שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי

ביום שאחרי הקורונה: חשש שהחירום יהפוך לשגרה

כשהסגר יחלוף, המסעדות יפתחו מחדש והכבישים יחזרו להיות פקוקים מי יוודא שהמידע שנאסף עלינו בימי הקורונה לא ישמש כנגדנו בימי השגרה? וגם: העלייה בשימוש במכוניות האוטונומיות על מנת למנוע מגע בין אנשים

עומר כביר 10:2307.04.20
למוח האנושי יש נטייה לנרמל דברים שזמן קצר קודם נראו בלתי אפשריים, כמשהו לא-ייאמן. אולי משהו בנטייה האנושית לחפש סדר ותבניות, אולי מנגנון התגוננות והסתגלות אבולציוני כלשהו. אבל אנחנו מאוד אוהבים סדר, למצוא תבנית כלשהי בתוך הכאוס הבלתי נשלט (וזו, בין השאר, גם הסיבה שאנו רואים צורות בעננים, או לדמיין פנים בתמונת עשן שמיתמר ממגדלי התאומים אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר).
מסכות ברחובות הפכו למראה שגרתי מסכות ברחובות הפכו למראה שגרתי צילום: גדי קבלו

 

הדבר נכון גם לחיים היומיומיים שלנו. בבריטניה, בימי הבליץ במלחמת העולם השנייה, ההכרח לעזוב מדי ערב את הבית על מנת לישון בתחנות הטיוב, למקרה של הפצצה, היה בתחילה בעבור רבים אירוע בלתי-ייאמן, משהו שלא ברור איך אפשר להתמודד אתו לאורך זמן. אבל, ככל שהמתקפות הלילות של חיל האוויר הנאצי התמשכו, כך גם השינה בטיוב ובמקלטים אחרים הפכה למעין שגרה כמעט נורמלית: אוכלים ארוחת ערב, יוצאים לתחנה למקום הלינה הקבוע על הרצפה, מתארגנים, מדברים עם השכנים שמסביב, ישנים, בבוקר חוזרים הביתה כדי להתרענן (ולבדוק אם הוא עדיין שם), ואז לעבודה. שגרה.

 

גם המשבר הנוכחי שאתו אנו מתמודדים נראה, לי לכל הפחות, בלתי-אפשרי להתמודדות לאורך זמן, במיוחד ככל שזה נוגע לטיפול בילד בן 4. בלי מסגרות חינוכיות, בלי אפילו אטרקציות בסיסיות כמו יציאה לקניון או בילוי במסעדה, אם רדיוס מחיה שהולך ומצטמצם, לפעמים מיום ליום, ולחץ נפשי הולך וגובר, סגורים בדירת 4 חדרים לא גדולה, זה נראה לי כמו מצב משוגע, בלתי-אפשרי, כזה שלא יכול להחזיק, שאני לא אוכל לשרוד, יותר מכמה ימים.

 

 

בתי הספר סגורים והילדים בבית בתי הספר סגורים והילדים בבית צילום: שאטרסטוק

 

ובכל זאת, הנה, כבר באמצע השבוע הרביעי מאז סגירת מערכת החינוך, והייתי צריך עכשיו לבדוק בלוח השנה כמה זמן עבר מאז שנסגרו הגנים ובתים הספר. הייחודיות של המצב כבר לא כל-כך יוצאת דופן, הימים והשבועות חד-גוניים ומתערבבים זה בזה. שגרה. סוג של שגרה, בכל אופן. נורמליות. כמעט.

 

וגם הדברים שהשתנו בחוץ נראים כבר לא מרגישים כל כך משונים. אם בפעמים הראשונות עוד התבלבלתי כשהיה תור להיכנס לסופר השכונתי או הרמתי גבה כשהתבקשתי לעבור מדידת חום בכניסה לפארם, עכשיו אני רק מושך בכתפיים, ותופס את מקומי בסוף התור (+ שני מטר מרווח מהעומד לפני) או מתמסר לבדיקה. אלו החיים שלנו עכשיו. זה כבר נורמלי.

 

יש משהו מנחם בנורמליות הזו. היא עוזרת לנו למצוא תחושת שליטה כלשהי בימים של אי-ודאות ומצוקה, אולי אפילו להרגיש שיש לנו שליטה מסוימת בחיים שלנו, יציבות בים סוער של כאוס. אבל זו תחושה מסוכנת, כזו שיכולה לנרמל מהלכים מסוכנים שישפיעו עלינו שנים לעתיד, שינויים קיצוניים שבחסות הקורונה יהפכו לעוד חלק משגרת החיים השוטפת שלנו.

