$
השראה

האיש שזוכר הכל

פיוטר ווז'ניאק יושב כבר 20 שנה מול המחשב שלו, מבודד וחד. התוכנה שהמציא אומרת לו מה לקרוא, באיזה סדר ומתי לחזור על החומר שוב ושוב ושוב. אם הכל ילך כשורה, בסוף הוא יהיה האיש החכם ביותר בעולם

גארי וולף, Wired 17:5528.11.08
השמש החורפית שוקעת כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות בעיר קולובז'ג, פולין, אבל הדמדומים אינם מרתיעים אנשים מן הטיול הקבוע שלהם. מכורבלים במעילים עם שולי פרווה, מתהלכים יד ביד־עטויית־כפפה לאורך חופו של הים הבלטי, תיירי עונת השפל מגרמניה עוצרים בפה פעור כשהם מבחינים בגבר גבוה, חסון וכמעט עירום מתרוצץ על החול.

 

"?Kalt? Kalt" (גרמנית: קר?), קורא אחד מהם. הגבר הגבוה עונה תשובה לא ברורה אך מנומסת, ואז מסתובב ומזנק אל תוך הגלים. לאחר שהוא שוחה הלוך ושוב במים שהטמפרטורה שלהם קרובה לאפס מעלות, הוא יוצא לריצה קצרה לאורך החוף. הרוחות חזקות, אבל הגבר עדיין לא מתלבש. "זו אחת מהסיבות שבגללן אני מעדיף אנונימיות", הוא אומר לי באנגלית. "אם אתה עושה משהו שחורג אפילו במעט מהרגיל, זה מעורר סנסציה".

 

ווז'ניאק על חוף הים הבלטי. מתנתק מהאימייל שלו למשך חודשים ווז'ניאק על חוף הים הבלטי. מתנתק מהאימייל שלו למשך חודשים צילום: Patrick Voig

 

שאיפתו של פיוטר ווז'ניאק לאנונימיות התגשמה בהצלחה. אף אדם לאורך שרשרת מלונות החוף הקטנים אינו מזהה אותו בתור הממציא של שיטה שאמורה להפוך אנשים לגאונים. חלק מהשיטה הזו, המגולם בתוכנת המחשב SuperMemo, זכה למעריצים נלהבים ברחבי העולם. הם נעזרים בתוכנה בעיקר ללימוד שפות, והיא פופולרית בקרב אנשים שחייבים ללמוד לדבר בצורה שוטפת - סטודנטים מפולין או מארצות עניות אחרות שמנסים לצלוח בחינות באנגלית כדי להתקבל ללימודים בחו"ל. חלק גדול מהם אינו משלם על התוכנה, ועותקים פיראטיים שלה נפוצים בסין, שם היא מתחרה בחיקויים כמו SugarMemo.

 

SuperMemo מבוססת על תפיסה שלפיה ישנו רגע אידיאלי לשנן את מה שלמדתם. אם תשננו מוקדם מדי אתם מבזבזים זמן; אם תשננו מאוחר מדי כבר שכחתם את החומר ותיאלצו ללמוד אותו מחדש. הזמן הנכון לשינון החומר הוא בדיוק ברגע שבו אתם עומדים לשכוח אותו. לרוע המזל, הרגע הזה שונה מאדם לאדם ולגבי כל פיסת מידע. למרבה המזל, השכחה האנושית פועלת לפי דפוס מסוים. אנחנו שוכחים במידה הולכת וגוברת - גרף של הסבירות שנענה תשובה נכונה במבחן יורד בעקומה חדה במשך זמן מה ואז מתיישר. הדפוס הזה מוכר לפסיכולוגים קוגניטיביים זה שנים רבות, אבל היה קושי ליישם אותו למטרות פרקטיות. הוא מורכב מכדי שנוכל להשתמש בו בעזרת המוח בלבד.

 

לפני עשרים שנה הבין ווז'ניאק (46) שמחשבים יוכלו לחשב בקלות את נקודת השכחה אם רק יימצא האלגוריתם הנכון. סופר־ממו היא התוצאה: היא צופה את המצב העתידי של זיכרון המשתמש בה וקובעת חזרות על החומר בזמנים אופטימליים. התוצאה מעוררת תדהמה: המשתמשים מצליחים לצרוב במוחותיהם אוצר מילים אדיר.

 

אבל עבור ווז'ניאק לימוד מהיר של שפה הוא רק חלק זעיר מהיעדים. בעודנו מתכננים את הימים, את השבועות ואף את השנים של חיינו, הוא מקווה שנסמוך לא רק על המקורות המקובלים של ידע עצמי - התבוננות, אינטואיציה ומחשבה מודעת - אלא גם על משהו חדש: תחזיות על אודותינו שמקודדות במכונות.

