פרשנות: הפעם אין חשש לקריסת הבנקים

זה קרה היום לפני 25 שנה. אוקטובר 1983 הוא חודש שסימל את סופו של עידן בשוק ההון הישראלי, עידן ויסות מניות הבנקים. בשבועות האחרונים, עם חששות המשקיעים לגבי עתידה של המערכת הבנקאית בשל קריסת בנק כזה או אחר ברחבי העולם, עולים שוב הזיכרונות מהתקופה ההיא, אך למרות הדמיון הרב, הסיכוי של פשיטת רגל של בנק בישראל היום קלוש. המערכת הבנקאית, למרות החששות, נראית יציבה ואיתנה, שכן בניגוד להרבה מאוד בנקים ברחבי העולם, הבנקים המקומיים לא הסתבכו עד ראש בהרפתקאות פיננסיות. אבל אז, הכל היה אחרת.

במשך כמה שנים רצופות לפני אותו יום באוקטובר 1983 ויסתו הבנקים את שערי מניותיהם. "ויסתו" זאת מילה יפה, מכובדת. בפועל, מדי יום דאגו הבנקאים שמחירי המניות הבנקאיות שלהם ילכו בכיוון אחד - למעלה. רבע אחוז ביום, שליש אחוז ביום, ארבע עשיריות האחוז ביום, העיקר - שיעלו. כיצד עשו זאת? על ידי הזרמת ביקושים יומית מצדם.

לעתים קרובות גם לא היה צורך בכך, שכן איזה משקיע יתנגד לקבל 0.25% ליום, או יותר, על כספו? גם אם המשקיע היסס, פיתו אותו הבנקים בהלוואה נדיבה. ואם חס וחלילה הוא נזקק להלוואה, חייבו אותו הבנקים הללו להשקיע חלק מהכסף במניות שלהם, ואלה מצדן שימשו בטוחות להלוואות.

שוק המניות נחלק אז לשני שווקים: המניות הבנקאיות וכל השאר, שנקראו המניות "החופשיות". זה היה "סידור עבודה" נוח לכולם. הבנקים יכולים היו לגייס בהנפקות כסף רב מן המשקיעים, להגדיל את ההון העצמי שלהם, שנשחק על ידי האינפלציה, והמשקיעים היו מוקסמים מהתשואה שהניבו להם מניות הבנקים, תשואה "ללא סיכון". קרנות הנאמנות, שהשקיעו חלק ניכר מנכסיהם במניות הבנקאיות, הצביעו על תשואות נאות, המשקיעים הזרימו למניות הבנקים כסף, ישירות או באמצעות קרנות הנאמנות. בקיצור - גן עדן לכולם.

ארבע שנים לפני תום הוויסות הקמנו, אני ושותפי שלמה סימנובסקי, את בית ההשקעות מיטב ועסקנו בניהול תיקי השקעות. עמדנו משתאים בפני הנס הזה, האלכימיה הבלתי מובנת הזו של תשואה גבוהה מאוד מול "סיכון קטן מאוד", של עליית ערך מניות הבנקים ללא קשר לרווחיות שלהם - סתירה מוחלטת לכלל הבסיסי בכלכלה שאין ארוחות חינם.

דאגנו. חששנו לקנות את המניות הבנקאיות ללקוחותינו, חרף הפיתוי העצום לעשות כך וחרף לחצים של לקוחות שביקשו שחלק ניכר מתיק ההשקעות שלהם יהיה מושקע במניות אלה. באמצע 1981 הנפקנו כתבה אירונית על הנושא. קראנו לה "הפודל" - ראשי תיבות, פרי המצאתנו, לבנק הפועלים, בנק דיסקונט ובנק לאומי. כתבנו אז שהבנקים דואגים לאלף את לקוחותיהם לרכוש את מניותיהם. הם מספקים להם את מנת הסם היומית, גורמים להם לתחושה טובה ולרכישה של עוד ועוד ממניותיהם.

בטון אירוני, הצענו לממשלה כי במקום איגרות חוב צמודות למדד (שמניות הבנקים התחרו בהן על כספו של הציבור) תנפיק לציבור איגרות חוב שצמודות ל"מדד הפודל" ותעניק "פודל פלוס". באופן כזה תצליח הממשלה לגייס כסף רב מן הציבור (ואלה היו זמנים של גירעון תקציבי גדול), אבל גם לא תצטרך להחזיר אותו, כי ברגע שה"פודל" ייפול ויתפגר, איגרות החוב "פודל" יקבלו את הערך המתאים. המאמר הזה, כמובן, לא השפיע כהוא זה על הבנקים.

הבורסה בתל אביבצילום: עמית שעל

אבל בשנת 1983 התרחשו שני אירועים. הראשון - בינואר 1983 נרשמה בשוק מפולת של ממש במניות "החופשיות" ומחיריהן צנחו בתוך פרק זמן קצר מאוד בעשרות אחוזים, תוך רישום חלק גדול מהן כ"מוכרים בלבד" (מפולת שזכתה לכינוי "מפולת ריגר־פישמן"). מצב זה יצר לחץ גם על המניות הבנקאיות, אך לא הצליח להכריע אותן. העליות בהן נעצרו אמנם לזמן מה, אך התחדשו כעבור זמן מה כבימים ימימה.

במבט לאחור, מהלך זה היה קדימון למפולת השנייה באוקטובר - מפולת המניות הבנקאיות.

