$
תעופה וחלל

הקברניט

מתקפת הסקייריידר: המטוס שניצח את הזמן והכניע את הטבע

מטוס התקיפה המיוחד הזה נולד קצת לפני שמהפכת הסילון תפסה גובה, ונחשב למיושן עוד לפני מלחמת קוריאה. במהלכה, נשלח למבצע מטורף - עצירת נחשולי מים שהטביעו טנקים - ולאחריה התגלה כחיוני והציל חיי טייסים עוד עשרות שנים. "הקברניט" עושה כבוד לאחרון לוחמי הבוכנה הגדולים

ניצן סדן 08:2701.05.21

 

 

שלום, כאן הקברניט; תחום התעופה הצבאית תמיד טס קדימה - כלים מהירים יותר, זריזים יותר, קטלניים יותר. היום נדבר על מטוס אגדי שלימד את המהנדסים, הגנרלים והעולם כולו מה אפשר להרוויח כשטסים לאט, ואילו נסים ונפלאות ניתן לחולל עם פרופלור בעולם של סילונים. קוראים לו A1 סקייריידר, וכמעט שאין בהיסטוריה מטוס צבאי שעשה יותר תפקידים.

 

 

סיפורנו מתחיל ב-1941, קצת אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה, כשחיל הים האמריקאי הבין שחוקי המשחק השתנו: אם עד כה נתנו את הטון אוניות מערכה עצומות עם תותחים אדירים, מעתה ייקבע הניצחון בידי נושאות מטוסים. את השיעור הזה למדו בתדהמה מחיל הים היפני - שפשוט בא בוקר אחד עם נושאות מטוסים והפך את אוניות המערכה בפרל הארבור ללונה-פארק לדגים טרופיים.

 

פרל הארבור, ממש ברגע ההפצצה היפנית פרל הארבור, ממש ברגע ההפצצה היפנית צילום: USN

 

 

השיעור הכואב הביא לזינוק בפיתוח כלי טיס לנושאות מטוסים, משלושה סוגים: מטוסי קרב חד מושביים מהירים שנועדו להגן עליהן ממתקפות אוויריות ולחפות על מתקפות שלהן; מפציצי צלילה דו מושביים (טייס ותצפיתן-מקלען) שנועדו לאתר ולהשמיד כלי שיט בצלילה מגובה רב; ומפציצי טורפדו תלת מושביים (טייס, נווט-תצפיתן ומקלען) כבדים שנועדו להשמיד כלי שיט גדולים מגובה אפסי.

 

למקלענים היה תפקיד חשוב ביותר: מטוסי ההפצצה השונים היו איטיים וכבדים, ונאלצו לעיתים קרובות להתמודד עם מטוסי קרב של האויב - בראשם הזירו הזריז של יפן - גם ללא ליווי. מקלען מיומן היה מסוגל להדוף מיירטים, אפילו להפיל אותם.

 

נעים להכיר; מלמעלה: מפציץ צלילה דאגלס דונטלס, מפציץ טורפדו גראמן אוונג'ר, מטוס קרב גראמן וויילדקט נעים להכיר; מלמעלה: מפציץ צלילה דאגלס דונטלס, מפציץ טורפדו גראמן אוונג'ר, מטוס קרב גראמן וויילדקט צילום: USN

 

 

למה לא פותח מטוס שיכול גם להיות זריז ומהיר ולהילחם במטוסי קרב וגם לשאת פצצות וטורפדו? כי פיזיקה; טורפדו צריך להטיל למים בגובה נמוך ומהירות איטית ביותר - אחרת הוא פשוט יישבר ויטבע, מה שמחייב כנפיים גדולות ורחבות שיינצלו את העילוי הטבעי שנוצר כשמתקרבים לפני המים, ויאפשרו יציבות בטיסה נמוכה ואיטית.

 

הפצצת צלילה מחייבת שלדה חזקה שתעמוד בעומס היציאה מהצלילה בלי להתפרק, ומעצורים - משטחים בכנף שיוצרים התנגדות אוויר ומאטים קצת את הצלילה כדי שיהיה זמן לכוון. וכל המאפיינים הללו שוקלים הרבה ויש להם שטח פנים גדול, מה שסותר את עניין הזריזות שצריך מטוס קרב.