 

בעזרת בחינה של ההתנהגות שלנו מחשבים יכולים להריץ סימולציות שמדמות גרסאות שונות של נתיבנו בעולם. באמצעות כיוון עדין של המודלים האלה המחשבים יוכלו לתת לנו כללים לחיים. הם יוכלו להגיד לנו מתי להתעורר, לישון, ללמוד ולהתעמל; הם יזכירו לנו מתי לשנן את מה שקראנו, יסייעו לנו לדעת את מי פגשנו ויזכירו לנו את יעדינו. מחשבים, לשיטתו של ווז'ניאק, יעצימו את היכולות השכליות שלנו ויגבירו את השליטה העצמית הרציונלית שלנו.

 

הסיבה שבגללה הממציא של סופר־ממו שואף לאנונימיות מוחלטת, מבקש ממני להסתיר את מיקומו המדויק ומתרחק ממשתמשי התוכנה שלו אינה היותו פרנואיד או שונא אדם, אלא הרצון שלו להימנע מהפרעות אקראיות בניסוי המתמשך שהוא מבצע בעצמו. ווז'ניאק הוא מעין אדם אלגוריתמי. הוא חוקר את משמעותם של חיים של ציות קפדני להיגיון. במפגש ראשון, הוא נראה לי כמו אחד מהאנשים המאושרים ביותר שפגשתי.

 

תבניות חוזרות בתהליך הלמידה

 

בשנות השמונים של המאה ה־19, המדען הגרמני הרמן אבינגהאוס הרכיב רשימות של הברות חסרות משמעות ומדד כמה זמן לוקח לשכוח אותן וללמוד אותן מחדש (הנה דוגמה: bes dek fel gup huf jeik mek meun pon daus dor gim ke4k be4p bCn hes). בניסויים מרשימים בקפדנותם ובאחידותם, אבינגהאוס למד ודקלם מהזיכרון 2.5 הברות בשנייה, נח קמעה ואז התחיל מחדש. הוא עשה זאת במשך שנה, תוך הקפדה על משטר אימונים נפשי שכל הלומד הטיית פעלים זרים יתבונן בו בהשתאות. כדי להוכיח שהתוצאות שהשיג לא היו מקריות, הוא חזר על כל סדרת הניסויים לאחר שלוש שנים. לבסוף, ב־1885, הוא פרסם את הספר "זיכרון: תרומה לפסיכולוגיה ניסויית", שנהפך לקלאסיקה המכוננת של תחום המחקר החדש הזה.

 

אבינגהאוס גילה הרבה תבניות חוזרות בחיי השכל. הוא היה הראשון ששרטט עקומת למידה, ובין תצפיותיו המקוריות היה תיעוד של תופעה שתטריף את מוחותיהם של ממשיכיו: אפקט הריווח.

 

אבינגהאוס הראה שניתן לשפר את הלמידה בצורה דרמטית באמצעות ריווח נכון של החזרות על החומר. במובן מסוים, התגלית הזו טריוויאלית; כל תלמיד רגיל לשמוע אזהרות מפני דחיסת חומר ברגע האחרון. אבל היתרונות של ריווח מדויק כה גדולים והשיפור ביכולות כה ניתן לחיזוי, שכמעט מהרגע שבו אבינגהאוס תיאר את האפקט פסיכולוגים החלו לעודד מחנכים להיעזר בו כדי להאיץ את ההתקדמות האנושית. אחרי הכל, יש כמות אדירה של חומר שאנחנו עשויים לרצות לדעת, והזמן קצר.

 

אבל הטכניקה הזאת לא ממש השתרשה. מדי פעם קמו מומחים שביכו על כך. הצער שלהם מובן: כיצד היו מרגישים חוקרים במדעי המחשב אילו אנשים היו ממשיכים להשתמש בסרגלים לצורך חישובים הנדסיים? מה היה קורה אילו, מאות שנים לאחר המצאת המשקפיים, אנשים עדיין היו מקרבים חפצים לעיניהם כדי להתמודד עם קוצר ראייה? הפסיכולוגים שחקרו את אפקט הריווח סברו שיש בידיהם פתרון לבעיה שהטרידה את האדם עוד לפני שיצר שפה כתובה: כיצד לזכור את מה שנלמד. במקום שהפתרון ייושם, אפקט הריווח נותר תזכורת לקוצר ידה של הפסיכולוגיה הניסויית.

 

הבעיה: איך שומרים על הזיכרון

 

בשנות השמונים של המאה ה־20, כתלמיד במכון הטכנולוגי של פוזנן (מערב פולין), ווז'ניאק נדהם מכמות החומר שהוא נאלץ לשנן. אבל זו לא היתה הבעיה המטרידה ביותר מבחינתו. הוא לא רצה רק לעבור את הבחינות, הוא באמת רצה ללמוד. הוא שם לב שתוך כמה חודשים מרגע סיומו של קורס מסוים, נותר במוחו רק חלק זעיר מהידע שהוא צבר במאמץ רב. ווז'ניאק לא שמע אז על אפקט הריווח, אבל הוא ידע שהשיטות הקיימות לא עובדות.

