שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

מתקפת קוברה: המסוק ששינה את חוקי המלחמה

עד שהופיע, טנקים שלטו בשדה הקרב ומחצו כל מערך הגנה באגרוף ברזל; המצב השתנה בזכות חברה יצירתית ונחושה, והליקופטר שנבנה כשומר ראש להליקופטר אחר. כך הפך הקוברה לחלוץ ופורץ דרך בכל העולם, ולצייד מחבלים מעופף בישראל

ניצן סדן 10:0718.01.20

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; מאז נכנסו טנקים לשירות ב-1916, ביססו עצמם כדרך המועדפת של צבאות למחוץ כל אויב ולנצח במלחמות. השילוב בין תנועה, מיגון ואש מאפשרת לכוחות שיריון גדולים לשעוט ולדרוס מערכי הגנה, להשאיר כיסי התנגדות מאחור ולכבוש שטחים גדולים במהירות.

 

 

הם לא פועלים לבד; סיוע ארטילרי, כלי הנדסה וחי"ר עוזרים לכוחות השריון להתמודד מארבים ומכשולים למיניהם - אך בלב הכוח התוקף תמיד יעמוד אגרוף הברזל של הטנק.

 

הבאת מספיק טנקים? סיכוי טוב שתנצח הבאת מספיק טנקים? סיכוי טוב שתנצח צילום: Worldoftanks

 

 

כחמישים שנה שלט הכלי הזה בשדה הקרב, וכל תוכנית קרב של כל גנרל נשענה עליו. איך מנצחים מלחמה? עם טנקים. מי ינצח? זה שהביא איתו יותר כאלה. חמישים שנה, ואז הגיעה מכונה מעופפת ששינתה את התמונה: מסוק הקרב.

 

 

טנקים של גרמניה הנאצית, מחטיבת הנוער ההיטלראי טנקים של גרמניה הנאצית, מחטיבת הנוער ההיטלראי צילום: (Kurth (CC-BY-SA 3.0

 

 

היום נדבר על הראשון מסוגו, ה-AH1 קוברה. זה לא היה המסוק החמוש הראשון, אך כל קודמיו היו קומבינות ואילתורים, ואילו הקוברה - מערכת נשק מזן חדש לחלוטין, זן ששינה את הדרך שבה מתנהלות מלחמות.

 

סיפורנו מתחיל בשנות החמישים, לאחר שמסוקי חילוץ וסיור הוכיחו את עצמם במלחמת קוריאה. ארה"ב ובריה"מ הבינו שיש פוטנציאל עצום למכונות הללו, שיוכלו להנחית כוחות חי"ר בעומק האויב, ולהפתיע אותו בהתקפות גדולות ומהירות, פשיטות קומנדו ועוד. האמריקאים קפצו קדימה ב-1959 עם ה-UH1 יואי המפורסם, מסוק סער בינוני שהיה חזק, מהיר ועמיד מקודמיו. (סיפרתי לכם עליו, זה המסוק הכי חשוב בהיסטוריה, לדעתי).

 

 

מסוק היואי מנחית חיילים מסוק היואי מנחית חיילים צילום: USAF

 

 

כמו היואי, גם הקוברה נולד אצל אשפית המסוקים בל. אבל בניגוד אליו, הוא נולד בתור אקססורי: המנהלים היצירתיים של החברה הבינו ב-1962 שנפלא ככל שיהיה, היואי כנראה לא יוכל להסתדר לבדו בשדה הקרב; הגנרלים תכננו להפעיל מסוקי סער כדי להנחית חיילים הרחק מן החזית - בטווח בו ארטילריה ידידותית לא תוכל לסייע במקרי חירום, לא להם ולא למסוקים. מה יוכל להגן על המסוקים מפני אש נ"מ? מה יוכל להרחיק כוחות אויב מאזורי הנחתה? ואם נחתו המסוקים בתוך מארב, מי יציל את החיילים המסכנים?