האירוע השני שהתרחש היה עליית שוויין של מניות הבנקים הישראליים. אך אז הדברים החלו לצאת משליטה: ככל ששווי השוק של המניות היה גבוה יותר, כך צריך היה, כמובן, יותר כוח, או במילים אחרות - יותר כסף לדחוף אותן במעלה ההר. העצבנות החלה. הציבור, שבמשך שנים התעלם מהסיכונים הכרוכים בהשקעה זו, לא יכול היה להתעלם מהכותרות התכופות בעיתונות. מניות הבנקים אמנם לא ירדו, אבל התקשו לעלות.

חשש שהמשק יקרוס

במשך שנים חששה הממשלה מלהתעמת עם הבנקים, ולא פחות - לפגוע בחסכונות הציבור. כל שר אוצר העביר את תפוח האדמה הלוהט הזה לבא אחריו, אבל באוקטובר 1983 כבר לא ניתן היה להמשיך ולעשות זאת. הפאניקה היתה בעיצומה. לקוחות צבאו על סניפי הבנקים, בעוד המנהלים טענו שהכל כשורה.

אבל הכל לא היה בסדר. הפאניקה היתה בשיאה ואילצה את הרשויות לנעול את שערי הבורסה. יום המסחר האחרון התקיים ב־6 באוקטובר 1983, ואז הוכרז על סגירת הבורסה עד למציאת פתרון למניות. החשש היה שאם יחודש המסחר ללא פתרון, תוצף הבורסה בהוראות מכירה ומניות הבנקים יקרסו בלא פחות מ־80%, וזאת אם בכלל יימצאו להן קונים.

המשמעות של המצב היתה ברורה - סכנת קריסה של המשק כולו. לא היה אז כמעט משק בית אחד שלא היה בחסכונותיו שיעור גבוה של מניות בנקאיות, ואף חברה שלא השקיעה במניות הבנקים.

קברניטי המשק והממשל - ראש הממשלה יצחק שמיר, שר האוצר יורם ארידור, מנכ"ל משרד האוצר יקיר פלסנר, נגיד בנק ישראל משה מנדלבאום - התכנסו לדיונים קדחתניים בניסיון נואש למצוא פתרון מהיר.

בינתיים, כאמור, הבורסה היתה סגורה, אך הבנקים לא. באותו זמן פחת השקל לעומת הדולר ב־23%, מה שגרם לממשלה לאמץ תוכנית לפיה מניות הבנקים יעברו לידי הממשלה, וזו תנפיק תמורתן לציבור איגרות חוב ממשלתיות צמודות לדולר. "הסדר" קראו לתוכנית, ומניות הבנקים הפכו ל"מניות הבנקים שבהסדר". המשמעות המעשית היתה הלאמת הבנקים בישראל על ידי הממשלה (פרט לבנק הבינלאומי שלא השתתף בוויסות).

המסחר בבורסה התחדש ב־24 באוקטובר 1983. עם פתיחת המסחר ירדו המניות ב־17%. זה לא נשמע נורא כל כך, אלא שכאמור, בפרק הזמן של אותם שבועיים שבהם השוק היה סגור פחת השקל ב־23%, כך שההפסדים היו הרבה יותר כואבים. מניות הבנקים, שהפכו לאיגרות חוב צמודות דולר, העניקו בשנים הראשונות תשואה שנתית לפדיון של יותר מ־20%, וכעבור כמה שנים נפדו על ידי הממשלה.

לאחר האירוע הטראומטי הזה הקימה הממשלה ועדת חקירה, ועדת בייסקי, שפרסמה את מסקנותיה באפריל 1986. קביעותיה של הוועדה היו חמורות. הוועדה קבעה כי הבנקים לא עמדו בפיתוי (לשון הוועדה) ועשו שימוש בכספי עתק של ציבור המשקיעים כדי להקל את מלאכת הוויסות שלהם. בסיכום המסקנות נכתב כי "לא טובת הקרנות וקופות הגמל בלבד היא שהדריכה את הבנקים, אלא האינטרס הצר שלהם מבחינת צורכי הוויסות בזמן נתון". לימים יתברר, שפרשת ויסות מניות הבנקים זרעו את הזרעים הראשונים בדרך לרפורמת בכר, 20 שנה מאוחר יותר.

לאחר פרסום מסקנות הוועדה נוצר לחץ ציבורי כבד להעמיד לדין את כל המעורבים בוויסות, ובראשם מנהלי הבנקים. היועץ המשפטי דאז יוסף חריש סבר שדי בהדחתם מתפקידם ושאין מקום להגיש תביעה פלילית נגדם. אבל, עתירה לבג"ץ הפכה את החלטת היועץ המשפטי. בשנת 1990 הועמדו ראשי הבנקים לדין והורשעו בעבירות אחדות. מרביתם ערערו בפני בית המשפט העליון ובחלק מהמקרים זכו בביטול הרשעות ספציפיות ובהקלה בעונשם.

האם "הסיפור" הזה מזכיר משהו? קשה מאוד להימנע מההשוואה בין מה שהתרחש כאן לפני 25 שנה למה שקורה כיום בעולם. כמו אז, גם היום נענשים שוק ההון והמשק הישראלי כולו על לא עוול בכפם, אף יותר מענישת שוקי ההון במקומות שבהם בוצעו החטאים. כמו אז, גם היום המצב נורא, אך עם זאת, המשבר בשנות השמונים גרם לניקיון בשוק ואף בנה את אותו מחדש. לכן, ברגע שתהיה התפכחות, צריך לקוות ששוק ההון הישראלי יגיע למקום הרבה יותר טוב. בשורה התחתונה, מדינת ישראל לא הפסידה מפרשת ויסות מניות הבנקים, והיום ניתן רק לצפות שתוצאות תוכנית החילוץ האמריקאית יהיו דומות, מבחינת כל המעורבים בעניין.

צבי סטפק הוא מנהל ההשקעות הראשי של בית ההשקעות מיטב