 

האתגר החשוב ביותר מבחינתו היה השפה האנגלית. הוא יצר מאגר נתונים אנלוגי שהורכב משאלות ומתשובות כתובות על נייר. בכל פעם שחזר על מילה, ביטוי או עובדה, הוא ציין בשקידה את התאריך וסימן אם שכח את המידע. בסוף כל חזרה הוא סיכם את מספר הפריטים הנשכחים והזכורים. עד 1984 המאגר של ווז'ניאק הכיל 3,000 מילים וביטויים באנגלית ו־1,400 עובדות נבחרות בביולוגיה, כשלכל פריט מוצמדת היסטוריה שלמה של חזרה. עתה הוא היה מוכן לשאול את עצמו שאלה חשובה: כמה זמן יידרש לו כדי לזכור את כל הדברים שהוא רצה לדעת?

 

התשובה: יותר מדי זמן. למעשה, התשובה היתה אפילו גרועה מכך. לפי חישוביו הראשונים, ההצלחה היתה בלתי אפשרית. הבעיה לא היתה לימוד החומר, אלא שימורו בזיכרון. ווז'ניאק שכח במשך הזמן 40% מאוצר המילים שלו באנגלית ו־60% מהעובדות בביולוגיה. בעזרת חישובים פשוטים הוא הבין שבשיטות הלימוד המוכרות הוא יזדקק לשעתיים שינון מדי יום כדי לשמר אוצר מילים צנוע של כ־15 אלף מילים זרות. כדי לשמר 30 אלף מילים יזדקק למספר כפול של שעות. זה לא היה פרקטי.

 

הנתונים של ווז'ניאק התאימו לתוצאות של אבינגהאוס ושל אחרים שביצעו ניסויים דומים. אם סטודנטים מצליחים בכל זאת להתמחות במשהו, זה לא משום שהם זוכרים את החומר אלא משום שהם מתמקדים בתת־תחום צר יחסית שבו החזרה האינטנסיבית שומרת על רעננות הזיכרון. בנוגע לשפה, מקובל לחשוב שנדרשת התפלשות בשפה (הגירה, למשל) כדי להגיע לדיבור שוטף. זו עצה שימושית, אבל גם עדות שלילית לערכן של שעות לימוד ארוכות בכיתה. קל ללמוד דברים, אבל קיים חוסר תקווה מסוים באשר לאפשרות לזכור אותם.

 

"תהליך הגדלת מאגר המידע שלי התקדם בהדרגה על חשבון זכירת המידע", כתב ווז'ניאק. במילים אחרות, ככל שהרשימה צמחה, השכחה צמחה איתה. הוא טיפס במעלה הר של חצץ והתקדם פחות ופחות עם כל צעד.

 

שכחה או אי-יכולת לשחזר את המידע?

 

בעיית השכחה אולי לא היתה מטרידה אותנו כל כך לו רק יכולנו לשכנע את עצמנו שזה לא כל כך חשוב לזכור. אולי הדברים שאנחנו לומדים - מילים, תאריכים, נוסחאות, עובדות היסטוריות - לא ממש משמעותיים. אפשר לבדוק עובדות. בשביל זה יש אינטרנט. בכל הנוגע ללמידה, מה שבאמת חשוב זה איך הדברים משתלבים יחד. אנחנו לומדים את הסיפורים, הסכמות, המסגרות, הפרדיגמות; אנחנו משננים את השיח; אנחנו שוחים באפיסטמה.

 

החיסרון של הגישה המנחמת הזו הוא שהיא שקרית. "אי אפשר לחמוק משינון", אומר רוברט ביורק, ראש המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת UCLA בקליפורניה ואחד הבולטים בחוקרי הזיכרון, ומסביר: "ישנו תהליך ראשוני של לימוד שמות הדברים". המוח האנושי הוא פלא של עיבוד אסוציאטיבי, אבל כדי לעשות הקשרים חייבים להטעין מידע לתוך הזיכרון.

 

ברגע שנוטשים את התירוץ שלפיו אין טעם בשינון, נותרים עם תעלומה מעניינת. חלק גדול מהמידע נותר במוחנו, אבל אנחנו לא מצליחים לשחזר אותו. "רוב האנשים חושבים על שכחה כעל סוג של ריקבון, כאילו הזיכרונות הם עקבות בחול שנעלמים בהדרגה", אומר ביורק. "אבל כבר הוכח שזה לא נכון. נדמה שהזיכרונות נעלמו כי אנחנו לא מצליחים לשחזר אותם, אבל ניתן להוכיח שהם שם. ללא שימוש חוזר הדברים הופכים לבלתי נגישים. אבל הם לא נעלמים".

 

בשנים שבהן נאבק ווז'ניאק כדי ללמוד אנגלית, רוברט ביורק ושותפתו אליזבת ביורק (פרופסור לפסיכולוגיה ואשתו) עבדו על תיאוריה חדשה של שכחה. הם היו סקרנים גם לגבי נטייתם הפרדוקסלית של זיכרונות ישנים להיהפך ברורים יותר בחלוף השנים, בשעה שזיכרונות טריים נעלמים. ההסבר שלהם לכך כלל מודל אלגנטי המנוגד לאינטואיציה.  