 

מפציץ אוונג'ר מטיל טורפדו. שימו לב, הטורפדו נישא בתוך תא פנימי שכרגע דלתותיו פתוחות מפציץ אוונג'ר מטיל טורפדו. שימו לב, הטורפדו נישא בתוך תא פנימי שכרגע דלתותיו פתוחות צילום: USN

 

 

ב-1942 החליט צי ארה"ב ששילוב חלקי דווקא אפשר להשיג, והשיק מכרז למפציץ צלילה+טורפדו. כמה יצרניות הציגו עיצובים, ביניהן חברת דאגלס. כשראו נציגי הצי את העיצוב שלה ביוני 1944, פיהקו בנימוס; אמנם היא זו שפיתחה את הדונטלס - מפציץ הצלילה הכי מוצלח של ארה"ב (זה שהטביע ארבע נושאות מטוסים תוך חמש דקות בקרב מידוויי) - אך המטוס החדש נראה די מוגבל וסתמי.

 

אד היינמן מדאגלס, גאון אירוספייס זוהר ויקיר הטור, ראה שהקצינים מפהקים וביקש עוד צ'אנס: אם יתנו לו רק 12 שעות, יוכל להציג משהו טוב בהרבה. הצי הסכים; היינמן הוא שהמציא את הדונטלס, ומי יודע אילו עוד הפתעות יביא.

 

מפציץ דונטלס על נושאת מטוסים אמריקאית מפציץ דונטלס על נושאת מטוסים אמריקאית צילום: Media Drum World

 

 

באותו לילה ישב בחדרו עם סרגלי שרטוט, חיסל כוסות קפה בשרשרת, והמציא מטוס חדש. בבוקר ראו נציגי הצי את העיצוב וחייכו מאוזן לאוזן; היינמן עשה זאת שוב והמטוס שלו נבחר.

 

היה זה כלי גדול כמפציץ טורפדו, אך עם גוף דק בהרבה כדי לצמצם התנגדות אוויר; בחרטומו שאג מנוע של 2,200 כ"ס שסיפק די כוח כדי להביא אותו למהירות של כ-500 קמ"ש, מהיר מכל קודמיו. ותחת כנפיו הארוכות לא פחות מ-15 נקודות לנשיאת חימוש. זאת, במקום להשתמש בתא חימוש פנימי שעיבה את הגוף והכביד עליו.

 

גוף ארוך מאוד, אבל צר כדי שיהיה אווירודינמי. עיצוב הסקייריידר גוף ארוך מאוד, אבל צר כדי שיהיה אווירודינמי. עיצוב הסקייריידר צילום: USN

 

 

היכן ישב המקלען? במטוס אחר; לעיצוב של היינמן היה רק איש צוות אחד, שישב בחזית הגוף תחת חופה גדולה כמעט ללא ברזלים כדי לאפשר ראות מעולה לכל כיוון. במקום מקלען, קיבל המטוס טנק דלק ענק כדי שיוכל לטוס בשיא המהירות כמה שיותר זמן. הרעיון פשוט מאוד: לברוח ממטוסי הקרב במקום להילחם בהם.

 

שמו הרשמי היה AD1 סקייריידר, וכשהמריא לראשונה במרץ 1945, עשה כל מה שהיינמן הבטיח - והיה טוב מכל מפציץ צלילה או טורפדו. למשל, היה מסוגל לטפס לגובה במהירות דומה לשל מטוס קרב ממוצע, למרות שמשקלו כפול.

 

סקייריידר מוקדם. שימו לב לגודל הזה סקייריידר מוקדם. שימו לב לגודל הזה צילום: NASA

 

 

 

אך תוך זמן קצר העולם השתנה: יפן הוכנעה בהפצצה אטומית, וכל תעשיית התעופה התמקדה במנועי סילון. איזו הצדקה יש לקיומו של מטוס כזה? חיל הים האמריקאי ביטל הזמנה של 548 סקייריידרים, אך עדיין קנה 25 בתחילת 1946; מי יודע, אולי עוד יימצא שימוש למטוס בוכנה עילאי.

