שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

הטייגר של צ'אק נוריס: מטוס הקרב שהפיל את עצמו

צי ארצות הברית התלהב ממטוס ה-F11 בשנות החמישים, וראה בו פורץ דרך. והוא אכן הצליח לעשות משהו שלא עשה אף מטוס לפניו: לירות פגז שנע ב-4,000 קמ"ש ולפגוע בעצמו לאחר מכן. איך דבר כזה אפשרי פיזיקלית, ומדוע זה קרה?

ניצן סדן 09:2704.04.20

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; בדיחה עתיקה אומרת שצ'אק נוריס כל כך מהיר, שהוא יכול לרוץ מסביב לעולם כדי לתת לעצמו מכה בעורף. היום נדבר על מכונה שעשתה את זה, וננסה להבין איך זה בכלל אפשרי. שני גיבורים יש בסיפור הזה: טייס הניסוי טום אטרידג', ומטוס נידח ונשכח בשם F11 טייגר - והצמד הזה הצליח להפתיע את כל העולם.

 

 

מטוס הטייגר היה הקפיצה הגדולה החדשה של חברת גראמן: מימיה הראשונים התמחתה בלתפור מטוסי קרב בול למידותיו של צי ארצות הברית, והיתה ספק מטוסי הקרב העיקרי שלו עוד משנות השלושים.

 

נעים להכיר, מטוס הטייגר נעים להכיר, מטוס הטייגר צילום: hasegawa

 

 

שלושה עקרונות היו לה, לגראמן: לתכנן מטוסי קרב חזקים מאוד, אבל קטנים כדי שלא יתפסו הרבה מקום על נושאות המטוסים, לתכנן מטוסים בשיתוף מלא של הצי כדי שאף אחד לא יוכל לטעון שהעיצוב לא מתאים, ולתת להם שם של חתול. לטייגר קדמו היגואר, הקוגר, הפנתר, הברקט (חתול-דוב; יש חיה כזאת. והיא לא קרובה לחתול או לדוב), הטייגרקט (חתול-טיגריס), ההלקט (חתול-גיהנום) והוויילדקט (חתול בר).

 

 

וויילדקט, אחריו הלקט וברקט וויילדקט, אחריו הלקט וברקט צילום: USN

 

 

על כל פנים, הטייגר הכיל את כל חידושי הנדסת התעופה של זמנו: כנף חזקה יותר שיכולה לעמוד בעומסים גדולים, עליה מאזנות גדולות בעלות תנועה מהירה ומדפי שפת התקפה שנמצאים לכל אורך הכנף. כל אלה איפשרו לטייגר לפנות מהר מאוד על צירו, לטוס ביציבות במהירות נמוכה, ולתפקד היטב גם במהירות על קולית.

 

F11 טייגר, כשכנפיו מקופלות מטה לחיסכון במקום על הסיפון. שימו לב, זהו דגם מוקדם בעל חרטום קצר F11 טייגר, כשכנפיו מקופלות מטה לחיסכון במקום על הסיפון. שימו לב, זהו דגם מוקדם בעל חרטום קצר צילום: USN

 

 

המטוס צויד בכוונות מתקדמות, מכשור טיסה אלקטרוני חדיש, ומנוע מתקדם למדי. חימושו כלל ארבעה תותחי קולט סימן 12 בקוטר 20 מ"מ, וארבע נקודות נשיאה לחימוש - כולל ההברקה האחרונה של התחום, טילי אוויר-אוויר.

 

תא הטייס של הטייגר וחימושו תא הטייס של הטייגר וחימושו צילום: (sas1946 (USN

 

 

כשהאדמירלים ראו את הפרויקט הזה במשרדים של גראמן בלונג איילנד, ניו יורק, נפלה להם הלסת לרצפה: הטייגר היה הרבה יותר מהיר וחזק מכל מה שהבטיחו להם יצרנים אחרים. וכמובן, מדובר בגראמן, לא סתם חברה. כשהם מבטיחים, הם מקיימים. במהרה ריפד הצי את הכיס של גראמן, ודובר על הזמנת מאות טייגרים, כשהפיתוח עוד היה בשלב מוקדם מאוד. גראמן האיצה את הפיתוח, וטייסי הניסוי שלה ירדו מבסוטים מכל טיסה, קורצים למהנדסים ולמנהלים במסדרונות, וכל החברה היתה אופטימית.