תהליך הזיכרון תלוי בכוח השחזור ובכוח האחסון תהליך הזיכרון תלוי בכוח השחזור ובכוח האחסון איור: קורן שדמי

 

ניתן לאפיין זיכרון לטווח ארוך בעזרת שני מדדים, טענו בני הזוג ביורק: כוח שחזור וכוח אחסון. כוח שחזור מודד באיזו מידה תצליחו לשחזר משהו ברגע זה, עד כמה הוא קרוב לפני השטח של התודעה שלכם. כוח אחסון מודד עד כמה הזיכרון מעוגן במוחכם. יש זיכרונות בעלי כוח אחסון גבוה אבל כוח שחזור נמוך, כגון כתובת או מספר טלפון ישנים. לעומת זאת, לזיכרונות אחרים יש כוח שחזור גבוה וכוח אחסון נמוך. לדוגמה, ייתכן שבאחרונה נאמרו לכם שמות ילדיו של מכר חדש. ברגע זה יהיה קל לשחזר אותם, אבל סביר להניח שתשכחו אותם לחלוטין תוך כמה ימים, וחזרה אחת בעוד חודש לא תעזור בהרבה.

 

בני הזוג וחוקרים נוספים השתמשו במגוון רחב של מידע ניסויי כדי להראות כיצד מאפייני הזיכרון הללו מקשים על הלימוד. אחת הבעיות היא שמידת כוח האחסון שאנו צוברים בעזרת אימון עומדת ביחס הפוך לכוח השחזור הנוכחי שלנו. במילים אחרות, ככל שאנחנו צריכים להתאמץ יותר כדי למצוא את התשובה הנכונה, כך התשובה הזו צרובה יותר בזיכרון שלנו. כל הסימנים לכך שאנחנו לומדים היטב - הצלחה בתרגילים, בקיאות בשיעורים, אפילו התחושה הסובייקטיבית שאנחנו יודעים משהו - מטעים בכל הנוגע לחיזוי הסיכוי שנזכור את המידע בעתיד. "זה כמעט מרושע", אומר ביורק.

 

המאבק בין טכניקות לימוד שנבדקו במעבדה לבין הפדגוגיה המסורתית נמשך לאורך עשורים, ואפשר לומר שהפסיכולוגים הפסידו. לכל המחקרים שבחנו את הזיכרון האנושי בתנאי מעבדה היתה בפועל השפעה מזערית. אפקט הריווח, למשל, היה מעניין - בדיוק משום שהיה בלתי מובן מאליו. בסוף שנות השבעים רוברט ביורק, שעבד אז עם תומס לנדאוור ממעבדות Bell, פירסם את תוצאותיהם של שני ניסויים שבהם השתתפו כמעט 700 סטודנטים. לנדאוור וביורק חיפשו את הרגע האופטימלי ללימוד חומר, כך שהוא יישאר בזיכרון בהמשך. התוצאות היו מרשימות: הזמן הטוב ביותר ללמוד משהו הוא בדיוק ברגע שבו עומדים לשכוח אותו. עם זאת, התובנה הזו היתה חסרת ערך בעולם האמיתי.

 

מחשבים היו התשובה הברורה, והשימוש בהם היה אפשרות שהועלתה מדי פעם מאז שנות השישים. אלא שמלבד תוכנות ניסיוניות, שום דבר לא היה קיים. הפסיכולוגים התעניינו בעיקר בתיאוריות ובמודלים. המורים התעניינו במדדים מיידיים להצלחה. התלמידים דחסו חומר כדי לעבור את הבחינות. במקום פסיכולוג מהאקדמיה, נדרש איש של פתרונות, מישהו עם הרבה זמן פנוי, ידע במתמטיקה ורצון לזכור את הדברים שהוא לומד.

 

הנאה פיזית מהיגיון

 

ביום שבו אני פוגש את ווז'ניאק בראשונה, אנחנו יוצאים להליכה של 11 קילומטר לאורך חוף סחוף רוחות. אני בבגדים רשמיים, כמעט מעולף מהג'ט לג; הוא לובש חליפת ריצה ופוסע לעברי בצעד כה קליל עד שנדמה שעוד רגע הוא ירחף באוויר. ווז'ניאק נהנה הנאה כמעט פיזית מהיגיון. הוא אוהב להתדיין עם אנשים אחרים ולתת להם עצות - במיוחד באנגלית. אחת משאיפותיו הגדולות היא שהעולם כולו ישתמש בשפה אחת ובמטבע אחד, כדי שהעניינים יתנהלו בצורה יעילה יותר. הוא מזועזע מכך שפולין טרם עברה ליורו. הוא לא מבין מדוע אמריקאים אינם משתמשים בשיטה המטרית. במשך שנתיים הוא כתב יומן באספרנטו.