 

ב-1947 גילה הצי עד כמה מוגבלים הם הדורות הראשונים של מטוסי הסילון, במיוחד מעל נושאות מטוסים; ההזמנה חודשה ונקנו 239 חתיכות. הטייסים מאוד אהבו את הסקייריידר - מטוס קל להטסה ויציב מאוד, גם במזג אוויר קשה.

 

סקייריידרים עם מעצורי צלילה פתוחים. בדגמים המאוחרים יותר, פוצל המעצור לשניים והועבר לצידי הגוף סקייריידרים עם מעצורי צלילה פתוחים. בדגמים המאוחרים יותר, פוצל המעצור לשניים והועבר לצידי הגוף צילום: USN

 

 

תוך זמן קצר נקראו המטוסים וצוותיהם להוכיח עצמם בקרב: ביוני 1950 פלשה צפון קוריאה הקומוניסטית לדרום קוריאה, וכוחות האו"ם נזעקו לעזרתה. יתרונות הסקייריידר התגלו כמעט מהיום הראשון: הוא טס נמוך ולאט יחסית, מה שהקל על הפצצה מדויקת, והעובדה שרובו טנק דלק איפשרה זמן משימה ממושך - למשל, להכות במחנה אויב ואז לחפות על חילוץ נפגעים בגזרה סמוכה.

 

והמטוס הביא עמו לקרב מוות מלוא הטנא: סקייריידר מסוגל בו זמנית לשאת 12 רקטות 165 מ"מ חודרות שיריון, שתי פצצות של 100 ק"ג וטורפדו סימן 13, וזה כשבכנפיו ארבעה תותחים 20 מ"מ עם 800 פגזים. אנחנו מדברים על מגוון שאין לאף מטוס אחר.

 

לא, תראו את המפלצת הזאת: טורפדו, פצצות, רקטות ותותחים - הכל בו זמנית. פשוט רמבו עם כנפיים לא, תראו את המפלצת הזאת: טורפדו, פצצות, רקטות ותותחים - הכל בו זמנית. פשוט רמבו עם כנפיים צילום: USN

 

 

כל היתרונות הללו היו חיוניים, שכן כוחות קרקע רבים הזדקקו לסיוע אש, בעוד המלחמה הולכת ומסתבכת; מתקפת הנגד של כוחות האו"ם בהובלת ארה"ב אמנם הדפה את הפולשים, אך אז נכנס צבא סין למשחק ודרס את גייסות האמריקאים ובני בריתם כבמכבש.

 

כשתקפו חזרה והחלו להתקדם צפונה, הניחו כוחות האו"ם מספר גשרים צפים על נהרות קוריאה, כדי להעביר במהירות טנקים, תותחים ותחמושת - ולהקל על פינוי פצועים. וכאן תפסה המלחמה טוויסט ביזארי; בשמיני באפריל 1951 שמעו והעוברים על הגשרים רעש הולך וגובר, עד שמילא את כל האזור: נחשול מים עצום עבר בנהר, העיף את הגשרים, סחף והטביע אותם. נראה שהטבע משחק לצד הקומוניסטים.

 

פחות נעים להכיר: סכר הואצ'ון פחות נעים להכיר: סכר הואצ'ון צילום: Hwacheon County

 

 

 

אך לא היה זה כוח עליון: ממערב לסיאול עמד לו סכר הואצ'ון הגדול, 78 מ' גובהו ו-435 אורכו. מאחוריו - אגן ניקוז גדול של 40 קמ"ר, ומאגר ענק שנוצר מחסימת נהרות האן ופוקצ'ון. בחזיתו - 16 שערי הצפה שנועדו לאפשר מעבר נוזלים מבוקר במורד נהר פתלתל. אזור הגשר והמאגר היו בשליטת האויב - שפשוט פתח קצת את השיבר.

 

מיליוני קוב מים געשו באפיק, הטביעו כפרים, הרגו רבים והפכו את הטנקים של ארה"ב לצוללות. מיד הוחלט להשתלט על הסכר ולנטרל את שערי ההצפה; אם יפתחו לחלוטין, עלולה הזרימה להגיע גם לערים ולהרוג המונים - טבח שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה.