 

שימוש במטוסי תקיפה לא יהיה חכם משום שהם מהירים מדי, וגם לא מסוגלים לטוס נמוך ובחשאיות כמסוקים. לא, כדי להגן על מסוקים צריך מסוק אחר.

 

 

מי ישמור עליהם, אם ינחתו אל תוך מארב? מי ישמור עליהם, אם ינחתו אל תוך מארב? צילום: U.S. Army

 

 

אנשי בל החלו לחשוב: מסוקי הסער מהירים יותר מהמסוקים של מלחמת קוריאה, אך מגושמים והראות מתוכם מוגבלת. צריך משהו זריז, עם חימוש מגוון, שיוכל גם לאתר את האויב וגם לתת לו מכת מחץ - צייד מעופף שהוא גם פלס"ר וגם מסייעת.

 

אז מהנדסי בל הגו קונספט בשם D255, הליקופטר צר שנראה כאילו אחד מהוריו היה מטוס. החברה כבר מכרה לצבא אלפי מסוקי סער, ומסוק ליווי חמוש יהיה דיל שקל לקדם; כמו כיסוי סיליקון לאייפון שכבר קניתם. כצפוי, נציגי הפנטגון הוזמנו לבחון את הרעיון והתלהבו. הצבא נדלק, ובל החלה לפתח את מסוק הקרב הייעודי הראשון.

 

 

ה-D255 של בל ה-D255 של בל צילום: BELL

 

 

השלב הבא בפיתוח היה מסוק ניסוי בשם בל 207, שהיה מסוק קל שהתבסס על הבל 47. היה לו צריחון תותח ותא צוות במבנה טנדם, בו יושבים הטייסים אחד אחרי השני. כך נולדה השיטה בה אדם אחד מטיס את הכלי ויושב מאחור, ולפניו נמצא אדם שני שמתעסק רק בהפעלת חימוש. מאין הגיע העיקרון? מהטנק, כמובן. כמותו, היה יכול המסוק לנוע לכיוון אחד, ולירות לכיוון אחר.

 

אבל ב-1964 נבחן המסוק עצמו והצבא התאכזב: הוא היה קטן, חלש ואיטי מדי לטעמו. כדי למצוא פתרונות מוצלחים יותר, פתח הפנטגון מכרז בשם AAFSS, בתקווה שיצרניות אחרות יצליחו היכן שנכשלה בל. המטרה היתה למצוא בזריזות פיתרון לבעייה שהלכה והחריפה, וייטנאם שמה.

 

 

בל 207 בל 207 צילום: BELL

 

 

ב-1964 כבר לחמו עשרות אלפי "יועצים" אמריקאים לצד חיילי דרום וייטנאם, בעוד כוחות הצפון הקומוניסטי ואיתם לוחמי גרילה מכים שוק על ירך במדינה השסועה. ב-1965 אושרה הכנסת רבבות חיילים אמריקאים לווייטנאם ומעבר לעימות פתוח, מלחמה חדשה בקנה מידה מלא. מסוקים כבר אבדו בלחימה עד אז, כפי שצפתה בל; וארה"ב הבינה שבלי סיוע אש מוטס, האבדות ירקיעו שחקים ככל שתתרחב הפעילות.

 

יצרניות המסוקים בארה"ב - סיקורסקי, בואינג ורטול, פיאסצקי, קאמאן ולוקהיד - ניסו כולן להציג פתרונות. רובם היו מאולתרים, ונשענו על מסוקי תובלה קיימים (של לוקהיד היה משהו אחר, מסוק מדהים בשם שאיין עליו סיפרתי לכם בעבר). אבל בל לא ויתרה: היא שיפרה את ה-207 מכספה-שלה, הגדילה אותו ונתנה לו מגלשיים שמתכנסים לתוך הגוף ושיפורי מבנה ומנוע. תוך שמונה חודשים בלבד הציגה את הבל 209, מסוק קרב חדש.

