שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

המטוס בוער? החזיקו חזק, אני יוצא לכבות אותו

סיפורו המדהים של טייס משנה שהחליט להציל את המטוס האבוד שלו, לאחר שנפגע מאש הנאצים והחל לבעור. הוא עשה מעשה שלא תראו באף סרט אקשן, וזכה בתהילה. אך האם ייתכן שסיכן את חייו ללא צורך?

ניצן סדן 08:0012.09.20

 


 

שלום, כאן הקברניט; הסיפור שלפניכם נגמר בגבורה לא רגילה ובמשהו שנשמע בלתי אפשרי לעשות במטוס צבאי, אך מתחיל בהטלת מטבע.

 

 

ג'יימס אלן וורד וחברו יו קימפטון, שני מתנדבים ניו-זילנדיים לחיל האוויר הבריטי, ראו את המטבע עף ומסתובב באוויר, ואז נוחת בידו של המפקד שלהם. שניהם סיימו את קורס טייסי המפציצים הכבדים בהצטיינות ב-1941, אבל בטייסת 75 המבוקשת נותר מקום רק לאחד מהם. המפקד הביט בידו ואמר "וורד, אתה הזוכה. תעשה אותנו גאים שם".

 

נעים להכיר: ג'יימס אלן וורד נעים להכיר: ג'יימס אלן וורד צילום: wikimedia

 

 

וורד חגג ומסיבה טובה: לא סתם רצו כל המתנדבים מניו זילנד להגיע לטייסת 75 - רוב חבריה היו ממדינת האי. וורד המאושר הוצב בטייסת, בה הרגיש ממש בבית. האווירה, החברים, השירים והתרבות - הכל היה מוכר ונעים לו, ולעיתים קשה היה לקלוט שמדובר ביחידה לוחמת אשר נשלחת למשימות כמעט התאבדותיות.

 

השנה היתה 1941, ונטל הפצצת אירופה הכבושה נח על כתפיה העייפות של הממלכה המאוחדת; האמריקאים עדיין לא נכנסו למשחק, וההפצצות בוצעו בלילה. הצוותים התקשו לפגוע במטרתם והסתמכו על מטוסי סיור שהגיעו בגובה נמוך ופיזרו פצצות תבערה סביב היעדים.

 

 

מפציצי וולינגטון בריטיים בדרכם למטרה מפציצי וולינגטון בריטיים בדרכם למטרה צילום: wikimedia

 

 

השיטה הזו עשתה חיים קלים למטוסי הקרב של גרמניה הנאצית. נפלו פצצות תבערה בקרבת מפעל פגזים בדיסלדורף? בית זיקוק בהמבורג? מחסני תחמושת בדורטמונד? עתה צריך לשלוח לשם את פטרול מטוסי הקרב, ולהמתין למפציצים, שעוד מעט יגיעו. ובאותם הימים לא היו בבריטניה מטוסי קרב עם טווח ארוך, כך שהמפציצים באו ללא הגנה.

 

הטייסת הפעילה את מפציץ הוולינגטון של חברת ויקרס. היה זה מפציץ דו מנועי בינוני, בעל טווח ארוך יחסית - ואחד המטוסים החשובים ביותר של בריטניה בראשית המלחמה. וולינגטונים היו הראשונים שביצעו תקיפה במלחמה הזאת, ממש שעות ספורות מפריצתה, במשימה להטבעת ספינות.

 

 

וולינגטון מלמעלה וולינגטון מלמעלה צילום: wikimedia

 

 

היו לו שישה אנשי צוות, שחצי מהם תפעל מקלעי הגנה. המטוס הזה תוכנן באמצע שנות השלושים, וכדי שיהיה קל משקל, נתנו לו המהנדסים שלד מרושת כחלת-דבש, עליו מתוח בד מוקשה.