 

אזור סכר הואצ'ון; 1. הסכר עצמו; 2. אפיק הנהר, שיוצף אם יבחרו הסינים; 3. מאגר המים הגדול מאחורי הסכר אזור סכר הואצ'ון; 1. הסכר עצמו; 2. אפיק הנהר, שיוצף אם יבחרו הסינים; 3. מאגר המים הגדול מאחורי הסכר צילום: google maps

 

 

הרעיון הראשון - כיבוש הסכר במהלך קרקעי - כשל; כוחות חי"ר הגיעו עד ליעד ואף איבטחו את סביבתו לאחר לחימה עיקשת של שבועיים, ואז נבעטו משם במתקפה של אלפי סינים. התוכנית הבאה היתה הפצצה אווירית: פגיעה ממש מעל שערי ההצפה תוכל לנטרל את מנועי המנגנון שפותח וסוגר אותם - מה שיחייב תיקונים ממושכים ומסובכים מאוד, והסינים לא יוכלו עוד לאיים על צולחי הנהרות.

 

העניין הוא שהאויב ידע היטב שהפצצה כזו היא אופציה, ודאג למגן היטב את הואצ'ון; כל קטלוג הנ"מ המזרחי נפרש סביב הסכר וגם ממש עליו. בגובה רב ובינוני יקבלו את פני הפולשים תותחי 85 ו-100 מ"מ, שדי בפגיעה אחת שלהם כדי להשמיד פשוט כל מטוס. בגובה נמוך יעבור המיקרופון אל תותחי 37 ו-20 מ"מ, בעלי קצב אש גבוה בהרבה. וכל התזמורת הזו ידעה לנגן גם בהתאם לדיווחי סיורים מוטסים וגם בסיוע מכ"מים פרימיטיביים.

 

שוחת פיקוד בסוללת נ"מ סינית, מאחוריה תותח 100 מ"מ שוחת פיקוד בסוללת נ"מ סינית, מאחוריה תותח 100 מ"מ צילום: Wikimedia

 

 

כוחות הקואליציה עשו חושבים, והגיעו למסקנה שאפשר לעקוף את המערך הזה בשתי דרכים: או להגיע מאוד גבוה, או להגיע מאוד מהר. הוחלט להתחיל בגובה, עם כוח של מפציצי B29 מגודלים - אותם מפציצים שהבעירו את ערי יפן במלחמת העולם השנייה.

 

המפציצים התקרבו וזיהו את אזור המטרה. ואז התייצבו במסלולם, טסו תוך שפגזי 100 מ"מ מתפוצצים סביבם והצליחו להגיע לנקודת הטלה האופטימלית. מפקד הכוח נתן את הפקודה בתזמון האופטימלי, דלתות תאי הפצצות נפתחו ועשרות טונות של מוות אופטימלי נפלו לעבר הסכר. טוב, הרשו לי לחדד: הן נפלו לכיוון הכללי שלו, כלומר למטה. בפועל הפצצה הקרובה ביותר פגעה מאות מטרים מהסכר, בוודאי שלא בול בשערי ההצפה. המפציצים החטיאו עד כדי כך, שהקוריאנים והסינים תהו אם אולי כיוונו למטרה אחרת.

 

מפציצי B29 מטילים פצצות בשמי קוריאה מפציצי B29 מטילים פצצות בשמי קוריאה צילום: USAF

 

 

זה לא בגלל שהמטילנים לא כיוונו כמו שצריך או שהטייסים הגיעו בזווית לא נכונה; כוונות ההפצצה של הימים ההם פשוט לא היו מדויקות דיין כדי לפגוע במשהו צר כמו סכר מגובה רב. המפציצים, אגב, חטפו רסיסי פגזים וכמה מהם חזרו לבסיס ממש בנס.

 

חיל האוויר לא הספיק לנסות את השיטה של להגיע נמוך ומהר; למישהו במטה היה מספיק שכל כדי לקלוט שמטוסי סילון אולי יוכלו לחדור מבעד לקבלת הפנים הנפיצה של האויב, אבל טיסתם מהירה מדי; הטייסים לא יספיקו לכוון כמו שצריך, וכבר יחלפו על פני מטרתם ויצטרכו לעשות סיבוב ולנסות שוב. כנראה שאת הסיבוב הזה לא ישרוד רוב הכוח, משום שהאויב אולי יופתע כשיופיעו, אך לא כשיחוגו ויופיעו שוב.

