$
תעופה וחלל

הקברניט

כך מפילים דיקטטור עם מטוס אחד וטיל אחד

סיפור שמתחיל בדיקטטור צבאי עם בעיות אגו שהסתבך עם האויב הלא נכון, ממשיך במטוס קטלני שכמעט הכניע את היריב במכה אחת, ומסתיים בשינוי היסטורי מפתיע שהציל עם שלם

ניצן סדן 07:5520.02.21

 


 

שלום, כאן הקברניט; מלחמות בסרטים אינן דומות למלחמות במציאות. אין איזו משימה דרמטית של "הכל או כלום", אין איזה גיבור קלאסי, ורגעי הקרב אכן קצרים ומחרידים אך רוב הזמן עובר על הלוחמים בציפייה מתוחה (כנראה, תוך המתנה לכלי רכב שיגיע ויביא משהו או יקח אותם לאנשהו). ואולם, היום נדבר על מלחמה אחד שדווקא כן צייתה לחוקי הוליווד: היו בה קרב אחד שנועד לשנות הכל, משימות של להיות או לחדול, והגיבור שלה היה בעצם מטוס קרב; מטוס אלמוני שהתגלה כאחת ממערכות הנשק הכי קטלניות בעולם.

 

 

סמכו עליו שייגן של כבוד המדינה ויעצור כוח כיבוש זר. סמכו עליו שישמיד מטרה אחת בלעדיה לא יוכל האויב להילחם, על אף שהוא חזק ומתקדם. סמכו עליו שיציל את המצב ברגע האמת. קראו לו סופר אטנדאר (Super Etendard), ואלמלא אותה מלחמה נשכחת, כנראה שהיה נבלע בצדק בין דפי ההיסטוריה.

 

סיפורנו מתחיל בסוף 1981, כששליט ארגנטינה ליאופולדו גלטיירי התהלך באחוזתו הוורודה עם שיר בלב; הוא יצא מפגישה עם סגנו חורחה אנאיה, ורוח אופטימית פשוט דחפה אותו במסדרונות. השניים היו חלק מקבוצת גנרלים שתפסה את השלטון בכוח חמש שנים קודם לכן, וגילתה שהרבה יותר קל לנהל צבא מאשר דיקטטורה צבאית, עמוסה בבעיות כלכליות וחברתיות.

 

לאופולדו גלטיירי. מה עושה מנהיג ערמומי כדי ללכד את העם? לאופולדו גלטיירי. מה עושה מנהיג ערמומי כדי ללכד את העם? צילום: Casa Rosada

 

 

משנה לשנה איבד שלטון הקצינים את אמון הציבור, וגלטיירי הרגיש את הכוח חומק מידיו; ואז שלף שותפו אנאיה פיתרון קסם: רוצה לאחד את העם? כל מה שצריך זו מלחמה קטנה על רקע לאומני. ולארגנטינה היתה מלחמה כזו בבוידעם: גלטיירי הבטיח להמונים שישלח את הצבא ויחזיר להם את איי המלווינאס.

 

מדובר בקבוצת איים קטנה ששכנה 480 ק"מ ממזרח לקצה הדרומי של ארגנטינה, ו-940 ק"מ מאנטארקטיקה. לא היו בה משאבי טבע מורגשים (שבטים גדולים של פינגווינים חמודים זה לא נחשב), או ערך אסטרטגי. לא היו בהם נכסי תרבות פניהם כוסו סלעים שבורים ודשא שבנס הצליח לשרוד את הקור מהקוטב השכן.

 

 

תראו כמה שהם חמודים, הפינגווינים האלה תראו כמה שהם חמודים, הפינגווינים האלה צילום: Ben Tubby

 

 

בקושי חיו שם אנשים, במלווינאס: פחות מאלפיים איש ב-30 התיישבויות זעירות, מהן רק בחמש היו יותר מ-35 תושבים. אבל התושבים הללו היו עילה למלחמה מבחינת ארגנטינה; הם היו אנגלים שבחוצפתם, קראו למלווינאס "איי פוקלנד".