 

אף שהאספרנטו היתה ביטוי אידיאלי לחלומותיו האוניברסליים, האנגלית היא התגשמותם. ווז'ניאק לא ביקר מעולם במדינה דוברת אנגלית, אך הוא דובר את השפה בצורה שוטפת - בזכות סשנים ממושכים של התבוננות עצמית מדוקדקת, שתועדו במשך שנים. הוא יצא מתוך בעיית היסוד של "יותר מדי חומר, מעט מדי זמן", והפתרון הראשון שלו התבסס על היגיון פשוט: "האינטואיציה אומרת", כתב לאחר מכן, "שבעזרת חזרות רצופות אמור הידע להפוך לעמיד יותר ולהצריך שינון תכוף פחות".

 

התובנה הזו כבר הוכחה בידי לנדאוור וביורק, אבל ווז'ניאק לא הכיר את תיאוריית השכחה שלהם, או כל מחקר מעבדה חשוב אחר בתחום הזיכרון. הבורות הזאת כנראה היתה מבורכת, שכן היא אילצה אותו להסתמך על הנדסה יישומית. ב־1985 הוא חילק את מאגר המידע שלו לשלושה פרקים שווים וקבע לוחות זמנים ללימוד כל אחד מהם. את אחד מהפרקים הוא למד כל חמישה ימים, אחר כל 18 ימים, ואת השלישי ברווחים הולכים וגדלים, כשהוא מגדיל את הרווח בין החזרות בכל פעם שענה נכון על השאלות.

 

הניסוי הזה הוכיח שתחושת הבטן הראשונית של ווז'ניאק היתה פשוטה מדי. באף אחת מהבחינות הללו לא ניכר שיפור משמעותי. אבל ווז'ניאק לא התייאש והמשיך בבדיקות מקיפות יותר של מרווחי לימוד שונים ומשתנים - במשך לא פחות מעשור. הביטחון המלא שלו בכך שניתן לאלף את השכחה באמצעות כללים העניק לו את הסבולת האינטלקטואלית להמשיך בחיפוש אחר הכללים הללו. הוא שרטט בנחישות מטריצה של מסלולים, כמו אדם שמשחזר את צעדיו ביער שבו הלך לאיבוד.

 

עבודתו המוקדמת נעשתה על גבי נייר. רק אחר כך, כשבארצות הברית מהפכת המחשבים האישיים כבר היתה בשלב די מתקדם, הצליח ווז'ניאק להשיג מחשב Amstrad 1512, שיובא באופן חצי חוקי מהמבורג, גרמניה. בעזרת המחשב הזה הוא הצליח להשיג התקדמות משמעותית - חישוב רמת הקושי של כל פריט מידע וכוונון עקומת השכחה הצפויה לכל פריט ולכל משתמש. חבר של ווז'ניאק התאים את התוכנה שלו להרצה על אטארי, וככל ששהשימוש במחשבים אישיים נהיה נפוץ יותר בקרב תלמידים, כך התפשטה גם סופר־ממו.

 

לאחר קריסת הקומוניזם בפולין, ווז'ניאק וכמה סטודנטים־עמיתים הקימו חברה, SuperMemo World. ב־1995 התוכנה שלהם כבר היתה אחת האפליקציות המצליחות ביותר שפותחו בידי תעשיית התוכנה הצעירה של פולין, והם חיפשו מימון כדי לעבור לעמק הסיליקון. באותה שנה, בוועידת Comdex בלאס וגאס, 200 אלף בני אדם זכו להצצה בטכנולוגיית הדי.וי.די. החדשה של סוני, באבטיפוס של מסך שטוח - ובסופר־ממו של ווז'ניאק. באירופה, הניסוי הקומוניסטי בשכלול האנושות הגיע אל קצו. ווז'ניאק האמין שבעולם של תחרות חופשית, שבו אנשים תוגמלו על בסיס הישגיהם, כלי עזר מדעי שמאיץ את הלמידה יכבוש לקוחות בכל מקום.

 

היעלמות למאה יום

 

שותפו הראשי של ווז'ניאק בקמפיין לתכנות מחדש של הגישה האנושית ללמידה באמצעות סופר־ממו היה קז'ישטוף ביידאלק, בן כיתתו באוניברסיטה. השניים נהגו לרוץ יחד כעשרה קילומטרים לאגם סמוך כדי לשחות במימיו הקפואים. ביידאלק מסכים עם ווז'ניאק ששחייה חורפית מועילה ליכולת השכלית, ושסופר־ממו מסייעת ליצור חוויית למידה קיצונית. אבל ביידאלק לא מסכים עם ווז'ניאק לגבי הכל: הוא מסרב להרחיב את האלגוריתם לכל תחומי החיים. "בהקשר שלי, השיטה שלו בלתי ניתנת ליישום".