 

מטוסי קרב סילוניים? לא רעיון מוצלח מטוסי קרב סילוניים? לא רעיון מוצלח צילום: שאטרסטוק

 

 

ואז בא צי ארה"ב עם רעיון משלו, שנשמע קצת משוגע: לבוא מאוד נמוך ומאוד לאט ולבצע תקיפה כירורגית. ובניגוד לחיל האוויר, היו לו מטוסים שהתאימו בול. טייסת סקייריידרים מס' 195 מנושאת המטוסים פרינסטון נבחרה למשימה: שישה מטוסים יעוטו על השערים, וישתלו בהם רקטות מסוג טייני טים (טים הקטנטן) - שם קצת מבלבל בשביל רקטה כבדה נגד ספינות. לכל טים כזה יש ראש נפץ בן 67 ק"ג - פי שלושה משל רקטה אווירית רגילה. אם כל טים יפגע בול במנגנון של כל שער, יהיה זה ניצחון גדול.

 

הבעיה: שער הצפה הוא מטרה די קטנה, והרקטות לא הכי מדויקות. צריך לטוס בתוך הערוץ ההררי, עד שרואים את סכר הואצ'ון ממש ממול, לשגר ולקוות לטוב. המשימה יצאה לדרך ב-30 באפריל: הסקייריידרים הצליחו להגיע לסכר, לטוס בוואדי דרך מסך האש הקוריאני כמו בסרטים, ולשגר את הרקטות. אבל גם כאן החטיאו כמעט כולן; טים פשוט לא היה מספיק מדויק כדי לפגוע במטרה בגודל של שער הצפה.

 

סקייריידרים יורים רקטות סקייריידרים יורים רקטות צילום: USN

 

 

הרעיון הבא כבר היה משוגע עם קבלות: הסקייריידר היה בהחלט כלי מתאים כדי להגיע אל הואצ'ון, אך הרקטות היו טעות. במקום לחפש את השערים מלפנים, צריך לבוא מאחור - מכיוון מאגר המים הענק. ובמקום רקטות צריך להשתמש בטורפדו סימן 13. מגיעים, מנמיכים, משחררים את הטורפדו ומבקעים את שערי ההצפה; נשמע פשוט, לא?

 

אך כאן התעוררו כמה בעיות גדולות: שער הצפה הוא קטן בהרבה מאוניה וצריך לכוון היטב לפני שמטילים. אי אפשר להתקרב יותר מדי משום שהטורפדו צריך לשוט לפחות 180 מ' לפני שיתחמש ויתפוצץ כשיפגע.

 

התוכנית: לפגוע בשערי ההצפה מאחורה התוכנית: לפגוע בשערי ההצפה מאחורה צילום: USN

 

 

ואין פה סיכוי לניסיון שני, משום שאם ייכשל המבצע יוכלו הסינים והקוריאנים להפנות יותר קנים לעבר מאגר המים - ובפעם הבאה יחוסלו התוקפים עוד לפני נקודת ההטלה. כמו כן, כוח המשימה האמריקאי במקרה הביא עמו מעט מאוד טורפדו סימן 13 למלחמה, ויעבור זמן יקר עד שיגיע מלאי ויתאפשר בכלל עוד ניסיון.

 

ואם לא די בכך, טייסי הצי לא התאמנו יותר מדי בהטלת טורפדות באותה תקופה; בטייסת 195 היו רק שלושה אנשי צוות שהתנסו בהטלת טורפדו חי, ואחד הטייסים בכלל לא ראה טורפדו כזה מימיו. במחסני הספינה פרינסטון היו 12 טורפדו כאלה, שנקברו כל כך עמוק שקצין החימוש הראשי כלל לא הצליח למצוא אותם. וגם כשמצא, גילה שאין בין אנשיו אפילו אחד שיודע איך מכינים טורפדו להטלה; הוא ישב שעות ולמד בעצמו מספרי הדרכה כדי שכל המבצע יוכל לצאת לדרך.