 

למה אכפת לארגנטינאים ממושבת פינגווינים קפואה? כי היה זה חשבון פתוח בן 150 שנה: האיים הללו התחלקו במקור בין אנגליה וצרפת, אך ננטשו; האנגלים השאירו אחריהם שלט שאומר שמדובר בשטח בבעלות הכתר והצרפתים העבירו את שליטתם לספרד, שנטשה את האיים לאחר שארגנטינה כוננה כמדינה.

 

סוחרים ארגנטינאים הקימו ב-1829 מחדש את המושבות שננטשו במסגרת צעד התרחבות חלוצי - צעד שהפך סמל לגאווה לאומית. הם הביאו כבשים שיאכלו את העשב, דייגים ונהנו מהרוח המקפיאה ושכניהם הפינגווינים במשך ארבע שנים שמחות. ואז התעוררו הבריטים והחליטו להפסיק להעלים עין: הצי המלכותי הגיע לאיים וגירש את החלוצים. היה להם גם כוח וגם שלט.

 

 

בול בריטי שהונפק לציון גירוש הארגנטינאים מפוקלנד בול בריטי שהונפק לציון גירוש הארגנטינאים מפוקלנד צילום: mercopress

 

 

עבור העם בארגנטינה, שחרור המלווינאס היה תיקון עוול היסטורי, החזרת המדינה לשלמותה, משהו ברמה של איחוד ירושלים. וכשגלטיירי הבטיח זאת, קיבל את תמיכת כל העם; אפילו גדולי מתנגדיו בלעו את האגו, ואמרו שאם יחזיר השליט את המדינה לשלמותה, כל הסבל תחתיו היה שווה את זה.

 

גלטיירי וחברנו אנאייה העריכו ששחרור המלווינאס הוא הטריק המושלם: לאף מעצמה לא אכפת ממה שקורה בשפיץ של דרום אמריקה, והבריטים אולי יתעצבנו, אך לא יעשו דבר: המרחק מפורט סטנלי, עיר הבירה של האיים ובין לונדון הוא כמעט 13,000 ק"מ; לחימה כה רחוקה מהבית היא אתגר לוגיסטי מטורף. באותה מידה, אפשר לצאת לשחרר את הירח.

 

 

כוח נחתים ארגנטינאי שעלה מן הים ונע ברחובות בירת האיים, פורט סטנלי כוח נחתים ארגנטינאי שעלה מן הים ונע ברחובות בירת האיים, פורט סטנלי צילום: militarymatters

 

 

בעקבות הצהרותיו הלוחמניות של גלטיירי, החל מו"מ בינו ובין האנגלים, אך זה היה אבוד מראש: בבוקר ה-2 באפריל הורד הדגל הבריטי מכל התרנים ופוקלנד הוכתרו כמלווינאס; כוח נחתים ארגנטינאי בן אלפי חיילים פשט על האיים, הביס את כוח המשמר האנגלי הקטן ובבואנוס איירס חגגו ברחובות. גלטיירי קיים את הבטחתו, והפך משליט שימיו ספורים לגיבור האומה.

 

אבל הוא לא לקח בחשבון שני דברים: א. ראש ממשלת בריטניה היתה הגברת מרגרט הילדה תאצ'ר, מנהיגה כה קשוחה שביכולתה להשחיז גרזן במבטה וב. שגם לה היו בעיות של פופולריות בקרב עמה. מלחמה הם רוצים, אמרה תאצ'ר? אהלן וסהלן.

 

 

מלחמה רוצים? מלחמה יקבלו. תאצ'ר מלחמה רוצים? מלחמה יקבלו. תאצ'ר צילום: שאטרסטוק

 

 

מהר-מהר התארגן כוח משימה בן 127 כלי שיט ויצא דרומה. זה נשמע הרבה, אך רוב הצי כלל אוניות משא ומיכליות - כוחות לוחמים צריכים הרבה דלק, תחמושת, מים, מזון וחלפים. הם צריכים גם תשתיות כמו מגורים, בתי חולים, מכלולי תיקון כלי רכב ועוד. בפועל, יצאו לגזרה 22 משחתות ופריגטות ושש צוללות, בהובלת שתי נושאות מטוסים. כמו כן, שתי ספינות נוסעים סופחו למשימה, כדי להוביל אלפי חיילים.