 

ביידאלק הוא המנכ"ל של SuperMemo World, שמפיצה את המצאתו של ווז'ניאק. הוא מעסיק רק 25 עובדים; המשקיעים לא הגיעו, והחברה מעולם לא עברה לקליפורניה. כ־50 אלף עותקים של סופר־ממו נמכרו בשנת 2006, רובם בפחות מ־30 דולר. עותקים רבים אחרים הופצו בצורה פיראטית.

 

ביידאלק ואני נפגשים במסעדה בדאונטאון ורשה, בין צנצנות של ירקות מוחמצים. הוא בעל מראה אינטליגנטי וחדור אשמה, כמו וולטר מתיאו צעיר, והטון שלו מדוד באותה מידה שהטון של ווז'ניאק אימפולסיבי. עד שאני עצמי פולט את המידע בטעות, אין לו מושג מה המיקום המדויק של שותפו. "פיוטר אף פעם לא הסכים לצאת ולקדם את המוצר או לדבר עם עיתונאים, הוא בקושי הסכים להיפגש עם מישהו בכלל", אומר ביידאלק. "הוא היה הכוח המניע, אבל בשלב מסוים נאלצתי לקבל את העובדה שלא ניתן לתקשר איתו כמו שניתן לתקשר עם אנשים אחרים".

 

הבעיה לא היתה ביישנות, אלא אותו חוסר סובלנות ביחס לבזבוז של משאבים מוחיים שהוביל את ווז'ניאק להמצאת הסופר־ממו. באמצע שנות התשעים, בעוד התוכנה צוברת פופולריות, ווז'ניאק הרגיש שהיכולת לשלוט בחייו בצורה רציונלית חומקת מידיו. "הייתי צריך להתמודד עם שמונים שיחות טלפון ביום. לא היה לי זמן ללמוד, לתכנת או לישון", הוא נזכר בעודנו שותים בירה עם סירופ פטל במסעדה קטנה על החוף, שאנחנו לקוחותיה היחידים. ב־1994 הוא נעלם לשבועיים. שנה לאחר מכן נעלם למשך מאה יום. בכל שנה הגדיל את משך היעדרותו. אין לו טלפון. מדי פעם הוא מתנתק מהאימייל למשך חודשים. ואף שברזומה שלו יש תואר דוקטור ופרסומים בכתבי עת אקדמיים, הוא מסרב להשתתף בכנסים או במפגשים מדעיים.

 

ניסוי עצמי על שינה ושינון מידע

 

במקום זאת, ווז'ניאק רכב על גבי סופר־ממו אל עבר מחוזות בלתי מוכרים של ניסוי עצמי. ב־1999 הוא החל לתעד בפרוטרוט את שעות השינה שלו, וכעת הוא עובד על הצלבת המידע הזה עם ביצועיו היומיומיים בשינון החומר. פסיכולוגים מאמינים זה זמן רב שיש קשר בין שינה לזיכרון, אבל טרם נוסח חוק מתמטי בעניין. ווז'ניאק גם המציא דרך ליישם את שיטת הלימוד שלו על מידע בלתי מעובד מספרים וממאמרים, תוך ניפוי החומר, חיתוכו לפיסות קטנות וזכירות ושיבוצן בתוכנית לימודים אופטימלית.

 

הוא בוחר קטע קצר מתוך המאמר שהוא קורא ומעתיק אותו לתוך סופר־ממו; התוכנה צופה מתי עליו לחזור ולקרוא את הקטע כדי שייחרת בזיכרונו. הוא גוזר ומזין לתוכנה חומר שטרם קרא ומסמן אותו לפי סדר חשיבות; סופר־ממו מסדרת את החומר לפי תור, וברגע הנכון תציג אותו בפניו בחלון הלימוד. ווז'ניאק יכול לראות גרף של החומר שמחכה לו ולעדכן את סדר העדיפויות. הוא קורא לזה קריאה הדרגתית, והשיטה נהפכה למאפיין הדומיננטי של חייו האינטלקטואליים: הוא לא צריך יותר לדאוג שלא הספיק לקרוא מאמר שרצה לקרוא; ברגע שהמאמר הוטען לתוכנה, האלגוריתם יקצה לו מקום בתודעה שלו בזמן הנכון.

 

הזמן הנכון לו, כמובן. מרגע שהפקיד את חיי השכל שלו בידי מערכת ממוחשבת, הוא מסרב להתייחס לבקשות ולמידע אקראיים. לפעמים זה מעצבן אנשים: "כעבור ארבעה חודשים", אומר ביידאלק בצער, "לעתים תקבל תשובה לאיזה משפט מאימייל שעורבל בתוך מערכת הקריאה שלו".