 

זה עיצוב יצירתי שאיפשר לוולינגטון לטוס יחסית במהירות, והשלדה תרמה לעמידות בנזקים: אם חטף פגזי תותחים, היו לפעמים פשוט עוברים דרכו בלי להדליק או לפוצץ דבר (כל עוד לא ריטשו מיכל דלק או פצצה), והשיטה גם איפשרה בנייה מהירה של וולינגטונים; ב-1939 נבנה אחד מאפס במפעלי ויקרס תוך 30 שעות בלבד.

 

 

צוות וולינגטון עולה למטוסו צוות וולינגטון עולה למטוסו צילום: wikimedia

 

 

הגנרלים היו מבסוטים: כל מטוס שנפגע וחזר עם חורים היה ניתן לתקן בקלות ובמהירות, ולצאת שוב למשימה. היה גם קל יותר לקחת חתיכות ממטוסים במצב טרמינלי, ולהפוך אותם לחלפים בתנאי שטח, בלי צורך ביותר מדי התעסקות של הדרג הלוגיסטי.

 

הטייסים היו מבסוטים פחות; הם העדיפו ציפוי מתכת שיספק הגנה בסיסית מפני רסיסי נ"מ, מה גם שבאופן כללי לא נחמד לטוס במשהו שכולל את כל הרכיבים של לפיד.

 

 

וולינגטון שזנבו נפגע. שימו לב לשלד המרושת וולינגטון שזנבו נפגע. שימו לב לשלד המרושת צילום: wikimedia

 

 

אבל ג'יימס אלן וורד, שצוות כטייס משנה, מאוד אהב את הוולינגטון. המפציץ טס ביציבות והיה מהיר יחסית, ואחרי כמה היתקלויות עם מטוסי קרב הרגיש שדווקא מעטה הבד הוא שעזר לצוות לחזור לבסיס בשלום. לו רק ידע מה מחכה לו.

 

בליל השביעי ביולי 41' טרטרו עשרות וולינגטונים בדרכם חזרה לבסיס ממשימת הפצצה בצפון גרמניה. המטרות נפגעו פחות או יותר והוולינגטונים חטפו אש נ"מ כבדה, שנחלשה ככל שהתקרבו לתעלת למאנש. אך הצוותים נשארו מתוחים ביותר, ומסיבה טובה: הנאצים נוהגים לטרוף מפציצים גם באפלה. מטוסי קרב דו מנועיים מדגם מסרשמיט 110 חיכו לוולינגטונים בסמוך לקו החוף; בעזרת מכ"מים פרימיטיביים הצליחו להתקרב עד שראו את טרפם לאור הלבנה - והיכו בוולינגטונים של טייסת 75 באש תותחים מדויקת. כמה מפציצים נפגעו וחתיכות מגופם נקרעו, אחרים נדלקו באש; ואחד המטוסים שנפגעו זה של וורד.

 

 

מסרשמיט 110 מיירט מפציץ בריטי מסרשמיט 110 מיירט מפציץ בריטי צילום: scalemates

 

 

הירי קרע את מיכל הדלק שבכנף ימין, שניתז על המנוע ונדלק. כל אנשי הצוות נבהלו: כאמור, הוולינגטון מצופה בבד וזה לא חומר שמסתדר עם אש. וורד והטייס - מפקד הטייסת רובן ווידוסון - הסתכלו זה על זה, ואז הוא לקח נשימה עמוקה, ואמר "תחזיקו מעמד, אני הולך לעשות עם זה משהו". וורד ניגש אל סירת ההצלה המתנפחת של המטוס שהיתה קשורה לדופן בחבל ארוך, פירק אותו וקשר סביב מותניו. את קצהו נתן לנווט של המטוס ואמר לו "תחזיק".

 

ואז פתח צוהר שקוף קטן בתקרת תא הטייס, שבכלל נועד לשמש לניווט בסיוע כוכבים ולמילוט במקרי חירום ויצא החוצה. הוא יצא מן הוולינגטון, שבאותו הרגע שעט בשמיים במהירות שלוש מאות קמ"ש, כשרוח אימתנית מצליפה בגופו ומלבה את האש. וורד בעט בדופן הוולינגטון עד שקרע בו קרע קטן והכניס את הרגל. ואז הוציא סכין מכיסו ועשה חור בבד, כדי להכין נקודת אחיזה גם ליד. וכך - בעיטה אחר חיתוך - התקדם במורד הגוף עד שהגיע לכנף. כאן כבר זחל, ממש אל תוך הלהבות. כשהגיע, השתמש בחתיכת בד שנקרעה מן הכנף אך לא התנתקה כדי לחנוק את האש.