 

 

צוות המשימה של מבצע הגשר יוצא לדרכו צוות המשימה של מבצע הגשר יוצא לדרכו צילום: USN

 

 

ב-1 במאי המריא הכוח מנושאת המטוסים פרינסטון, ושייט מערבה לעבר הואצ'ון. שמונה סקייריידרים ומטוסי ליווי, שמנמיכים עוד ועוד ככל שהתקרבו ליעדם.  בסמוך למטרה כבר טסו בתוך ואדיות מתפתלים בגובה אפסי, כשנהמות מנועי הבוכנה מפחידות את הציפורים על העצים.

 

סקייריידר עם טורפדו סקייריידר עם טורפדו צילום: USN

 

 

אחרי זמן קצר התגלה מאגר המים הגדול של הואצ'ון, והמטוסים נכנסו לתקיפה: ההפתעה היתה מוחלטת, וכמעט שלא נורתה לעברם אש נ"מ. כנפי הסקייריידרים הרחבות עשו עבודתן, והמטוסים היו יציבים ביותר; שמונה שובלי טורפדו הופיעו במימי המאגר ועשו דרכם אל גב סכר הואצ'ון.

 

אחד החטיא ושני לא התפוצץ, אך השישה האחרים הרסו לחלוטין את שערי הסכר והמשימה הוכתרה כהצלחה מסחררת. חיל הים התגאה במבצע המוזר ובצדק, ובסקייריידר האיטי והמוצלח.

 

 

הסכר לאחר הפגיעה, מהחזית הסכר לאחר הפגיעה, מהחזית צילום: USN

 

 

עד כדי כך, שהתחילו לדרוש שדרוגים של המטוס, ולבדוק אם אולי יש עוד משימות שביכולתו לבצע בצורה מעולה. לאחר המלחמה התברר שאם מסירים את מיכל הדלק הענק, נותר בגוף הסקייריידר חלל גדול, שאפשר לשים בו המון דברים.

 

למשל אנטנות, מערכות לגילוי ושני מפעילים ולהפוך את המטוס לצייד צוללות; ארבעה פצועים באלונקות פלוס חובש ולהפוך אותו לאמבולנס; מיכלי דלק חיצוניים וצנרת לתדלוק מטוסים באוויר; מערכת שליטה במזל"טים לאימוני ירי; ואפילו 12 מושבים להעברת חיילים בין נושאת המטוסים והחוף. מהר מאוד התפתחו בערך 30 גרסאות שונות של הסקייריידר, כל אחת למשימה אחרת; זהו מטוס הלחימה הכי ורסטילי שאי פעם הוטס, טנדר טויוטה עם כנפיים.

 

 

סקייריידר משופר, ומלפניו סקייריידר למלחמה בצוללות; שימו לב לבליטה מתחת לגחון, בה מכ"מ ימי סקייריידר משופר, ומלפניו סקייריידר למלחמה בצוללות; שימו לב לבליטה מתחת לגחון, בה מכ"מ ימי צילום: USN

 

 

אבל בתחילת שנות השישים החליט חיל הים שזהו, המטוס הזדקן וגמרנו; אין יותר שימוש לכלי תקיפה איטי בעולם של טילי נ"מ ומטוסי סילון מתקדמים. למעשה, אף נקבעו לו שלושה מחליפים שונים: את משימות ציד הצוללות קיבל ה-S2 טראקר; את משימות ההפצצה - הסקייוורייר, מפציץ מסורבל ומגודל; ואת משימות התקיפה - הלחם והחמאה של האווירון - הסקייהוק הנהדר, שפותח אף הוא בידי היינמן.

 

אבל אז פרצה מלחמת וייטנאם והתברר שבמקום ללכת למוזיאונים ומפעלי סכיני גילוח, נדרש הכותש הקשיש להישאר בחזית. שוב בלט יתרון האיטיות שלו: כשהאויב נמצא בתוך ג'ונגל צפוף, כמעט בלתי אפשרי לזהות מטרות כשאתה רועם מעליהן ב-800 קמ"ש. והסקייריידר נותר בחזית, עם משימה קריטית: סיוע אש לחילוץ טייסים מעומק שטח האויב.