 

ועדיין, היה זה כוח צבאי מרשים: צוללות גרעיניות עם מערכות גילוי מתקדמות, ספינות מלחמה עם טילים לטווח ארוך, ושתי נושאות המטוסים - הרמס ואינווינסיבל - נשאו כל אחת טייסת מטוסי הארייר זריזים.

 

 

הצי הבריטי בדרכו לפוקלנד הצי הבריטי בדרכו לפוקלנד צילום: IWM

 

 

ארגנטינה, מצידה, העבירה עוד חיילים לאי המשוחרר, הקימה עמדות אש, פרסה מכ"מים ותותחים וחיכתה. חיל האוויר שלה נשען על מטוסי סקייהוק, מיראז' 3 ונשר מתוצרת ישראל - כולם ערוכים ומוכנים לתקוף כוחות קרקע שיגיעו לאיים. אך היה לה עוד אס בשרוול: מטוס אחד שהיה יכול לסיים את המלחמה לבדו.

 

קראו לו סופר אטנדאר (נס, דגל צבאי; יופי של שם) והוא היה מטוס תקיפה ימי מתוצרת חברת דאסו הצרפתית. הוא תוכנן לטיסה יציבה מאוד בגובה נמוך, ועבודה בטווח ארוך יחסית הודות למערכות ניווט מתקדמות. לצד תותחים, פצצות ורקטות, נשא הסופר אטנדאר מערכת נשק מאוד מיוחדת - שהפכה אותו לכלי מעולה להשמדת ספינות.

 

 

נעים להכיר: סופר אטנדאר נעים להכיר: סופר אטנדאר צילום: Dassault Aviation

 

 

ציד ספינות מהאוויר הוא משימה קשה ביותר, אחת הכי קשות בתעופה הצבאית. בואו נתחיל בכך שכל תקיפה מוטסת של מטרה ניידת היא סיפור מההפטרה: למטוס זמן שהייה מוגבל באוויר, ועליו להגיע לסביבת המטרה ולהכות בדייקנות לפני שייורט בידי מטוסי אויב ומערכי נ"מ.

 

אם המודיעין לא מדויק מספיק, או שהכוח שברצונך לתקוף התעכב בדרך, יצטרכו טייסינו האמיצים להסתובב ולחפש אותו כשהם כבדים מפצצות ופגיעים. כשהמטרה יבשתית, מחפשים על כבישים ושבילים שיוצאים ממחנות הקבע או חניוני דרך ומגיעים אל החזית. מה קורה בים? לא קל למצוא את נמו; מדובר בשדה קרב עצום, שאין שום דרך לדעת מאין יעבור בו האויב.

 

 

סופר אטנדאר על נושאת מטוסים צרפתית סופר אטנדאר על נושאת מטוסים צרפתית צילום: Dassault Aviation

 

 

בימי מלחמת העולם השנייה, הטקטיקה היתה לשלוח המון מטוסי סיור ולקוות שיתפסו משהו, ואז לשגר עשרות מטוסים בתקווה שיגיעו בזמן, יתגברו על אש הנ"מ של הספינה, ויצליחו לשתול בה פצצה או טורפדו.

 

עם התקדמות הטכנולוגיה פותחו טילים נגד ספינות - חימוש שמסוגל לעשות זאת בלי לסכן טייסים. הם גדולים, כדי שיהיה בהם מקום גם למכ"מ משל עצמם, גם למנוע מתאים שיאפשר טיסה לטווח ארוך במהירות גבוהה, וגם מטען נפץ שיהיה חזק דיו כדי לנטרל אוניה.

 

 

שיגור אקזוסט (אילוסטרציה) שיגור אקזוסט (אילוסטרציה) צילום: defpost mercopress

 

 

ואחד הטובים ביותר שהומצא מעולם פותח בצרפת, ונקרא אקזוסט (דג מעופף). כשנכנס לשירות ב-1975, הראה פוטנציאל מדהים: מנוע יעיל איפשר לו לטוס 70 ק"מ ויותר, כשהוא משייט בגובה מטרים בודדים כדי להקשות על גילוי; מכ"מ האויב יקבל החזרים מפני הים, בצורה שתסווה את המוות הקרב. חרטום הטיל עבה, כדי לפרוץ כמו חנית את מעטה הספינה אל סיפוניה התחתונים - ושם יתפוצץ מטען חומר נפץ של 165 ק"ג.

