צאצאי העובדים המקצועיים במושבים נלחמים על הבית
בשנות החמישים קיבלו עובדי ציבור במושבים דירות לשימושם. היום מנהלים יורשיהם של הגננים, הרופאים, המדריכים החקלאיים והשוחטים קרב על זכותם לרשת את הנכסים היקרים. בית המשפט העליון יכריע
בית המשפט דן לאחרונה בתביעה של מושב גבעתי נגד בניהם של תושבי המושב שנפטרו, שעסקה באפשרות לפנות ולסלק את הבנים ממה שהוגדר "בית מקצועי" במקום. לטענת המושב, הזכויות על המגרש שעליו בנוי הבית הוענקו לו על ידי הסוכנות היהודית, בהתאם לחוזה המשולש בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות והמושב. הזוג המנוח החזיק בעבר בנחלה במושב, אולם בעקבות קשיים כלכליים נאלץ למכור את הנחלה. המושב אפשר לזוג להתגורר בבית מקצועי בשכירות נמוכה עד תום ימיהם כ"ברי רשות" - ללא אפשרות להוריש זכות זו לאיש ובתנאי שלאחר פטירתם יוחזר הבית לחזקת המושב.
המונח "בית מקצועי" נקבע לנכסים שבעלי הזכויות עליהם הן האגודות השיתופיות, ונמסרו בעבר (רובם במהלך שנות החמישים) על ידי המושב לבעלי מקצוע כגון שוחטים, מורים, מדריכים חקלאיים, רופאים או עובדי ציבור, ובלבד שלא יעסקו בחקלאות. בישראל קיימים מאות בתים ומגרשים שמחזיקים במעמד של מגרש או בית מקצועי. בחלק מהמושבים עד כ־20% מבתי המושב הם בתים מקצועיים.
חוסר ודאות
מה יעלה בגורלם של בעלי הבתים המקצועיים במושבים? החלטות משפטיות סותרות שהתקבלו בשנים האחרונות בבתי המשפט העמידו את מעמדם של הדיירים בבתים אלה בסימן שאלה. האגודות השיתופיות רשאיות לקבוע אם בעלי המקצוע יכולים להמשיך להתגורר בנכס או לרכוש אותו, ואף רשאיות להורות להם לעזוב את ביתם.
לדברי עו"ד אורן ששון ממשרד ששון ושות', האגודה החקלאית היא בעלת הזכות על המגרשים והבתים, אבל המדיניות כלפי הדיירים משתנה ממושב למושב. ברוב המושבים הוענקה לבעלי המקצוע הזכות לקבל את הבתים, אולם במקומות אחרים יושבים בעלי המקצוע על הקרקע בחוסר ודאות.
במושב גבעתי הודיעו מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית כי הם מותירים את שיקול הדעת בידי בית המשפט. לדברי עמית יפרח, יו"ר אגף קרקעות ואגודות שיתופיות בתנועת המושבים, החשיבות של פסק הדין היא בכך שאגודות שיתופיות עם נכסים ציבוריים למגורים ייצרו נוהל עבודה מסודר בין המושב לתושב. "הדבר נחוץ כדי שהאגודות יוכלו להוציא את התושב בכל עת שיחפצו, ולא ישאירו לו את האופציה להשתלט על הבית", הוא אומר.
עו"ד אייל סודאי, המתמחה בתחום המושבים, אומר כי הוא לא יהיה מופתע מפסק דין שיחייב את הבנים לעזוב את הנכס. לדבריו, עשרות בעלי בתים מקצועיים ברחבי הארץ נמצאים בשלב כזה או אחר של הליכים משפטיים, שנועדו לאפשר להם הסכם חכירה ישיר מול המינהל. הנטייה היא להגיע איתם להסדר, אבל כאשר מדובר בצאצאים - הם יאבדו את הזכויות של הוריהם, שהוגדרו כזכויות ישירות. מבחינה משפטית, זכויות ישירות אינן דומות לאלו החלות בחוק הגנת הדייר.
רק מחצית
עוד דוגמה לתלות של בעלי הבתים באגודות השיתופיות באה לידי ביטוי במושב משען, בסמוך לאשקלון. במקרה זה הסכים המושב להמליץ למינהל לחתום על הסכמי חכירה ישירים עם עשרה בעלי בתים מקצועיים, בתמורה ל־50% משווי הבית. לדברי סודאי, בעבר גבו מושבים רבים מאותם בעלי בתים סכומי עתק ששולשלו לכיסם, אך בעקבות בג"ץ הקשת המזרחית (החלטת בג"ץ שמגבילה את ההטבות שיקבלו חברי קיבוצים ומושבים במסגרת חלוקת הנכסים ביישוביהם - ד"ל), התקבלה החלטה שאוסרת עליהם לגבות כספים עבור הקרקע, אלא רק עבור הבית.
עם זאת, בעלי מקצוע רבים שקיבלו את ברכת האגודה השיתופית לחתום על חוזה חכירה ישיר מול המינהל, מתלוננים על סחבת במינהל מקרקעי ישראל. א' מתגורר במושב בשרון עשרות שנים, ובעבר שימש רופא המושב. האגודה השיתופית נתנה את אישורה ואת המלצתה שיחתום על חוזה חכירה ישיר מול המינהל. ההסכם ייאלץ אותו לוותר על דונם אחד - מחצית מהשטח שנמצא ברשותו כיום, אך יאפשר לו להוריש את הבית, ששוויו מוערך היום ביותר ממיליון דולר, לילדיו. מהרגע שבו בא א' למינהל לחתום על ההסכם עברו שלוש שנים, והוא עדיין ממתין.
בתוך כך, זכויותיהם של בעלי מקצוע שהקימו את בתיהם במו ידיהם מובטחות, לעומת בעלי מקצוע שקיבלו את הבית מהאגודה. המינהל החליט להסדיר את זכויותיהם של בעלי בתים מקצועיים במושבים, והחתים אותם על הסכמי חכירה ישירים בינם לבין המינהל, בכפוף לתשלום דמי חכירה, ובלבד שבעלי המגרשים בנו את ביתם במו ידיהם ועל חשבונם.
דוגמה לכך היא תביעה שהגישו בני זוג ממושב ברכיה, הסמוך לצומת עד הלום. השניים קיבלו את הזכות על מגרש בן שלושה דונמים בשנות השבעים, והקימו עליו את ביתם מכספם. על תוקף זכותם לבית לא היה ויכוח, אך כאשר באו לרשום אותו, נתן להם המינהל רק חצי דונם. בסיכומו של דבר זכו בני הזוג בתביעה, בבית של שלושה דונמים, תמורת תשלום דמי היוון.