 

 

המטוס בוער? אני יוצא לכבות המטוס בוער? אני יוצא לכבות צילום: Arrase.co.uk

 

 

ואז פנה אל מיכל הדלק עצמו: וורד זיהה חורים בו, ותחב בהם חתיכות בד. הדליפה אמנם נמשכה, אך בשיעור נמוך בהרבה. המטוס ניצל מן השריפה והגיבור החל את דרכו בחזרה אל תוך המטוס. הוא ניסה להשתמש באותם חורים שעשה קודם לכן, אך בקושי הצליח לראות אותם; את הדרך הלוך האירה לו הכנף הבוערת. ועתה פשוט גישש באצבעותיו, מתקשה לנשום ונלחם שלא לעוף וליפול אל מימי תעלת למאנש.

 

הנווט שלו, שהמשיך לאחוז בחבל, ניסה לכוון אותו והציץ בעצמו מן החלון הקטן תוך ששניהם צועקים ומנסים להתגבר על רעשי המנוע. לאחר מאמצים שקשה לדמיין, הצליח וורד לחזור אל תוך הוולינגטון.

 

 

 צילום: wikimedia

 

 

המפציץ הפצוע קירטע כל הדרך אל בסיס ניומרקט, והשלים נחיתת חירום. כל מי שראה את המפציץ לא האמין שהדבר הזה נחת בחתיכה אחת. בעיקר, משום שמה שנחת היה הרבה פחות ממה שהמריא; הוולינגטון איבד מקטעים גדולים מהציפוי שלו, בעיקר בתחתית הכנפיים.

 

 

החורים שעשה וורד בכנף הוולינגטון שלו החורים שעשה וורד בכנף הוולינגטון שלו צילום: wikimedia

 

 

המפקד של וורד שמע את הסיפור מפי הצוות ומיד שלח את אנשיו להתקלח ולישון. ואז התיישב לכתוב את דו"ח המשימה שלו, בו ציין שאת המטוס הזה אי אפשר לתקן ושיש לפרקו לטובת חלפים לוולינגטונים אחרים. וגם, שאנשי המפציץ הזה ראוים לערימה גדולה של מדליות, בראשם וורד שהומלץ כראוי למדליית צלב ויקטוריה.

 

למחרת קם וורד, שמע שהמפציץ שלו יפורק ושהוא יקבל חדש - ופשוט המשיך את המלחמה שלו. בחודש לאחר מכן נודע שאכן יקבל את המדליה היוקרתית, במסגרת ארוחה רשמית בבסיס פלטוול, במעמד תזמורת שלמה של גנרלים ומכובדים. בהמשך הוזמן לבית ראש הממשלה צ'רצ'יל, וכל כך התרגש כשפגש את המנהיג הנערץ, שבקושי הצליח לענות על שאלותיו.

 

צוותי וולינגטון ומטוסם צוותי וולינגטון ומטוסם צילום: wikimedia

 

 

ואולם, וורד לא זכה לראות את המלחמה נגמרת: רק חודשיים לאחר מכן יצא למשימה באזור המבורג, ומפציץ הוולינגטון שלו נפגע גם ממטוסי קרב וגם מאש נ"מ; לא כל אנשי הצוות הצליחו לנטוש - והגיבור נספה בהתרסקות. ואם לא די בכך, באותו היום ממש הגיע מכתב המאשר את החזרתו לעורף הניו-זילנדי, לסיבוב הופעות במדינה שיעודד גיוס ותרומות לצבא.