 

 

מבנה טייגרים באוויר מבנה טייגרים באוויר צילום: USN

 

 

בבוקר ה-21 בספטמבר 1956 טיפס טום אטרידג' לאב טיפוס הטייגר, והמריא לניסוי ירי חי מול חופי ניו יורק. הוא הרקיע לגובה 20,000 רגל, וטס בניחותא מזרחה אל אזור הניסוי. התכנון היה פשוט למדי: בחינת השפעת ירי התותח על מכלולים שונים במטוס, כשהוא מתבצע בגבהים שונים וזוויות שונות.

 

כשהגיע לאזור המבחן, כיוון את הטייגר מטה והחל צלילה רדודה, כעשרים מעלות מתחת לאופק, וכשהגיע לגובה 13,000 רגל, סחט את ההדק; רביעיית התותחים רעמה, ופלטה צרור של ארבע שניות; עשרות פגזים נורו והמטוס רעד קצת, אך לא יותר מהצפוי. אטרידג', מבסוט מהתוצאה, הוריד את אף המטוס והחל לצלול במסלול תלול.

 

טייגר בטיסה מנהלתית טייגר בטיסה מנהלתית צילום: USN

 

 

הוא פתח את המבער האחורי, ומד המהירות החל להתקדם: 1,100, 1,200 קמ"ש - ואז נשמע פיצוץ והטייגר קפץ באוויר כמו כאילו קיבל סטירה אדירה מן השמיים. החופה קיבלה מכה ונסדקה, ואטרידג' ההמום ניסה להבין מה קורה סביבו. קודם כל, דיווח על התקרית ואמר שכנראה פגע בציפור גדולה; אחרת, איך אפשר להסביר את הסדקים בחופה?

 

אך בעוד החל לפנות בחזרה לעבר הבסיס, הטייגר המרשים התחיל להתפורר לו בידיים: המנוע התחיל להשתנק וכל נורות האזהרה בקוקפיט נדלקו. ההגאים נעו בקשיחות ולא ברכות הטייגרית לה התרגל טייס הניסוי,

והמטוס התחיל לטרטר ולהישמע כמו מקרר מקולקל. הטייס לא הצליח להפיק מהמנוע יותר מ-78% דחף, והוא הגיב למצערת בכבדות.

 

 

זוג טייגרים זוג טייגרים צילום: USN

 

 

וככל שהתקרב אטרידג' למסלול הנחיתה, הבין שיהיה קל יותר להנחית מקרר בשלום מאשר את הטייגר שלו - אך הוא לא ויתר על המטוס. במאמצים אדירים הצליח לשמור את הטייגר באוויר, ניסה לגלוש אחרי שהמנוע שבק חיים, וכמעט הצליח - אך לא; הטייגר נחת נחיתת ריסוק קשה ממש ק"מ בודד מהמסלול, בתוך חורשה. ואטרידג' האמיץ יצא מהמטוס בכוחות עצמו, וצוות החילוץ מצא אותו עם פציעות קשות בכל גופו, אבל מאוד חי.

 

חקירת ההתרסקות התחילה עוד באותו היום, ואנשי חברת גראמן נדהמו: בגוף הטייגר נמצאו שלושה חורים גדולים מאוד: האחד צמוד לחופה, השני באף והשלישי מאחורי הקוקפיט. ובתוך אחד מהם נמצאו רסיסים של פגזי 20 מ"מ.

 

 

טייגר שביצע נחיתת חירום טייגר שביצע נחיתת חירום צילום: USN

 

 

גראמן דיווחה לכוחות הביטחון וארה"ב כמעט עברה למצב חירום: בשנות החמישים חיכתה האומה כולה למתקפת מחץ סובייטית, שכל האינדיקציות הראו שתגיע ממש בכל רגע - והנה הופל מטוס קרב אמריקאי בשטח ארה"ב מאש תותחים שנושאים רק מטוסי קרב.

 

אבל מהר מאוד הבינו המהנדסים שזה לא פגז סובייטי, אלא פגז אמריקאי. ולא סתם, אלא של תותח 20 מ"מ סימן 12. ולא רק, אלא שבעת הניסוי של הטייגר, לא היה באזור אף מטוס אחר. טום אטרידג' הפך לטייס הראשון בהיסטוריה שירה בעצמו ופגע במטוסו מאחור. צ'אק נוריס היה מתגאה.