 

 

אב טיפוס מוקדם של המסוק, בעל מגלשים שמתכסים אל תוך הגוף ותצורת זנב שונה אב טיפוס מוקדם של המסוק, בעל מגלשים שמתכסים אל תוך הגוף ותצורת זנב שונה צילום: BELL

 

 

איך הצליחה להשלים מסוק כל כך מהר? פשוט מאוד: היא נשענה על המנוע, הרוטורים, התמסורות והזנב של היואי המוצלח. הגוף היה קל וצר בהרבה, מה שתרם לביצועים וגם הקשה על פגיעה בכלי מן החזית. ב-1966 קלט הפנטגון שיותר טוב מה-209 לא יהיה לו, והחתים את בל על חוזה לייצור 110 יחידות. הוא קיבל את השם AH1 קוברה; בתחילה, כונה יואיקוברה ובצדק - הרי חצי ממנו היה מסוק אחר.

 

 

קוברה, אחריו יואי מוקדם ואחריו יואי מדגם סדרתי קוברה, אחריו יואי מוקדם ואחריו יואי מדגם סדרתי צילום: US ARMY

 

 

הכלי קיבל חימוש מגוון: בחזיתו צריח סנטר ובו מקלע 7.62 מ"מ ומקלע רימונים 40 מ"מ, ותחת כנפיו - זוג מטולי רקטות עם ראש פלאשט (שמפזר כאלפיים מסמרי מתכת גדולים בכל פגיעה - נשק קטלני ביותר נגד אדם). הראות ממנו היתה מעולה, כך שהיה קל יותר לאתר מטרות ומקורות ירי, ולהשיב אש במהירות.

 

הטייסים פשוט התאהבו במסוק החדש; בראיונות שנערכו בארה"ב תיארו את הטיסה בו ככיף גדול, ואחד אף אמר שזה כמו "לרכוב על אופנוע שטח, בשלושה ממדים".

 

 

קוברות מעל וייטנאם קוברות מעל וייטנאם צילום: שאטרסטוק

 

 

עד שהגיע המסוק לשירות ב-1966, כבר השתוללה מלחמת וייטנאם במלוא עוזה ובהתאם, מסוקי יואי רבים כבר הספיקו להיפגע מאש מקלעים כבדים ותותחי 23 מ"מ.

 

אחרי שהווייטקונג למדו קצת את שגרת הפעולה של האמריקאים והפעילו מודיעין מתאים, הניחו מארבים רבים למסוקי הסער; מסוקים חטפו אש צולבת כשהגיעו לקרקע, ומפקדי המשימה לחצו על הטייסים לנחות בכל זאת, במהירות - מה שהוביל לתאונות רבות. לא פעם קרה שמסוק אחד חתך רוטור זנב של אחר בטעות, וטייסים נפצעו בעודם מחלצים את חבריהם.

 

 

מסוק קוברה משגר רקטות מסוק קוברה משגר רקטות צילום: שאטרסטוק

 

 

הכנסת הקוברה לתמונה השפיעה כמעט מיידית: הם ליוו את מסוקי היואי והיכו בלוחמי הווייטקונג, וסיפקו סיוע אש ללוחמים בעורף האויב. כמו כן, חיפו על מסוקים שנשלחו לחלץ טייסים שנטשו בג'ונגל הווייטנאמי, ורשמו הצלחות רבות. צוותי מסוקי הסער טסו באופן נינוח יותר, התאונות התמעטו וכל מארב של האויב התהפך עליו ונענה ברקטות הקוברה הקטלניות.

 

הקוברה הפך במהירות למסוק תקיפה מוצלח, שרק הלך והשתדרג: השיפור המהותי ביותר היה תוספת מערכת ראיית לילה, שאיפשרה ירי בחשכה; בתחילה על בסיס הגברת אור כוכבים, ובהמשך על בסיס הדמייה תרמית.

