ארידור ונתניהו היו שם קודם
רשת הביטחון המתהווה אינה הראשונה הנפרסת בישראל. בפעמים הקודמות נפרסו לאחר פרשת ויסות המניות ב־1983, פדיונות קופות הגמל ב־1996. הפעם השלישית היתה הרפורמה בשוק ההון ב־2003
את התנגדותו הנחרצת להפעלת רשת ביטחון לחוסכים לפנסיה מסביר האוצר, בין היתר, בעובדה שתוכנית כזאת מעולם לא הופעלה בארץ.
רשת ביטחון בדיוק כזאת באמת עוד לא היתה לנו, אבל רשת ביטחון, שבמכבסת המילים המקומית זכתה לכמה שמות אחרים, דווקא היתה, ואפילו יותר מאחת.
המפורסמת שבהן היא הסדר מניות הבנקים מאוקטובר 1983. אחרי שנים של ויסות מלאכותי של שערי מניות הבנקים בבורסה, התברר שכל מה שעולה בסוף גם חייב לרדת. ב־3 באוקטובר 1983, אחרי יומיים של היצעים כבדים, הופיע שר האוצר יורם ארידור בטלוויזיה והצהיר: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". שלושה ימים אחר כך, במה שזכה לכינוי "יום חמישי השחור", הסתערו המוכרים על הבורסה והתמוטטות השערים כבר היתה עובדה מוגמרת. האוצר הניח לשערי המניות לצנוח, הבורסה נסגרה והוויסות עבר מן העולם.
בעצת יו"ר ועדת הכספים אברהם שפירא, שדיבר אז בשם "האלמנות והיתומים" שהחזיקו לדבריו במניות הבנקים, הוחלט לתת ערבות מדינה למחזיקי המניות שלא ימכרו אותן במשך כמה שנים. את המניות רכשה מאוחר יותר המדינה, ובקצתן (בל"ל) היא מחזיקה עד היום. את רוב המניות, אגב, מכרה המדינה ברווח לא מבוטל.
באביב 1996 נרשם גל גדול של פדיונות בקופות הגמל. הקופות, שהיו זקוקות למזומנים, מכרו איגרות חוב ממשלתיות ומחירן בבורסה צנח בהתאם. כמה חודשים לאחר מכן הסכים נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, להתערב במסחר, והבנק החל לרכוש אג"ח. פעילות זו נמשכה כחודשיים, ובמהלכה רכש הבנק איגרות בשווי כולל של כ־1.5 מיליארד שקל. מאוחר יותר, כשמחירי האג"ח שבו לעלות, מכר הבנק את האיגרות שברשותו. גם כאן הצליח בנק ישראל לרשום רווח של כ־90 מיליון שקל.
בתחילת שנת 2003 נכנס לאוצר בסערה שר חדש בשם בנימין נתניהו. בתוך כמה שבועות גיבש נתניהו תוכנית כלכלית מקיפה, שאחד מסעיפיה המרכזיים היה הצלת קרנות הפנסיה הוותיקות, שעמדו על סף קריסה. הממשלה הלאימה, בעצם, את הקרנות, שהיו עד אז בשליטת ההסתדרות. בתמורה הזרימה להן סיוע כספי. הסיוע הממשלתי הישיר הסתכם בכ־73 מיליארד שקל. סכום נוסף של עד 15 מיליארד שקל שוריין לטובת רשת ביטחון למימון תנודתיות עתידית בתשואות.