 

בעבור ווז'ניאק, הכישלונות הללו הם פחות תוצאה של ערבול ויותר תוצר של התנגשות בלתי נמנעת של יעדים. אדם שמבין את הקשר המדויק בין למידה לזמן נאלץ לחלק את השעות שלו בצורה זהירה. סופר־ממו היתה כמו שד שיצא מבקבוק והעניק לווז'ניאק משאלה אחת: כוח זיכרון שלא היה כדוגמתו. אלא שהערך של הדברים שהוא זכר היה תלוי במה שהוא למד, ומה שהוא למד נשען על יעדיו, ובחירת היעדים היתה קשורה לצבירה יעילה של ידע, בהליך רגרסיבי שדחף אותו בעוצמה לאורך הנתיב שבחר לעצמו. ההבטחה שלא לשכוח את אשר למד היתה גם מתנה וגם תביעה, שדרשה ממנו להקריב כל דבר אחר בחייו.

 

ממשק בלתי אפשרי

 

מן ההיבט העסקי של סופר־ממו, סדרי העדיפויות של ווז'ניאק עשויים לעתים להיראות אנוכיים. יאנוש מוראקובסקי, אחד מחבריו ומי שעבד כמנהל בחברה בתחילת דרכה, סבור שהתמקדותו של ווז'ניאק בתהליך הלימוד האישי שלו עיכבה את התפתחות ההמצאה: "פיוטר כותב את התוכנה הזו למען עצמו. הממשק פשוט בלתי אפשרי". הביקורת הזו קצת לא הוגנת: סופר־ממו מגיעה בגרסאות שונות - לחלונות, למכשירי פאלם, לטלפונים ניידים, לאונליין. נכון שווז'ניאק אינו סטיב ג'ובס, ולתוכנה אין איכויות ידידותיות למשתמש כמו במשחק Brain Age של נינטנדו. ובכל זאת, היא לא התוכנה הכי מסובכת בעולם.

 

"זה אף פעם לא היה מוצר כייפי", אומר מוראקובסקי, וייתכן שבכך הוא מתקרב ללב הבעיה שבבסיס המאבק לשכלול האינטליגנציה - יש כאן קונפליקט שחורג מגבולות העיצוב ונוגע באופיו המשונה של הטבע האנושי. אנחנו רגילים לרעיון שבני אדם פשוטים יכולים להגיע להישגים אתלטיים מרשימים. אבל להתאמן כדי להפוך לחכם יותר בצורה משמעותית - נדמה שזה מקרה שונה. אנחנו חושבים על אינטליגנציה כעל כישרון מולד ועל למידה אקדמית כעל משהו שתלוי בחוויות חינוכיות מוקדמות. ללמוד שפה קשה, להפוך למומחה בנושא טכני מסוים או לתרום תרומה משמעותית בתחום מדעי חדש - כל אלה נראים כמו הישגים נדירים. והם אכן כאלה, אבל אולי לא בגלל הסיבות שאנחנו רגילים לחשוב עליהן.

 

הכישלון של סופר־ממו לשנות את הרגלי הלמידה שלנו מהווה חזרה מטרידה על כישלונותיה המוקדמים של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית להשפיע על מורים ותלמידים. היכולת שלנו ללמוד גדולה להדהים. אבל לימוד אופטימלי תובע שליטה על העצמי, שלא באה בקלות. הדרישה הבסיסית לקביעות מספיקה כדי להרתיע. אפקט הריווח, במצעדו הקבוע לחרות את הידע בזיכרון, יאבד מכוחו אם תדלגו על כמה ימים של חזרות. ההתקדמות תקרטע. בכל הנוגע להגדלת האינטליגנציה שלנו, המוח שלנו והטכנולוגיה הקיימת מסוגלים לעמוד במשימה. הבעיה נעוצה בטמפרמנט שלנו.

 

שני פולנים משוחחים באנגלית

 

הים הבלטי אפל כמו מראה חשוכה. ווז'ניאק ואני פוסעים לאורך החוף, והוא מספר לי על חייו. הוא נשוי, ואשתו שותפה לאורח החיים שלו. הם שוחים יחד בחורף, ואף שפולנית היא שפת האם של שניהם הם מתקשרים באנגלית, שהיא למדה בעזרת סופר־ממו. ימיו של ווז'ניאק מפולחים לחלקים קבועים: זמן יצירתי, זמן קריאה ולימוד, זמן אימון, זמן אכילה, זמן מנוחה, ואז זמן יצירתי נוסף. הוא לא מתעורר בשעות קבועות ומתנגד נחרצות לשעונים מעוררים. אם ההתלהבות מהמחקר גורמת לו לעבוד אל תוך הלילה, הוא ישן בשעות היום. כשהוא מתיישב לסשן של קריאה הדרגתית, הוא עובד על מה שהתוכנה בוחרת לו באופן אוטומטי, מפסיק ברגע שמוחו נודד או שיכולת ההבנה שלו צונחת - ועובר לפריט הבא בתור. כשהוא נתקל בקטע שנראה לו חשוב לזכור, הוא מסמן אותו; הקטע אז משונן ברווחים קבועים, והמידע המופיע בו ייצרב במוחו לתמיד.