 

ניסויים הראו שהאקזוסט מדויק ביותר, וניתן לגילוי רק סביב 6,000 מ' מהספינה - מה שמשאיר לצוות שלה 18.8 שניות לתמרן, לנסות לירות לכיוונו או להריץ בראש זיכרונות פרידה. וכשמדובר בטיל בקוטר של אבטיח שטס ישירות אליהם ביותר מ-300 מטר בשנייה, הסיכוי לפגוע פשוט אפסי.

 

 

סופר אטנדאר ארגנטינאי עם טיל אקזוסט. שימו לב לגודלו ביחס למטוס סופר אטנדאר ארגנטינאי עם טיל אקזוסט. שימו לב לגודלו ביחס למטוס צילום: mercopress

 

 

ארגנטינה בדיוק קיבלה את הראשונים מתוך 14 מטוסי סופר אטנדאר שקנתה, ואיתם חמישה טילי אקזוסט. מיד ישבו האדמירלים והחלו לתכנן איך להפגיש אחד עם נושאת מטוסים בריטית. מה קורה לאוניה כזאת שחוטפת אקזוסט? היא בעצם האנגר צף עם שוליים דקים, חלל פנימי גדול, ומאגרים עצומים של דלק ופצצות. בקצרה, אחרי מופע זיקוקים מרשים, היא תהפוך לשונית.

 

מתקפה מוצלחת פשוט תעצור את המלחמה; ללא נושאת המטוסים, יצטרכו הבריטים לבטל חלק גדול מהמשימות שלהם בגזרה. הרי אם ישלחו כוחות ללא מטרייה אווירית, חיל האוויר הארגנטינאי פשוט ילעס אותם. והעם הבריטי לא פראייר; ברור שברצונו לשחרר את פוקלנד, אך לא בכל מחיר. אקזוסט שמתפוצץ בתוך סיפון ההאנגר של נושאת מטוסים יכול בקלות להרוג גם אלף איש. אם יצליח מטוס סופר אטנדאר להטביע נושאת מטוסים, זה יהיה ניצחון בפגיעה אחת; לוק סקייווקר שמפוצץ את כוכב המוות.

 

 

נושאת המטוסים הרמס מבפנים; שימו לב לצפיפות של כלי הטיס והציוד נושאת המטוסים הרמס מבפנים; שימו לב לצפיפות של כלי הטיס והציוד צילום: BBC

 

 

הבריטים ידעו זאת, ולכן התקדמו בצורה מאוד הדרגתית לגזרת הלחימה - ושמרו את נושאות המטוסים רחוק מהחזית. ב-20 באפריל החל הצי להגיע: צוללות בריטיות ניטרלו את הצוללת הארגנטינאית סנטה פה, ובמאי החלו חילופי אש בין ספינות וצוללות של שני הצדדים.

 

מהר מאוד התחממה גם הלחימה באוויר: מטוסי ארגנטינה תקפו כלי שיט בתותחים ופצצות, וכשהופיעו האריירים בריטיים ליירט אותם, ידעו הגנרלים של גלטיירי שנושאות המטוסים קרובות. בקרוב, בקרוב יגיע זמנו של האקזוסט.

 

 

הארייר בריטי מפיל סקייהוק ארגנטינאי הארייר בריטי מפיל סקייהוק ארגנטינאי צילום: hushkit

 

  

בשני בחודש הושמדה הספינה הארגנטינאית גנרל בלגרנו, ו-323 מאנשיה נהרגו; האבדה הכבדה הפתיעה את ארגנטינה, והעם דרש נקמה. הסופר אטנדאר נקרא לדגל שכן השמדת נושאות מטוסים היתה חשובה, אך לא פחות משיקום המוראל הלאומי.

 

ברביעי במאי איתרו סיורים את המשחתת הבריטית שפילד, שהפליגה לאבטח כוח פלישה. שני סופר אטנדארים יצאו לעברה, טסים ממש בגובה הגלים. טיל אקזוסט ששיגרו מצא את הכתובת: חדר המכונות של שפילד התפוצץ ושריפה גדולה פרצה בחלל האוניה. עשרים מאנשיה נהרגו ועשרות נפצעו, מה שעיכב ושיבש את המבצע. טייסי ארגנטינה נחתו בשלום כגיבורים, והבריטים הורידו את קצב המבצעים; הם ראו כמה מסוכן הטיל, וכמה קל לשתול אחד באוניה מרחוק.