 

 

 

זה נשמע בלתי אפשרי פיזיקלית: קליע של תותח סימן 12 עוזב את הקנה שלו במהירות 3,630 קמ"ש; אם מוסיפים לכך את מהירות המטוס עצמו, מקבלים תנועה במהירות עצומה. איך, איך הצליח ה-F11 להשיג את הקליעים?

 

תותח קולט MK12 בקוטר 20 מ"מ תותח קולט MK12 בקוטר 20 מ"מ צילום: USAF

 

 

ובכן, ניתוח של נתיב הטיסה ומסלול הניסוי חשף את העובדות: הפגזים אמנם טסים הרבה יותר מהר מהמטוס, אך הם מאבדים את האנרגיה שלהם מהר מאוד ואיך אומרים, מה שעולה חייב לרדת. הפגזים פשוט כילו את האנרגיה שלהם והחלו ליפול. והטייגר פשוט טס מתחת לנתיב הירי, האיץ עוד ועוד, ושלושה מהפגזים פשוט פגשו אותו למטה.

 

1. הטייגר מתחיל את הניסוי בגובה 20 אלף רגל; 2. מנמיך ויורה בגובה 13,000 רגל; 3. צולל במבער אחורי פתוח; 4. פוגש את הפגזים שאיבדו אנרגיה ופשוט נפלו מטה 1. הטייגר מתחיל את הניסוי בגובה 20 אלף רגל; 2. מנמיך ויורה בגובה 13,000 רגל; 3. צולל במבער אחורי פתוח; 4. פוגש את הפגזים שאיבדו אנרגיה ופשוט נפלו מטה צילום: USN

 

 

איך יתכן שקרה דבר כזה? הרי מטוסי קרב אמורים להיות מסוגלים לירות בכל זווית, מבלי שהטייס יצטרך לשאול את עצמו אם יפגוש את התחמושת מהצד הבעייתי שלה. התשובה פשוטה: אף אחד לא חשב על זה; אף אחד לא חשב שצריך.

 

כל דור של מטוסי קרב מצריך תכנונים רבים והיערכויות לשינויים שאולי ידרוש המטוס מהטייסים שלו, כדי שידעו להוציא ממנו את המקסימום ולא, נניח, לירות ולפגוע בעצמם. אבל בשנות החמישים, הטכנולוגיה התקדמה כל כך מהר, והיה כזה לחץ להשיק מטוסים חדשים שהיצרנים לא הספיקו לעבור על כל התרחישים האפשריים ולא פעם התגלו הפתעות.

 

 

המטוסים הפכו מהירים, חזקים וקשים יותר להטסה. למשל, ה-F104 התרסקו בהמוניהם בגרמניה, בשל פערי ידע, התאמה לצוותים והדרכה המטוסים הפכו מהירים, חזקים וקשים יותר להטסה. למשל, ה-F104 התרסקו בהמוניהם בגרמניה, בשל פערי ידע, התאמה לצוותים והדרכה צילום: 916starfighter spiegel.de

 

 

פעם זה לא היה ככה; בנית מטוס, הוא היה טוב יותר ממה שבא לפניו וגמרנו. למשל המסרשמיט 262, מטוס הסילון המבצעי הראשון, נכנס לשירות ב-1944 והגיע למהירות של 900 קמ"ש. זה אמנם מהיר ב-200 קמ"ש ממטוסי הבוכנה של דורו, אך המטוס לא הצריך שינויים מהותיים מבחינת הטייס; כן, למנועי הסילון של הימים ההם לקחו כמה שניות להגיב כשנותנים גז, אבל ההטסה לא היתה קשה יותר.

 

גם רכיבי ביצועים אחרים לא היוו קפיצה גדולה מדי: שיעור הנסיקה של המסרשמיט עמד על 20 מ' לשנייה, בעוד מטוסי קרב כפוקה-וולף 190 וה-P51 מוסטנג טיפסו ב-15 עד 16 מ' לשנייה. ה-F86 סייבר שנכנס לשירות ב-1949 הגיע למהירות של אלף קמ"ש - לא קפיצה גדולה - אך היה זריז בהרבה ובעל תאוצה מורגשת, ושיעור נסיקה כפול משל קודמיו: 46 מ' לשנייה. זה כבר מטוס שהצריך פעולה זהירה יותר.