 

"ברגע שאתה מוצא את הקטעים שאתה צריך, הספרים נעלמים", אומר ווז'ניאק. "הם פשוט מתפוגגים. הם תורגמו לידע".

 

כחובב מדע בדיוני, תמיד חשבתי שכשמחשבים יתחילו להיות חלק מהאינטליגנציה שלנו זה יהיה משום שנעביר חלק מהזיכרון שלנו לתוכם. אנחנו נשאל שאלות, והמחשבים יספקו תשובות חידתיות, או אולי דווקא פרקטיות. ווז'ניאק גילה נתיב אחר: כשהוא מפקיד את חיי הרוח שלו בידי מכונה, אין זה כדי להשליך מעליו את נטל החשיבה אלא כדי להפוך את המוח שלו לזריז יותר. ידע קיצוני הוא לא משהו שהוא מתכנת את המחשב שלו להשיג, אלא שהמחשב שלו מתכנת אותו להשיג.

 

אמרתי לווז'ניאק שאני לא אופטימי לגבי יכולתי לאלף הרגלי קריאה ישנים בשם האופטימיזציה של הידע שלי. ספרים, מבחינתי, אינם רק מקור לאינפורמציה שאני מעוניין להטעין לתוך הזיכרון שלי, אלא גם בני לוויה בעלי אופי, כמעט תחליף לבני אדם, ואני לא מצליח להבין מדוע ארצה לשמר אותם בחתיכות. ובכל זאת, אני אומר לו, אני מעוניין לנסות.

 

"אז אתה מאמין בלנסות דברים בעצמך?", הוא שואל.

 

"כן".

 

"אם כך, בוא נלך לשחות".

 

על שפת הים אני נעשה מפוחד. אני שחיין טוב, אבל יש ניחוח של סכנה בעמידה על החוף בבגד ים זעיר, שנקנה בחנות מזכרות של מלון מזרח אירופי זול.

 

"אני מאושר מרוב ציפייה", אומר ווז'ניאק.

 

"האם אחטוף התקף לב?".

 

"זה פחות מסוכן מהנסיעה שלך לכאן".

 

הגבול: מיליון פריטי ידע בתקופת חיים אחת

 

הוא כנראה צודק. בפולין יש מעט מאוד כבישים מהירים, ובצפון הכפרי טורי מכוניות נגררים מאחורי מכונות חקלאיות מהעידן הקומוניסטי, עד שכנגד כל הסיכויים הם מנסים לעקוף. תאונות מסחררות מתרחשות. ווז'ניאק מתמקד בחישוב איכותני של סיכוני תמותה. באמצעות שרטוט גרפים של צבירת ידע בסופר־ממו, הוא הגיע להבנה שבמהלך חיי אדם ניתן לצבור רק כמה מיליון פריטי ידע חדשים. זהו הגבול המוחלט של ההישג האינטלקטואלי, גבול שמוגדר בידי המוות. לכן הוא שומר על בריאותו. הוא ממעט להיכנס למכוניות. הגרמנים על החוף בוהים בי. אני צולל פנימה.

 

הפילוסוף וויליאם ג'יימס כתב פעם שחיי הרוח נשלטים בידי המוּדעות. בעודי יוצא מתוך הים אל החוף סחוף הרוחות, עורי סגול ומחשבותיי נודדות מרוב הלם, אני מוצא את עצמי חושב על רשימה שווז'ניאק כתב לפני כמה שנים, שבה הוא מסביר כיצד להפוך לגאון. העצות שלו ישירות מאוד אך גם מחרידות משום מה: עליכם להבהיר את היעדים שלכם, לצבור ידע באמצעות חזרה מרווחת, לשמור על הבריאות, לעבוד בקצב קבוע, למזער את הלחץ, לסרב להיכנע להפרעות, ותמיד ללכת לישון כשתחושו עייפים. כל אלה אמורים להוביל לשיפור קיצוני באינטליגנציה וביצירתיות. המחיר היחיד: הפניית עורף לכל מוסכמות החיים החברתיים. זהו טיפול קיצוני. עם זאת, בעודי מחייך חיוך גדול ומנופף לאנשים הבוהים בי, אני מבין שההיגיון הקר של הגישה שלו עשוי להיות רק מאפיין שטחי; כאשר ישנם תגמולים אמיתיים, אפילו הגישה הצוננת ביותר עשויה להיות בעלת כוח משיכה רגשי. ווז'ניאק מצא דרך לשלוט בטמפרמנט ובזיכרון באמצעות ההשלכה של הישג הזיכרון הקיצוני על עקומת השיכחה, באמצעות קישור מוכח בין העתיד הרחוק - שבו נדע כל כך הרבה - לבין הדקות המעטות שאנו מקדישים ללימוד בהווה. הוא הופך את העתיד למודע. הוא מנסה לא רק ללמוד הרבה דברים, אלא גם לחמם את תהליך הלמידה עצמו בעזרת משב רוח של אקסטזה אוטופית.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x