דעות

במת "כלכליסט": חולשת הרוב

ישראל נותנת משקל יתר במערכת החינוך שלה לריבוי קבוצות המיעוט. לרוב הציוני החילוני בישראל ניתן רק חינוך ניטרלי עפ"י תפיסת המדינה כאזרחית. סיכוייה של ישראל לשרוד לאורך זמן כמדינה המגנה על זכות העם היהודי להגדרה עצמית מתוך דמוקרטיות - מתערערים בעקבות חוסר האיזון הזה

רות גביזון 07:4129.10.08

אין דבר שקובע את חוסנה של המדינה יותר מהחינוך שהיא מעניקה לדור הצעיר. מנהיגות פוליטית אינה יכולה לפעול אם אין אוכלוסייה בעלת ערכים וידע המאפשרים לחברה לשרוד ולהתפתח. במדינה כמו ישראל המדיניות החינוכית צריכה לשקף את הריבוי הלאומי, הדתי והתרבותי, אך גם את היעדים המשותפים

של המדינה כולה.

 

בפועל, ישראל נותנת משקל יתר לריבוי קבוצות המיעוט, ואינה מדגישה די את הליבה האזרחית המשותפת ואת החינוך לזהות עשירה של קבוצת המפתח של המפעל היהודי־ציוני - הקבוצה הציונית שאינה שומרת מצוות.

 

במדינת לאום אזרחית (כמו ארצות הברית) המדינה אמורה לספק חינוך ציבורי ניטרלי, שכל קבוצה יכולה להשלים אותו במסגרות פרטיות או משלימות. התשתית האזרחית בה אמורה להיות משותפת לכל. "הדת האזרחית" האמריקאית היא החוקה וערכיה ומאפיינים תרבותיים מסוימים. אלה באמת יכולים להירכש על ידי כל אזרח אמריקאי באשר הוא.

 

ישראל היא מדינת לאום אתנית, שנועדה לאפשר את מימוש זכותם של היהודים להגדרה עצמית (נוסף על הגנה על זכויות האדם של כל תושביה). כך היא מוגדרת היום בחוקי היסוד שלה, ולשם כך הוקמה. ככזו, ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית ניטרלית. הצלחתה תלויה בצירוף של ליבה אזרחית משותפת וחזקה, שצריכה להיות ניטרלית, ובחיזוק מכוון של היסודות הלאומיים והתרבותיים.

 

אלה יבטיחו את המשך יכולתה למלא את תפקידה כמדינה המממשת את זכות העם היהודי להגדרה עצמית שהיא גם דמוקרטית, משגשגת ומכבדת את זכויות המיעוטים החיים בה. שני היסודות האחרונים הינם פרטיקולריים - הן לגבי הרוב והן לגבי המיעוטים.

 

יש השלמות, אין ליבה

 

אלא שבישראל נוצרה תמונה מעוותת: ראשית, כל המיעוטים (כולל הציונים הדתיים) זוכים להכרה בייחודם התרבותי ובמידה ניכרת של אוטונומיה בחינוך שמצמצמת לחצים להטמעה. הם מנצלים אותם בכך שהם מספקים לתלמידיהם חינוך עשיר לזהות פרטיקולרית מלאה. עד כאן הדבר נכון, אלא שבנוסף ישראל אינה מקפידה כלל על לימודי ליבה אזרחית משותפת.

 

במגזר הערבי ישנה חירות מלאה להתריס נגד הלגיטימיות של היהודיות של המדינה, לטעון כי ישראל חייבת לוותר על ייחודה היהודי, ואף להתנער מחובות יסוד של השתתפות בחיים האזרחיים של המדינה בשל כך. חירות זו נתפסת בקרב מנהיגי הציבור הערבי, ואצל חלק ממנהיגי הציבור היהודי, כזכות.

 

זוהי מגמה מסוכנת, הן למדינה והן ליציבות הקשר העדין בין הרוב והמיעוט בישראל. החרדים, לעומת זאת, אינם מוכנים להכניס לימודי ליבה של אזרחות והשתלבות במשק ובחברה, וחלקים ניכרים מהם אינם משרתים בצבא ואינם משולבים בכוח העבודה.

 

שנית, ומשלים - דווקא לרוב הציוני החילוני בישראל, שהוא חלק חיוני מהגוף החברתי האמור לשאת על כתפיו את המפעל הלאומי במסגרת המדינה, לא מוענק חינוך מקביל, זהותי ועשיר, אלא חינוך ניטרלי המתאים לתפיסת המדינה האזרחית. דווקא לרוב הזה, שהמסגרת הזהותית שלו חלשה יותר כי הוא אינו מקבל את המקורות היהודיים כמחייבים וכי מטעמים שונים יש אצל חלקו התרחקות מהם, לא ניתנים כל כלים להתמודדות משמעותית עם בעיות הזהות וצדקת הדרך, שהן חלק קריטי מהמשך ההצלחה של המאבק הציוני כיום.

 

העוצמה הזהותית של המיעוט

 

צירוף שתי המגמות האלה יוצר חוסר איזון בין העוצמה הזהותית של בני קבוצות המיעוט לזו של קבוצת הרוב. הוא מסכן את סיכוייה של ישראל לשרוד לאורך טווח כמדינה המגנה על זכות העם היהודי להגדרה עצמית שהיא גם דמוקרטית, מגנה על זכויות האדם של תושביה ומשגשגת.

 

אלה הן שאלות של מנהיגות חינוכית המשפיעות השפעה פוליטית ישירה על חוסנה של המדינה ועל הלגיטימיות שלה. באין מדיניות חינוכית ברורה, המדינה מאבדת מחוסנה ומתעמעמת דרכה.

 

הכותבת היא פרופ' למשפט חוקתי וציבורי, זכויות אזרח ופילוסופיה של המשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. הדברים נאמרו בטקס הסיום של מכון מנדל למנהיגות

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x