 

כשהתעצמה הלחימה וצבא צפון וייטנאם החל להשתמש בנגמ"שים, טנקים וארטילריה נגררת, התגלה הכישרון האמיתי של הקוברה: ציד רכב קרבי. הקוברות קיבלו רקטות חדשות חודרות שריון, ולאחר המלחמה - גם טילי TOW מונחי כבל. כאלה שיכולים לפצח שריון של T62, הטנק הסובייטי המוביל.

 

 

מתקפת שריון? כבר לא כל כך מפחידה מתקפת שריון? כבר לא כל כך מפחידה צילום: US ARMY

 

 

והיכולת הזו גרמה לגנרלים בכל העולם לחשב מסלול מחדש: העריכו ששדה הקרב בין ארה"ב ובריה"מ יהיה מרכז אירופה, בה רכסים ויערות לרוב. בשטח כזה יוכלו מסוקים לצוץ ולהכות, ולשבש כל מתקפה משוריינת. האיום האווירי היה עד אז מטוסי תקיפה שהם בעלי זמן מוגבל מעל למטרה בשל מגבלות דלק, ומכ"מים יוכלו לראותם מרחוק. אפשר היה להפציץ את הבסיסים שלהם, לחכות להם באוויר עם מטוסי קרב ועוד. ומסוק קוברה? הוא יכול לנחות ולהמריא בכל מקום, כולל מנחתים לא מסומנים או כל פיסת אדמה שאינה משופעת מדי או עם מכשולים צפופים. והוא יכול לטייל בין גזרות הבקעה, כלומר אזורים מהם תכננת להכניס את הטנקים שלך, ולתפור אותם כמו במשחקי וידאו.

 

מה עושים? האם שולחים את הכוח בשטחים פתוחים, היכן שיהיה פחות חשוף למסוק שמתרומם לרגע מעל לקפל קרקע, ותופר ארבעה טנקים במטח רקטות? האם פותחים במתקפה רק כשיש די כלי הגנה אווירית ניידים בחזית? ואיך מחסלים מסוק כזה? הוא טס לאט ונמוך מספיק כדי לחמוק ממטוסי קרב מהירים, וטכנולוגיית הטילים של הימים עשתה את היירוט למסובך במיוחד. כך או כך, תוכניות קרב החלו להשתנות במהירות; כוחו המסנוור של חיל השריון כבר נתפס אחרת.

 

  

קוברות מלוות טנקים אמריקאיים בתרגיל קוברות מלוות טנקים אמריקאיים בתרגיל צילום: US ARMY

 

 

לשמחת כולנו, התוכניות הללו לא נבחנו במציאות - לא מהצד הפולש ולא מהצד הנפלש. האמריקאים נערכו וחיכו אך הסובייטים לא באו; לבריה"מ היו דברים דחופים יותר לעשות מלהשתלט על העולם - למשל, לחשב קיצה לאחור בעודה מתפוררת כלכלית. אז בינתיים, נשלחו מסוקי הקוברה לסייע בכל מיני הסתבכויות אחרות של ארצות הברית, במרכזן גרנדה ופנמה.

 

במבצעים אלה התגלתה תרומת מסוק הקרב לדיוק המבצעי: במקרים רבים העדיפו הצבא והצי לשלוח זוג קוברות שיפגע במפקדה, מחסן או רכיב של אסדת נפט, במקום לשלוח מטוסי קרב עם פצצות של חצי טון.

 

 

מסוק קוברה יורה בתותח במהלך הפלישה לגרנדה מסוק קוברה יורה בתותח במהלך הפלישה לגרנדה צילום: US ARMY

 

 

עם הזמן, הלכו והשתפרו מסוקי הקרב: צבא ארה"ב החליף אותו באפאצ'י הכבד ורב העוצמה, בעוד חיל הים והנחתים אימצו גרסה משופרת וחזקה יותר של המסוק, סופר-קוברה, בעל שני מנועים וחיישנים מתקדמים. הוא נושא את טיל ההלפייר מונחה הלייזר, שמסוגל לפרק כל טנק כאילו היה עשוי לגו.  