 

עתה, הרשו לי לשאול שאלה מגעילה: למה זה היה טוב? האם היה טעם במעשה הזה? בואו נבחן את העובדות בשטח: הוולינגטון אמנם איבד גובה במהירות (דבר טבעי, כשחלק מהכנף שלך נשרף פתאום) אך עדיין היה תחת שליטה, וניתן היה לקפוץ ממנו ולצנוח בשלום. המטוס היה כבר מעבר לקו החוף ונטישה בים היא מסוכנת אך אפשרית; כאמור, הוולינגטון הכיל סירת הצלה.

 

 

סירה של וולינגטון סירה של וולינגטון צילום: wikimedia

 

 

הרבה מאוד מפציצים הגיעו אל תעלת למאנש במצב כזה, אפילו פחות חמור - ואנשיהם נטשו וחולצו בשלום. חיל האוויר המלכותי היה מיומן בחילוץ אנשיו: הרי מפציצים לא טסים לבד, ומיקום הנוטשים היה מועבר מיידית לפיקוד החוף הבריטי ברשת קשר ייעודית. משם היתה מועבר מיקום המטוס לכוח חילוץ ייעודי ולכל ספינה בתעלה - והיו המון כאלה; ספינות סיור ואבטחה, לוחמה בצוללות וגם ספינות תובלה ומסחר.

 

וגם אם לא היו נאספים, ישנם מקרים מתועדים רבים של צוותים שחתרו בסירות ההצלה עד לאנגליה, ואפילו לשחות. למעשה, מאז 1875 בוצעו 1,731 חציות של התעלה בשחייה; אני יודע כי בדקתי עם התאחדות חציית התעלה בשחייה; כן, יש לזה התאחדות.

 

 

למה לא לנטוש וזהו? למה לא לנטוש וזהו? צילום: CA National Archives

 

 

וחכו, יש עוד: עקרונית היה יותר מסוכן לנסות ולהטיס וולינגטון מתפורר ולהנחית אותו בחתיכה אחת מאשר לבצע נטישה בתעלה. חולשתו המבנית והנזק למנועים לא איפשרו טיפוס לגובה, וזה חתיכת נס שהמטוס לא התפרק בדרך. ואם זה לא מספיק, וורד הציל מטוס טוטאל-לוס; המעשה שלו בעצם לא נשא כל פרי.

 

טכנית, המעשה של וורד היה ניצחון הדחף על ההיגיון, ודי מיותר. אבל אף אחד לא אמר לו את זה. חגגו את ההישג שלו, קראו לו גיבור, כי הוא היה הזדמנות למשהו מאוד מיוחד: סמל. במלחמה יש אינסוף גיבורים, אבל לא כל אחד יכול להפוך לסמן ימני שמעורר השראה ומוטיבציה. וגם אם האומץ של וורד היה מיותר, הוא עדיין היה ממקור ראוי: הבן אדם הלך על כנף בוערת תחת אש מבחינתו, כדי להציל את החברים שלו. ולכן זה בכלל לא משנה שהמטוס הפך לחלפים.

 

 

ג'יימס אלן וורד ג'יימס אלן וורד צילום: wikimedia

 

 

שנים שאנשים בצבאות חבר הלאומים הבריטי אמרו זה לזה "שמעת על ההוא שזחל על הכנף באמצע טיסה כדי לכבות וולינגטון? קיבל מדליה. איזה תותח". ובניו זילנד הכיר כל ילד בכל בית את השם ג'יימס אלן וורד כי כל אמא ואבא אמרו לו "תאכל עד הסוף ותגדל להיות גיבור כמו ג'יימס אלן וורד". 

 

 

 

ובמלחמה, צריך אנשים שמוכנים ללכת על כנפיים בוערות באמצע הלילה, צריך אנשים שמסוגלים לפעול גם נגד ההיגיון כדי להציל את החברים שלהם. ובהשראת ג'יימס אלן וורד ודומיו, עלו רבבות אנשים לרבבות מפציצים שבריריים, והצילו את העולם מכיבוש ועריצות. טיסה נעימה!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x