בדיקת "כלכליסט": למעלה משליש מהתיקים בשלום בת"א מסתיימים בפשרה
מערכת המשפט מתמודדת עם עומס התיקים באמצעות שימוש גובר בפסקי דין המבוססים על פשרה. בדרך זו חוסכים מעצמם השופטים שעות ארוכות של דיונים, אולם רבים כבר מבקרים את התופעה: "התביעות לא נידונות ברצינות, והשופטים רצים אל התיק הבא"
08:19
27.05.08
בשקט בשקט פועלת בחודשים האחרונים מערכת המשפט הישראלית במלוא המרץ כדי לחלץ את עצמה מקריסה תחת עומס התיקים. מיום ליום עולה מספר פסקי הדין המתבססים על הליך משפטי מקוצר, שבו מוסר השופט פסק דין המבוסס על עקרון הפשרה. לשופט שיקול דעת בנוגע לפשרה, והוא אינו צריך לנמק את החלטתו. אפשרות הערעור על פסק דין כזה קלושה, מה שיוצר רווח לערכאת הערעור, שנחסך ממנה עוד תיק.
מבדיקה ידנית שערך "כלכליסט" של 274 פסקי דין שניתנו בחודש האחרון בבית משפט השלום בתל אביב ומתפרסמים באתר בתי המשפט, עולה כי 99 מהם (36%) ניתנו במסגרת הליך זה, המבוסס על סעיף 79א לתקנות סדר הדין האזרחי. מדובר במספר חסר תקדים, בעיקר נוכח העובדה שבקרב עורכי דין רבים מדובר בסעיף ידוע לשמצה. שיאני הפשרות בבית המשפט הם השופטים עודד מאור, שכמעט כל פסק דין שלו ניתן לפי סעיף זה, והשופט מנחם קליין.
ההליך המזורז נעשה על פי הצעת השופט, והוא כפוף להסכמה מפורשת של שני הצדדים. הצעה זו יכולה להינתן בכל שלב של המשפט, ולעתים השופט מעלה אותה יותר מפעם אחת עד שהוא מקבל את הסכמת הצדדים.
המשמעות של מתן פסק דין בפשרה, לפי הליך זה, היא כי השופט מגבש עם עצמו פשרה, הנראית בעיניו מתאימה כדי לסיים את הסכסוך. בהחלטתו השופט אינו כפוף לסדרי הדין הרגילים ויכול להתחשב גם ב"עקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים".
שיטה זו מאפשרת למערכת השיפוטית "לחסל" תיקים רבים במהירות מסחררת. פסקי הדין בהליך זה ניתנים בזה אחר זה, בעוד השופט נהנה מאמון מלא של הצדדים, המעניקים לו את האפשרות לפסוק לפי שיקול דעתו, פעמים רבות בהתבסס רק על כתב תביעה וכתב הגנה, ובלי שנערכו בתיק דיוני הוכחות. במקרה כזה, עם מתן פסק הדין מודיע השופט על החזר של מחצית מסכום האגרה ששולמה.
השופטים לוחצים
במקרים רבים ההליך המקוצר מתבקש נוכח ההיקף הכספי הנמוך של התיק, או העובדה שאין בו שאלה משפטית משמעותית ביחס לזמן השיפוטי הרב הנדרש עבורו.
עם זאת, עורכי דין רבים מתלוננים על לחץ גובר והולך מצד שופטים להתפשר, בעצמם או בעזרת השופט לפי סעיף 79א. דוגמה לכך אפשר למצוא בפסק דין משבוע שעבר, שמסר השופט חאג' יחיא מבית משפט השלום בתל אביב. בפסק הדין הוא תוקף בחריפות מתדיינים שסירבו להתפשר. "הגדילו לעשות הנתבעות... והלכו בדרך של 'יקוב הדין את ההר', ולא חשוב כמה זמן ומאמץ הדבר יגזול". לדברי השופט, "התנהגות מעין זו מסייעת להתמשכות הדיונים בתיקים הרציניים, וגורמת עוול לבעלי דין שבתיקים שלהם אכן קיימות מחלוקות רציניות, כבדות משקל ובעלות ערך כספי רב".