 

בשם המלחמה בהגבלת התפשטות הנגיף בוצעו ומבוצעים בשבועות האחרונים כמה מהלכים שלפני הקורונה נראו בלתי-אפשריים שלא היינו מאמינים שיקרו. השב"כ גויס לריגול אחרי אזרחי ישראל, תוך שהוא משתמש באותם כלים שפותחו לצורך לכידת מחבלים, המשטרה קיבלה אישור לבקש פרטי מיקום של ישראלים ללא צו בית משפט, משרד הביטחון החל בפיתוח מערכת ריגול מתוחכמת בשיתוף NSO, אחת החברות השנויות ביותר במחלוקת בכל הנוגע להגנה על זכויות אדם, חברות טכנולוגיה הגבירו את הפגיעה בפרטיות ושיתוף המידע עם הממשל, ועתה אפילו המוסד מבקש לפתח מערכת מעקב מבוססת ביג-דאטה של אזרחי ישראל, למטרה שאינה ברורה לחלוטין.

 

כבר התרגלנו שעוקבים אחרינו כבר התרגלנו שעוקבים אחרינו צילום: שאטרסטוק

 

יש חששות משמעותיים ומוצדקים מהשימוש בכלי מעקב מגוונים ומסוכנים אלו כבר עכשיו, מהפגיעות שאולי מתאפשרות בחסותם, ממה שזה אומר על מעמדם של האזרחים במדינה דמוקרטית. אבל חשש מרכזי נוסף הוא שמה שכיום נראה כיוצא דופן, כמעקב וריגול קיצוניים מאוד בחסות מצב חירום מיידי, יהפוך בתוך זמן לא רב לנורמלי, חלק משגרת החיים שלנו.

 

משבר הקורונה, בצורה זו או אחרת, יישאר אתנו עוד זמן רב. עתה החלו לדבר על הקלות בסגר הנרחב לאחר הפסח, להתחלת החזרה לשגרה הישנה, זו שלפני הקורונה, או לפחות לחלק ממנה. ככל שהבחנתי, אף אחד לא מדבר עדיין על הפסקת השימוש באמצעי הריגול השונים שהופעלו בשבועות האחרונים. יש לכך סיבה טובה: בשלב המיידי, אין כוונה לחדול משימוש בהם. הנגיף עדיין כאן, תהיה בוודאי התשובה לשאלה בנושא, צריך אותם כדי להמשיך ולנטר נשאים והתפרצויות, במיוחד בימים שבהם אנשים מתחילים שוב לצאת מהבית ולהתחכך זה בזה. שנוותר על כלי חשוב ומציל חיים זה דווקא עכשיו? אין מצב.

 

וזה, אני חושש, עלול להפוך לנורמלי החדש. לאט לאט נתחיל להשתחרר מהסגר. בתי הספר והגנים ייפתחו, או ייפתחו חלקית, מקומות בילוי יחזרו לפעילות (לפחות במתכונת מצומצת), אנחנו נחזור לעבודה. נוכל להרגיש כמעט כמו בימים שלפני הקורונה. אבל כלי המעקב האלו עדיין יהיו כאן, עובדים ברקע, אוספים עלינו עוד מידע, אוגרים אותו במאגר הולך ומתרחב. על פני השטח נורמליות ושגרה, מתחת לפני השטח מדינת מעקב מרובת יכולות. זה לא משהו שיעלם בקלות, פשוט מפני שהנגיף והצורך להתמודד אתו לא צפויים להעלם בקלות, בוודאי לא לפני שיימצא טיפול סופר-יעיל או חיסון – עניין של חודשים רבים אם לא שנים.

 

האם אחרי הקורונה השב"כ לא ישתמש במידע שאסף למעקב אחרינו? האם אחרי הקורונה השב"כ לא ישתמש במידע שאסף למעקב אחרינו? צילום: אוהד צויגנברג, אלעד גרשגורן

 

זה מה שצריך באמת להפחיד אותנו, הנרמול של מעקב עומק מצד המדינה והשירותים החשאיים שלה אחרי כלל אזרחי המדינה. היום זה אולי נראה קיצוני ויוצא דופן. אבל בעוד שנה או שנה וחצי? זה פשוט משהו שקיים, נורמלי, חלק מהחיים. וברגע שזה יהיה נורמלי, יהיה קל הרבה יותר לפתוח את הדלת לשימושים נוספים. למה להגביל את כלי המעקב של השב"כ והמוסד לאיתור נשאי קורונה ואנשים שבאו אתם במגע, כשאפשר למצוא להם שימושים הרבה יותר מעניינים. למשל, לנסות לאתר נהג שהיה מעורב בתאונת פגע וברח קטלנית. זה חשוב, לא? או משתתפי הפגנה נגד השלטון. בכל זאת, מצב חירום. הנורמליות היא המלבין הגדול של הכל. מה שפעם היה מסוכן ובל יעבור הופך בחסותה לכלי אפור ושימושי שפשוט נמצא שם.

