שווה בדיקה: לעולם אל תאמר לעולם לא
ההדף של הלאמת פרדי מק ופאני מיי עוד יגיע גם לכאן
נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר נוהג לומר כי לנגידי בנקים מרכזיים אסור אף פעם לומר לעולם לא. את חוכמת החיים הפשוטה הזאת צריך עכשיו לשנן לעצמו גם שר האוצר האמריקאי הנרי פולסון.
רק לפני חודשיים הצהיר פולסון שאין בכוונתו להשתמש בכספי משלם המסים כדי לאושש את סוכנויות המשכנתאות פאני מיי ופרדי מק שנקלעו לקשיים. עכשיו הולך פולסון להעביר את שתי הסוכנויות הכושלות לפיקוח ממשלתי, מהלך שמשמעותו המעשית היא הזרמת מיליארדי דולרים רבים מהציבור אל הבור שנפער.
הדברים שאמר פולסון לפני חודשיים, דברים שבוודאי היה שמח למחוק מההיסטוריה האישית שלו, היו בשם ההימנעות מהתערבות בכוחות השוק. זו שיטה הנסמכת על אותה "יד נעלמה" שמסדירה את הפעילות הכלכלית במשק ללא צורך בהתערבות יזומה של הרשויות. פולסון כמובן לא לבד. גם אצלנו נזקקו הרשויות, ויותר מפעם אחת, להתערב בכשלי שוק יוצאי דופן. אחד הבולטים שבהם היה פרשת המעילה בבנק למסחר, שאילצה את בנק ישראל לפצות את המפקידים בסכום כולל של כ־600 מיליון שקל. גם כספים אלה הגיעו בסופו של דבר מכיסי משלם המסים.
הסיפור הזה מתקשר גם למה שמתרחש אצלנו כאן ועכשיו. בעוד פחות מחודשיים תגיע הצעת תקציב 2009 אל ועדת הכספים של הכנסת. חלק לא מבוטל מחברי הוועדה, יחד עם העומד בראשה, פרופ' אבישי ברוורמן, כבר הצהירו על כוונתם לדרוש את הגדלת התקציב. אפילו הממשל האמריקאי שובר את מילתו ובשעת צרה הוא מכניס את היד עמוק לכיס, יסבירו אז חברי הוועדה לנציגי האוצר. אין סיבה שגם ממשלת ישראל לא תחזור בה ותאפשר חריגה מהתקציב.
ברוורמן, כלכלן עתיר מוניטין, אפילו רתם לצורך העניין את המודל המפורסם של הכלכלן הבריטי ג'ון קיינס. אולם יו"ר ועדת הכספים התעלם מהעובדה שהמודל נכון רק במשק סגור ואינו מתאים למשק הישראלי הפתוח שסך היצוא, היבוא ותנועות ההון שלו מהווה יותר מ-60% מהתוצר. הוא גם שכח שהמודל שעורר גלים לפני 73 שנה כבר עשרות שנים נחשב ללא רלוונטי.
מצד שני, המודל של קיינס אמנם פורסם ב-1935, אבל הוא מודרני בהרבה מהרעיון שהיה עד אתמול נר לרגליו של שר האוצר האמריקאי. את המונח "היד הנעלמה" טבע הכלכלן הסקוטי אדם סמית, וזו לא טעות, בשנת 1776.