בדו"ח שפרסמה לפני כחודשיים נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג־כהן, הוקדש פרק שלם לנושא ריבוי התלונות בנושא הלחץ והכפייה המופעלים על ידי בית המשפט להתפשר ולסיים את התיק. שטרסברג־כהן כתבה כי "לתופעה יש השלכות בלתי רצויות על המשפט המסוים ועל תדמית בית המשפט בעיני המתדיינים". היא אף הציעה כי תוקם ועדה על ידי נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש שתבדוק את נושא הפשרה על כל היבטיו, ותחליט אם יש מקום לקבוע כללים בנושא.
בדרך כלל הרעיון הטמון בבסיס הפשרה לפי סעיף 79א מונע מצב שבו התביעה נדחית במלואה או מתקבלת במלואה. עם זאת, השופטים מבהירים לצדדים כי יש להם סמכות במסגרת הפשרה לדחות או לקבל במלואה את התביעה. כך, למשל, בפסק דין בפשרה שניתן בשבוע שעבר קבע שופט: "אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. אין צו להוצאות". הפשרה היתה סילוקן של שתי התביעות ההדדיות, ואיש לא קיבל דבר. לא בטוח שהצדדים היו מרוצים.
לעתים מגבילים השופטים את הפשרה שתינתן על ידם לטווח סכומים מסוים שאותו הם מציעים לצדדים. כך, למשל, בפסק דין שניתן בתחילת החודש, הוסכם בין הצדדים לשופטת שולמית ברסלב כי הפשרה תנוע בין 13 אלף ל־20 אלף שקל, "כאשר כל סכום שייפסק ישולם בשישה תשלומים, ללא הצמדה וריבית". בסופו של דבר חייבה השופטת את הנתבעת לשלם 13 אלף שקל, ובתשלומים, כאמור. בכך מאפשרת הפשרה לצדדים לצמצם את הסיכונים ולחלק אותם ביניהם.
עו"ד סיני אליאס, העומד בראש משרד בוטיק העוסק בליטיגציה, אמר ל"כלכליסט" כי המלצתו למתדיינים היא לשקול בכובד ראש את הסכמתם להליך מסוג זה. "במקרים מאוד חריגים כדאי להסכים — כשמדובר בתיק מאוד קטן או כשהשופט קובע מראש רצפה ותקרה לפיצוי, שאתה כעורך דין מרגיש נוח גם אם תהיה בקצוות שלה".
אליאס מוסיף כי "בדרך כלל פסק דין לפי 79א ניתן בשלב מאוד מוקדם של קדם המשפט. הלקוח לא מבין מה קורה, השופט לוחץ להסכים, והוא לא מבין מה המשמעות של הדברים. אז אין ספק שליעילות הזו יש מחיר, כי אנשים לפעמים בדיעבד מרגישים חוסר אמון במערכת כשהם מקבלים פסק דין לפני שהציגו את כל התמונה".
קשה מאוד לערער
הבעיה המרכזית של סעיף 79א טמונה בכך שמשום שמדובר בפשרה, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לערער עליה. השופטים בדרך כלל מבהירים עובדה זו למתדיינים. אך עם זאת, בשולי כל פסק דין שניתן בדרך הפשרה נכתב כי אפשר לערער עליו.
השופטים אליעזר ריבלין, מרים נאור ועדנה ארבל קבעו כי אף על פי שלבעלי דין שמורה הזכות לערער על פסק דין בפשרה, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור תוגבל למקרים חריגים בלבד. בין המקרים החריגים הללו נמצאות נסיבות שבהן בית המשפט חרג מסמכותו; בית המשפט הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין; בית המשפט התעלם לחלוטין מטענות באי כוח הצדדים; בית המשפט לא נתן לבאי כוח הצדדים לטעון את טענותיהם; ובית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים.
השופטים קבעו עוד כי המטרות ביסודו של סעיף 79א נועדו "לאפשר לצדדים להליך להגיע להכרעה מהירה בעניינם ולסיים את הסכסוך בדרך של פשרה, שאינה בהכרח מבוססת על הוראות הדין, כמו גם להקל על העומס בבתי המשפט". הם הוסיפו כי הנמקת פסק הדין בפשרה אינה הופכת את הערעור לקל יותר, והוסיפו כי "ההנמקה אינה בהכרח רצויה, ויש להעדיף הנמקה קצרה ביותר במידת הצורך".