 

לכן, כשנשב מחר לליל הסדר, מציינים את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות באמצעות שיחות זום האם האנשים האהובים עלינו, ובשעה ששוטרים מפטרלים ברחובות כדי לוודא שאף אחד מאתנו לא מעיז לצאת מפתח ביתו (אירוניה!), חשוב לזכור דבר אחד: שום דבר מזה לא נורמלי. לא ליל הסדר הזה, לא שגרת החיים החדשה, לא הצורך לעמוד בתור בכניסה לסופר, לא מדידת החום בפתח חנות הפארם, לא העבודה מהבית (אם התמזל מזלכם), ובראש ובראשונה לא העמדת כלל אזרחי ישראל תחת מעקב מצד השב"כ, המוסד ומי יודע אילו עוד גופים.

 

זה לא נורמלי, ואסור לנו לתת לזה להפוך לנורמלי. שם למעלה, יש כאלו שבונים על הנטייה האנושית לנרמל מצבים קיצוניים, מקווים שבחלוף החודשים נשכח עד כמה דברים אלו החרידו אותנו בתחילת הדרך, עד כמה הם הטרידו את מנוחתנו. אסור לנו לאפשר לזה לקרות. יש אפשרות לחזור לנורמליות המסוימת של ימי טרום-הקורונה. אבל בשביל לעשות את זה, דבר ראשון אנחנו חייבים לזכור שכל המצב הנוכחי הוא זמני, ושכל הכלים שהופעלו על מנת להתמודד אתו הם כלי קיצון שצריכים לחזור למחסן, ואם אפשר גם להישאר שם לנצח, כמה שיותר מהר.

 

קצרצרים

 

1) איירבנב נמצאת במצוקה רצינית בעקבות משבר הקורונה: כשאף אחד לא נוסע לחו"ל, אין מי שילון בנכסים השונים שמוצעים דרכה, ובנוסף לכך החברה גם נאלצה להשיב למארחים דמי ביטול ניכרים בעקבות ביטול הזמנות של משתמשים. אז מה עושים? מגייסים. איירבנב הודיעה אתמול (ב') שהשלימה גיוס של מיליארד דולר בהובלת סילבר לייק ו- Sixth Street Partners. מהסכום שגיוס, 5 מיליון דולר יוקדשו לקרן סיוע למארחים, שיצטרפו ל-15 מיליון דולר שכבר הוקצו למטרה זה. 

 

Airbnb להשכרת דירות Airbnb להשכרת דירות צילום: רויטרס

 

2) באובר לא מעבירים כספים לנהגים שנפגעו מהירידה בהיקף הפעילות בצל המשבר. במקום זאת, מנסים בחברה לעזור להם למצוא עבודה חלופית. לא, לא מדובר בהכשרה או סיוע למציאת משרות קבועות, מקצועיות ויציבות, אלא בהפנייה למשרות שחורות בתחתית הסולם במקדונלדס, רשתות פארמים או חברות משלוחים. בכל זאת, צריך לשמור את כוח העבודה הזה מוכן וזמין ליום שאחרי.

 

הקורונה תביא לעלייה בשימוש במכוניות אוטונומיות? הקורונה תביא לעלייה בשימוש במכוניות אוטונומיות? צילום: איי פי

 

3) ויש, כמובן גם מרוויחים ברורים מהמגיפה. כמו, למשל, מכוניות אוטונומיות. כשהכבישים ריקים מתמיד וכולם רוצים לצמצם ככל האפשר את נקודות המגע בין בני אדם, השימוש במכוניות ללא נהג נראה פתאום כמו פתרון מצוין למצבים שונים. בפלורידה, למשל, החל להעשות שימוש בשאטלים אוטונומיים על מנת להעביר בדיקות קורונה מבתים בג'קסונוויל למרפאת מאיו. השאטלים עצמם ריקים מאדם לחלוטין, אך בשלב זה נוסעת אחריהם מכונית עם נהג אנושי. סביר להניח שזו לא יוזמה שתשאר בודדה לאורך זמן.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x