 

 

הספינה שפילד בוערת, זמן קצר לפני טביעתה הספינה שפילד בוערת, זמן קצר לפני טביעתה צילום: shefieldtelegraph

 

  

ב-25 במאי צצה הזדמנות נדירה: סיורים של ארגנטינה איתרו את אוניית המסחר אטלנטיק קונבייר - ספינה מגודלת, 212 מ' אורכה, שנשאה בבטנה עשרות מסוקים. הם נועדו לשימוש כוחות החי"ר של בריטניה לאחר נחיתתם בפוקלנד, ולצידם הכילה גם דלק, תחמושת ומערכות.

 

שוב המריאו מטוסי הסופר אטנדאר, ושוב הצליחו לשייט לעבר מטרתם בלי למשוך האריירים או אש נ"מ. שני טילי אקזוסט רעמו בין רוחות האוקיינוס וספינת המטען חטפה שתי פגיעות מדויקות. למעט אחד, כל המסוקים שהיא נשאה נשרפו, וגם הפעם נהרגו אנשי צוות והאוניה ירדה למצולות.

 

 

הספינה אטלנטיק קונבייר עולה בלהבות הספינה אטלנטיק קונבייר עולה בלהבות צילום: UK MOD

 

 

אנשי טייסת 2, יחידת הסופר אטנדאר, לא היו יכולים ללכת בבסיס בלי מקהלה של מחיאות כפיים - אך לארגנטינה נשאר רק טיל אקזוסט אחד שמתאים לשיגור אווירי (היו לה עוד שניים, שפורקו מספינה והוצבו על משגר יבשתי ושימשו בהמשך לנטרול המשחתת גלמורגן). מתקפת הסופר אטנדאר הבאה חייבת להיות זו שתשנה את המלחמה.

 

ואולם, בשלב זה כל הצדדים כבר היו הרבה יותר זהירים. בריטניה לא זזה מטר בלי חיפוי של האריירים, וכל מטוס שהנמיך טוס מיד דיווח על כך - כדי שלא יקפיץ את כל מערך ההגנה של הצי. וארגנטינה העדיפה להמתין לתנועה בריטית, ושלחה בעיקר סקייהוקים כדי לתקוף ספינות. חלק מהמתקפות עלו יפה, כמו הטבעת הפריגטה אנטילופ. אבל המטוסים הללו הגיעו עם פצצות רגילות בגובה נמוך במיוחד, ובכמה מקרים לא הספיקו הפצצות להתחמש; הן פגעו באוניות ופשוט לא התפוצצו.

 

 

חילוץ נפגעים מספינה בריטית טובעת חילוץ נפגעים מספינה בריטית טובעת צילום: צילום: גטי אימג'ס

 

  

הזהירות הזו עלתה לארגנטינאים בשטח ובדם: כוחות בריטניה הצליחו להגיע לאיים עם כשלושת אלפים נחתים. מהר מאוד התברר שכוחות הקומנדו והרגלים של בריטניה טובים בהרבה משל ארגנטינה; אלפי לוחמים נעו בין קווי ההגנה ונראה שאוטוטו תפסיד ארגנטינה את האיים האהובים.

 

ואז זרחה השמש ב-30 במאי, ורוח של תקווה נחה על המטה הארגנטינאי: סיורים איתרו נתיבי מטוסי הארייר, שנעלמו והופיעו בגזרה ספציפית, כאילו היה להם שם היכן לנחות: נושאת המטוסים אינווינסבל. קציני התכנון בארגנטינה זיהו בסביבה מספר קטן להפתיע של ספינות ליווי, וגם חור בין סיורי ההאריירים בגזרה.