 

 

סקייריידר ממריא למשימה ב-1965 מנושאת המטוסים מידוויי סקייריידר ממריא למשימה ב-1965 מנושאת המטוסים מידוויי צילום: USN

 

  

החילוץ עצמו בוצע בידי מסוקי HH3 ואחריהם CH53 - היסעור הידוע לשמצה. אך כל מבצע כזה כלל עוד הרבה אווירונים: הרקולס שתפקד כחמ"ל קדמי, מטוס תצפית ססנה O1 שאיתר תנועות אויב ולעיתים טסה החבורה גם עם פאנטומים שהגנו מפני מיגים.

 

והסקייריידר? קיבל את הג'וב הכי גרוע: לטוס נמוך ולמשוך אש אויב, ואז לחוג ולהשמיד את התוקפים. לפעמים הטייס שנטש היה פצוע, וכוח החילוץ נדרש לרדת לקרקע ולשאת אותו על כפיים בזמן שהמסוק מרחף כמטרה נייחת. במקרים אלה, הסקייריידרים פשוט הציפו את האזור באש כדי שאף לוחם צפון וייטנאמי לא יקבל אומץ. לעיתים קרובות חזרו לבסיס ריקים לגמרי, אחרי שהטילו את כל הפצצות וירו את אחרון הפגזים. וכמובן, שגם נוקבו היטב בעצמם; במלחמה הופלו 153 סקייריידרים, כמעט כולם בגובה נמוך, מאש תותחי נ"מ. רק שלושה הופלו מאש טילים. אך המטוס המזדקן עשה מלאכתו נאמנה: 3,833 משימות חילוץ טייסים הושלמו בהצלחה.

 

 

כוח חילוץ של חיל האוויר האמריקאי בדרכו למשימה. מימין: מסוק CH53, הרקולס חמ"ל ושני סקייריידרים כוח חילוץ של חיל האוויר האמריקאי בדרכו למשימה. מימין: מסוק CH53, הרקולס חמ"ל ושני סקייריידרים צילום: USAF

 

 

הסקייריידר האמריקאי האחרון הוצא משירות בשנות השבעים, אך הטנדר המעופף המשיך לטוס בחילות האוויר של גבון וצ'אד עד 1985. במשך שנים רבות נשתמרה נוסחת הסקייריידר למטוסי תקיפה: מהירות תת-קולית, ראות טובה, זריזות, חימוש רב ומגוון, ומבנה חזק ועמיד - ושיאה הגיע ב-A10 המפורסם.

 

לגוש הסובייטי לא היו התובנות הללו, ולכן מטוסי התקיפה של ברית המועצות היו מהירים מדי ומוגבלים מאוד במשך עשורים; הראשון שבאמת תוכנן כמו שצריך למשימה היה הסוחוי 22 של סוף שנות השבעים.

 

זוזו, ילדודס! סקייריידר מגרסה לתדלוק אווירי ממריא, ויג'ילנטי ושני פאנטומים מחכים יפה בתור זוזו, ילדודס! סקייריידר מגרסה לתדלוק אווירי ממריא, ויג'ילנטי ושני פאנטומים מחכים יפה בתור צילום: USN

 

 

ואולם, העולם שוב השתנה ומטוסי התקיפה של הדור האחרון כבר עובדים אחרת. עם סנסורים מתקדמים לאיתור מטרות, הראות פחות רלוונטית, ועם חימוש מונחה מדויק אפשר להשמיד מטרות ביעף אחד - כך שזריזות בגובה נמוך ופיצ'רים סקייריידריים אחרים הם פחות קריטיים. למשל, מטוס התקיפה של חיל האוויר הישראלי הוא ה-F16 המרשים.

 

 

 

אבל יש אגדות שפשוט מסרבות לגווע, והסקייריידר לא מסתפק במקום של כבוד במוזיאונים; 18 מטוסים נשמרו עד היום במצב טיסה מלא, רובם בידיים פרטיות בארה"ב (זה של מוזיאון קוונאו הנפלא בדאלאס גם לוקח מבקרים לסיבוב, ומשמיע שירי סיקסטיז בקבינה). והמטוס הוותיק ממשיך להיות תענוג באוויר - נוח להטסה וקשוח כמו במלחמות. למשל, ביולי 2011 התנגש אחד במטוס מוסטנג במהלך מפגן שנערך בדאקספורד שבבריטניה; מטוס הקרב המפורסם התפרק, בעוד הסקייריידר כמעט איבד כנף ועדיין נחת בשלום. טיסה נעימה!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x