הכלכלה הפלסטינית: האם יש עתיד לאזורי תעשייה משותפים

הראשון שדיבר על העברת מפעלים משטח ישראל לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה היה משה דיין, כבר בחודשים הראשונים שאחרי המלחמה ב־1967. בשעת בוקר מוקדמת אחת עבר דיין, אז שר הביטחון, ליד בית החרושת עסיס לשימורי פרי ברמת גן (בשטח שעליו יושב היום מתחם הבורסה), וראה שם שיירה של כלי

העובדים, פלסטינים מהגדה, סיפרו לו שיצאו מאזור שכם לפני עלות השחר כדי להגיע לרמת גן. "הרבה יותר טוב ויעיל שהמוני הפועלים הערבים לא יבואו כל בוקר משכם לבית החרושת עסיס - אלא שעסיס יבוא אליהם לשכם", הכריז דיין בשיחה עם עיתונאים בעקבות המפגש.

עלייתה ונפילתה של התעשייה המשותפת

עסיס אמנם לא עבר לשכם, אבל אחרי 67' חלק גדול מהתעשייה עתירת העבודה נדד משטח מדינת ישראל לגדה ולרצועה. מדובר בראש ובראשונה בתעשיות הטקסטיל והנעליים; יזמים משכם ומעזה קנו את מכונות הטקסטיל מהמפעלים בעיירות הפיתוח, ועשרות מתפרות מאזור המרכז עברו לשכם, לחברון ולעזה. השוק נשאר ישראלי — התוצרת הועברה לישראל וליצוא הכחול־לבן. העיקרון היה פשוט וברור: אם למוחמד קשה לבוא אל ההר, יותר זול להביא את ההר למוחמד.

על הרקע הזה הוקם בשנות השבעים אזור התעשייה ארז, בגבול הרצועה, שנהפך לסיפור הצלחה. בשנות התשעים עבדו בו 200 מפעלים - שליש מהם בבעלות פלסטינית - עם 5,000 פועלים מעזה ועוד כמה מאות ישראלים. היו שם מתפרות, בתי חרושת ובתי מלאכה, שסיפקו תעסוקה לתושבי הרצועה ותרמו לא מעט ליצוא הישראלי. אבל האינתיפאדה חיסלה את התעשייה הישראלית־פלסטינית בארז, ובקיץ 2004 נאלץ שר המסחר והתעשייה אהוד אולמרט לסגור את אזור התעשייה.

כרגיל, שאלת הגבולות עושה צרות

ואולם הרעיון לא מת. שורה של גופים ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים יוזמים לאחרונה שלושה אזורי תעשייה חדשים, הפעם בגבול הגדה: במעבר תרקומיה שממערב לחברון, בג'למה שמצפון לג'נין וסמוך לשער אפרים שבצפון השרון.

ממשלת טורקיה מעורבת בפרויקטים הללו ולפני כחצי שנה חתמו הנשיא שמעון פרס ונשיא טורקיה עבדאללה גול על מסמך הבנות בנוגע לתרקומיה וג'נין. הטורקים אמורים להשקיע במפעלי טקסטיל, נעליים, מזון, כלי בית וריהוט, לצד המפעלים שיקימו הישראלים והפלסטינים. הפלסטינים גם ידאגו לכוח העבודה, ואילו ישראל תספק את התשתיות (חשמל, מים, תחבורה) ותרתום את קשריה ליצוא התוצרת.

בתיאוריה זה נשמע טוב, אבל במציאות העניינים יגעים. בשבוע שעבר נסעתי לחברון ולתרקומיה לברר מדוע לא קורה דבר. חאלד עוסיילי, ראש עיריית חברון ואיש עסקים, הסביר שהבעיה היא הלוקיישן: מערכת הביטחון הישראלית דורשת שאזור התעשייה יהיה רובו ככולו בשטח הפלסטיני, כלומר בצדו המזרחי של מחסום תרקומיה. מיקום כזה, מעברו של מה שמשמש למעשה מעבר גבול גדול, נועד למנוע מפועלי חברון לעבור לשטח ישראל.

עוסיילי, לעומת זאת, מבקש שאזור התעשייה יוקם יותר מערבה, על גדר ההפרדה ממש, מחציתו בשטח ישראל ומחציתו בשטח הרשות. "הרקע לדרישה הזאת הוא עסקי ולא פוליטי", הוא אומר, ומסביר שכך אפשר יהיה למנוע את תלאות המעבר במחסום - לא מהפלסטינים, שיישארו בחלק שלהם באזור התעשייה, כי אם משותפים עסקיים ישראלים ומכל המעורבים בפרוצדורות ההובלה והיצוא. "הסכנה הביטחונית לישראל מ־40 אחוזי האבטלה שיש עכשיו בחברון גדולה מהסכנה שבאזור תעשייה משותף על קו הגבול", הוא מבהיר.