 

 

מטוסי סופר אטנדאר של ארגנטינה מטוסי סופר אטנדאר של ארגנטינה צילום: greatmilitarybattles

 

 

מיד המריאו שני סופר אטנדארים, כשאחד נושא את הטיל האחרון והשני מסייע באיתור והכוונה. הם לוו בארבעה סקייהוקים שנשאו פצצות ונועדו להעסיק את הצי הבריטי ואם אין ברירה - למשוך אש. כשהתקרב הכוח לגזרת המטרות, צצו כמה החזרים על המכ"מ: המודיעין נראה מדויק, והנה - עתה צריך רק למצוא את האוניה הכי גדולה ולחזור הביתה בזמן לקפה ומדליות.

 

ואולם, בארגנטינה לא ידעו שלנושאות המטוסים הבריטיות יש טריק: כל מטוס שמתקרב אליהן נדרש להנמיך לגובה אפסי, כדי להקשות על מעקב מצד האויב. המשימה תוכננה בגזרה הנכונה, אך אינווינסיבל שטה במיקום קצת שונה משחשבו.

 

משימה של להיות או לחדול. שיגור אקזוסט משימה של להיות או לחדול. שיגור אקזוסט צילום: aviadejavu

 

 

מטוסי ארגנטינה טסו הישר אל כוח של ספינות עמוסות מערכות הגנה. שלושה מהסקייהוקים האיטיים חטפו טילי נ"מ ונפלו בחתיכות לאוקיינוס, בעוד הסופר אטנדארים המהירים יותר פרצו קדימה, והטייסים הצליחו למצוא את נושאת המטוסים החמקמקה. האקזוסט האחרון הוטל, מנועו נדלק והוא יצא בדרכו לתהילה.

 

אבל כל הספינות בגזרה כבר ידעו שיש שם מטוסים, והמכ"מים זיהו את הסקייהוקים חוטפים ונופלים, את הסופר אטנדארים מאיצים ומשנים נתיב - ואז גם את שיגור הטיל הקטלני. המשחתת אקסטר שיגרה טילים נגד מטוסים לעבר האקזוסט - ונגד כל הסיכויים, פגעה בו. לוק סקייווקר נכשל, ולא עצר את האימפריה.

 

משחתת בריטית מטיפוס 42 משגרת טיל נ"מ משחתת בריטית מטיפוס 42 משגרת טיל נ"מ צילום: UK MOD

  

 

כוחות האוויר והים של ארגנטינה המשיכו להתנגד, ואף לגבות אבדות מהבריטים - אך ההפסד כבר היה בלתי נמנע. ב-14 ביוני נכנעו הכוחות במלווינאס. מלחמת פוקלנד לימדה את העולם כמה חשובות הן טכנולוגיות טילים-נגד-טילים להגנה על כלי שיט, ועוד שורה ארוכה של שיעורים על מלחמה ניידת. אם תשאלו אותי, החשוב בהם הוא תזכורת לכמה מיותרת יכולה מלחמה להיות.

 

גלטיירי הדיקטטור הצבאי, שיצא למלחמה כדי שההמונים יפסיקו לשנוא אותו, הודח ממש כמה ימים לאחר מכן. ב-1983 נשפט ביחד עם סגניו הגנרלים, ונמצא אשם בניהול כושל של מלחמה מיותרת. בעודו יושב בכלא, עברה ארגנטינה למשטר דמוקרטי נשיאותי - משטר בו גנרלים מיישמים את החלטות השלטון ולא מהווים שלטון בעצמם, משטר בו גם הציבור מקבל את מה שהוא רוצה פה ושם, ולא רק השליט ומקורביו.

 

 

 

במובן מסוים, כישלון מתקפת הסופר אטנדאר הגורלית הוא שאיפשר את ההפסד הזה, ואת הולדת ארגנטינה מחדש כדמוקרטיה. כן, עברו עליה שנים של אי-יציבות, חילופי מנהיגים תכופים וטענות לשחיתות ובלאגן - אך כל זה מחוויר לעומת שלטון אימים של דיקטטור צבאי. ומה על איי פוקלנדווינאס? לאחר חידוש היחסים בין בריטניה וארגנטינה ב-1990, נשאר הנושא טעון ורגיש. ב-2013 בוצע משאל עם בעניין בקרב תושבי האיים: רק שלושה מתוך 1,520 יושבי פוקלנד חשבו שעדיף לעבור לשליטת ארגנטינה - וכולם חיים בשלום, מוקפים בדשא ופינגווינים, עד עצם היום הזה. טיסה נעימה!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x