 

בסוף המאה נראה שכוכבו של מסוק התקיפה מתחיל לדעוך: תפקידו כצייד טנקים שמשבש מתקפות הפך מיותר - הרי כל עניין קרבות השיריון ההמוניים גווע ביחד עם ברית המועצות, ונראה שעידן המלחמות הגדולות יצא מהאופנה.

 

במלחמת המפרץ של 1991 התחוללו שני קרבות גדולים של שיריון בשיריון, כמו אלה שהגנרלים חשבו שיתנהלו על אדמת אירופה; בקרבות הנ"ל חוסלו מאות טנקים ונגמ"שים של צבא עיראק, וצבאות הקואליציה איבדו בקושי עשרה טנקים.

 

 

מסוק סופר קוברה מן החזית מסוק סופר קוברה מן החזית צילום: USN

 

 

כשהיתרון הטכנולוגי שלך על היריב הוא כל כך גדול, אתה לא באמת צריך מסוקים שזוללים טנקים. אבל יש מי שהמציא שיניים חדשות לקוברה ודומיו; והמישהו הזה הוא לא אחר מחיל האוויר הישראלי.

 

אנשי החיל התעניינו במסוק עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עסקה לא בוצעה. לאחר המלחמה, הפכה ההצטיידות בו לאחת ממסקנות המלחמה; עם טייסת מסוקי קוברה זמינה, יכול להיות שאותו מקום ארור היה מקבל שם פחות דרמטי מ"עמק הבכא". ב-1977 הוקמה טייסת המסק"ר הראשונה; באפריל 1980 הוקפץ צוות קוברה כדי לסייע לכוח צה"ל שנתקל בחוליית מחבלים בגבול ירדן. האויב חוסל בדייקנות באש 20 מ"מ.

 

 

מסוק קוברה של חיל האוויר הישראלי מסוק קוברה של חיל האוויר הישראלי צילום: אתר חיל האוויר

 

 

במלחמת לבנון הראשונה הצליחו להשמיד רכב קרבי של צבא סוריה ומטרות רבות אחרות, ולהשתתף במבצעי חילוץ מיוחדים. ובעוד צבאות אחרים תהו איזה מקום ישחקו מסוקי קרב במלחמות העתיד, צה"ל נתן לקוברה תפקיד מפתח חדש: מתנקש שקט ומפתיע, כמו נחש ארסי אמיתי.

 

בעזרת חימוש מדויק ביותר בעל הנחייה אלקטרו-אופטית, הצליחו הצוותים המוכשרים של טייסות המסק"ר לחסל בכירי חמאס וארגוני טרור אחרים. עם טילים שפוגעים בול ברכב, או נכנסים בדיוק לחלון חדר השינה, החל צה"ל לאיים על המחבלים תוך סיכון נמוך ביותר לבלתי מעורבים.

 

 

מסוקי קוברה מרחפים מעל למים בתרגיל מסוקי קוברה מרחפים מעל למים בתרגיל צילום: ארכיון צה"ל (CC BY-SA 2.0)

 

 

ב-2013 נסגרו טייסות הקוברה האחרונות בצה"ל, ומשימותיו של המסוק הועברו לכלי טיס אחרים. זאת, בעוד מדינות אחרות - טורקיה, יפן, ירדן, קוריאה וגם ארה"ב עצמה - ממשיכות להטיס אותו במשימות סיור וסיוע קרוב. למעשה, האמריקאים מצאו לדגמי הקוברה הישנים מימי וייטנאם אפילו ג'וב באזרחות, בתור מסוקי כיבוי אש.

 

 

אמנם אין ביכולתו לשאת מטען מים גדול כמו מסוקים כבדים יותר, אך הזריזות שלו מסייעת בכיבוי אש בוואדיות צרים במיוחד. המסוק, שקיבל את השם המגניב Fire Snake, מסוגל לפזר מים ומעכבי בעירה בנקודה מדויקת, ולחנוק כך שריפות מהמקור שלהן. סוף מכובד לקריירה מפוארת, אם תשאלו אותי. טיסה נעימה!

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x