 

 

מסרשמיט 262. היווה קפיצה גדולה בהשוואה למטוסי הבוכנה, אך לא היה קשה במיוחד לשליטה מסרשמיט 262. היווה קפיצה גדולה בהשוואה למטוסי הבוכנה, אך לא היה קשה במיוחד לשליטה צילום: USAF

 

 

הטייגר של 1956 הביא קפיצה קטנה במהירות (1,200 קמ"ש) וזינוק פראי בביצועים, למשל תאוצה אדירה בסיוע מבער אחורי, ושיעור נסיקה של יותר מ-80 מ' לשנייה. כשבנו את המטוס הזה, פשוט לא דמיינו על מצב בו הוא יוכל להאיץ כל כך מהר ולשנות את המיקום שלו ביחס לפגזים שהוא יורה.

 

 

צמד טייגרים בצבעי המלאכים הכחולים, הצוות האווירובטי המפורסם של חיל הים האמריקאי צמד טייגרים בצבעי המלאכים הכחולים, הצוות האווירובטי המפורסם של חיל הים האמריקאי צילום: USN

 

 

מהנדסי גראמן מיהרו לשבת ולחשב את כל המסלולים האפשריים בהם עלול מטוס קרב לירות ולפגוע בעצמו, והבינו שצריך לבצע שינוי קטן בנהלים כדי שתקרית אטרידג' לא תחזור על עצמה: להמליץ לטייסים לא להנמיך אל תוך נתיבי ירי. כל הליקויים תוקנו והטייגר נכנס לשירות מבצעי בשבע טייסות של צי ארה"ב. האדמירלים טענו שזו היתה תקרית של אחד למיליון, אך אטרידג' עצמו לא הסכים. לדבריו, "במהירות בה אנחנו טסים בימינו, הכל אפשרי".

 

אבל בסוף לא חייכה המציאות אל גראמן: הטייגר נרכש ב-200 יחידות, ששירתו אך ורק חמש שנים - זמן אפסי במונחי מטוסי קרב. והסיבה היא שבעוד גראמן סמכה על ההיכרות שלה עם הצי וצורכיו, חברת ווט המתחרה פיתחה פשוט מטוס קרב הרבה יותר טוב, F8 קרוסיידר. וחברת מקדונל הציגה גם היא מטוס שגרם לצי לשכוח כל מה שידע על מטוסי קרב, פאנטום שמו.

 

 

אב טיפוס מוקדם של הפאנטום. כמה מוקדם? כשעוד היה גרסה חד מושבית, ומקדונל טרם התמזגה עם דאגלס אב טיפוס מוקדם של הפאנטום. כמה מוקדם? כשעוד היה גרסה חד מושבית, ומקדונל טרם התמזגה עם דאגלס צילום: wikipedia

 

 

הטייגר הועבר מהר מאוד לתפקידי אימון והדרכת טייסים, ולאחר מכן שירת רק בצוות האווירובטי של הצי, "המלאכים הכחולים". גראמן עצמה איבדה את הקסם, ולא הצליחה לזכות שוב במכרז לייצור מטוס קרב עיקרי עבור חיל הים האמריקאי. זאת, עד לשנות השבעים, כשהציגה את מטוס הקרב הכי יקר, משוכלל ומסובך בעולם, מטוס שעשה את טום קרוז למפורסם: ה-F14 טומקט.

 

 

הטומקט באוויר. אם תשאלו אותי, אחד ממטוסי הקרב הכי פוטוגניים אי פעם הטומקט באוויר. אם תשאלו אותי, אחד ממטוסי הקרב הכי פוטוגניים אי פעם

 

 

מאז תקרית אטרידג', לא קרה שמטוס קרב ירה והפיל את עצמו. כן, היו תאונות שחרור חימוש, כמו טילים שלא התנתקו כמו שצריך ממסילות השיגור שלהם ובדרך גילחו קצת את המטוס, אך לא הפלה.

 

 

 

הכי קרוב לכך הגיע טייס של חיל האוויר ההולנדי: בתרגיל שנערך ב-2019, ירה F16 צרור על מטרה קרקעית, ופגז אחד פשוט ניתר ופגע במטוס. זה קרה בגלל השילוב של טיסה במהירות גבוהה ובגובה נמוך ביותר, עם האנרגיה העצומה של פגזי הוולקן. במקרה ההוא לא התרסק המטוס, והוא נחת בשלום עם חור בגוף ורסיסי פגז במנוע. והתקרית הזו מחדדת את הערכתו של אטרידג': הכל יכול לקרות בשמיים, והכל קורה - גם בעידן שלנו, הממוחשב והמחושב. טיסה נעימה!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x