שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

טילי אוויר-אוויר: קליע קסם מונחה-כסף

השיגורים והפגיעות שלהם פוטוגניים מאוד בסרטים ומשחקי מחשב, אך כל ירי טיל נגד מטוסים מצריך המוני חישובים וניתוחים, ולנשק הזה יש מגבלות עצומות. כך הומצאו והתפתחו טילי אוויר-אוויר, ומדוע מטוסי אויב חומקים מהם אך לא תקציבי הביטחון

ניצן סדן 14:0116.11.19

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; מאז הומצא המטוס, חלו מספר מהפכות טכנולוגיות מרכזיות בלוחמת אוויר-אוויר, בראשן המכ"מ, מנוע הסילון והטיל המונחה. היום נדבר על האחרונה ונפלאותיה - הטילים שעושים את המלחמה האווירית קצרה יותר.

 

 

ביכולתם לגמוא מרחקים עצומים במהירות הבזק, ולפגוע כקליע קסם: המטרה מסומנת בריבוע, ואז מופיע עליו יהלום שמסמל נעילה, טום קרוז קורא "פוקס 1!" והטיל עף כמו הברק של זאוס ומפוצץ את המיג התורן.

 

אל תאמינו לו אל תאמינו לו צילום: Paramount

 

 

או לפחות, זה מה שמכרו לנו הוליווד ומשחקי המחשב; במציאות, ירי טילי אוויר אוויר הוא כזאת מין אמנות, פרקטיקה שמצריכה מיומנות כה גדולה, שכמעט מפתיע שמטוסים בכלל מפילים מטוסים בעזרתם. בנוסף, מדובר בפיתרון איום ונורא מבחינה כלכלית ופוליטית. הבה נראה מאין הגיעו, ולאן הם הולכים.

 

 

מטוסי F15 משגרים טילי AIM7 ספארו מונחי מכ"מ מטוסי F15 משגרים טילי AIM7 ספארו מונחי מכ"מ צילום: Popular Mechanics

 

 

סיפורנו מתחיל, איך לא, בגרמניה הנאצית. טילי היירוט הומצאו שם משום שלא היתה ברירה: מפציצי בעלות הברית תקפו יעדים באירופה הכבושה כשהם טסים בנחילים של מאות מטוסים. לכל מפציץ היו כמה צריחי מקלעים, כך שחיפה באש על המטוסים סביבו. ועבור טייס גרמני, זה היה כמו לרוץ לתוך גדר סברס. לכן פיתחו הנאצים שיטות יצירתיות להפלת מפציצים - ממטוסי רקטה ועד למטוסי התאבדות (כן, לא רק היפנים עשו זאת).

 

 

מפציצי B17 אמריקאיים מטילים פצצות על מטרה באירופה מפציצי B17 אמריקאיים מטילים פצצות על מטרה באירופה צילום: שאטרסטוק

 

 

השימוש בטילים היה פיתרון טבעי: רקטות כבר היו, והופעלו להפלת צפלינים ובלונים פורחים עוד במלחמת העולם הראשונה. אבל מלחמת העולם השנייה היתה אופרה אחרת, ויש הבדל אחד בין רקטה וטיל: הראשונה נעה בליסטית לאן שירו אותה, בעוד הטיל מסוגל לתמרן באוויר - למשל, בהתאם לכיוון תנועת המטרה.

 

הנאצים ניסו רקטות 210 מ"מ ב-1943 כמענה לנחילי המפציצים; בתחילה התקינו אותן על מטוסי קרב מגודלים כמסרשמיט 110 ובהמשך גם על מטוסי קרב סטנדרטיים. זה לא כל כך עבד: היה קשה מאוד לכוון אותן כך שייפגעו, וזה חייב טיסה יציבה מאוד, ומאחורי המפציץ, כדי שיהיה זמן להניח אותו בכוונת. ומה אוהבים מקלענים של מפציצים אמריקאיים? נכון מאוד: מטוסי אויב שטסים ביציבות.

 

 

רקטה נגד מטוסים מותקנת בתוך משגר על כנף מטוס קרב רקטה נגד מטוסים מותקנת בתוך משגר על כנף מטוס קרב צילום: Bundesarchiv CC-BY-SA 3.0

 

 

אז דוקטור מקס אוטו קריימר מחברת רוהרשטאל החליט לעשות משהו בעניין: הוא היה מין כולבויניק של הנדסת תעופה, שפיתח כנפיים, מדחפים, פצצות ומאוד אהב רקטות. והוא הבין שרקטה לבדה לא תצליח פה. צריך לתת לה מוח - או לפחות, לחבר אותה למוח אחר.

 

ביוני 1943 חנך את פרויקט X4, טיל אוויר אוויר ראשון. הרעיון היה לקחת רקטה סטנדרטית ולתת לה סנפירים גדולים שיישלטו מרחוק בידי הטייס. כמה רחוק? ארבעה ק"מ, פי שמונה מהטווח האפקטיבי של מקלעי המפציצים. איך יישלטו? עם כבל. כן, חוט של אלפי מטרים היה מחובר לכל טיל, והטייס הזיז אותו אל עבר המטרה באמצעות ג'ויסטיק קטן. באחורי ה-X4 הותקנו נורים צבעוניים, כדי שהטייס יראה אותו - כמו ברחפנים של ימינו (ולמי שמכיר: כמו בטילי סאגר ו-TOW).

 

 

תרשים טיל X4 מונחה תיל תרשים טיל X4 מונחה תיל צילום: luft46

 

 

הרעיון היה נהדר על הנייר: מטוסי קרב קטנים היו יכולים לשאת שני טילים כאלה, ולשגר אותם אל מבנה מפציצים צפוף; הפיצוץ היה עשוי להזיק ליותר ממפציץ אחד, לגרום למטוסים סמוכים לנסות להתחמק ובתוך כך - להתנגש באחרים. איך זה עבד בשטח? רע מאוד, כי להטיס מטוס קרב זה קשה.

הטייסים לא הצליחו לשמור על מטוסם יציב ולשלוט גם בו וגם בטיל בו זמנית. רגע אחד של חוסר ריכוז - נניח, בגלל מטוסי הליווי של המפציצים, פיצוצי אש נ"מ בסביבה או גירוד בעין - והחטאת. ולא רק שהחטאת, המפציצים יודעים מאיזה כיוון תגיע, וכל המקלעים - לפעמים מאות מהם - יסתובבו אליך ויתחילו לזמר.

 

 

מטוס פוקה וולף 190, תחת כנפיו זוג טילי X4 מטוס פוקה וולף 190, תחת כנפיו זוג טילי X4 צילום: smolbattle

 

 

היוזמה הנאצית לא הוכיחה את עצמה ולשמחת האנושות, הובסה גרמניה בטרם יכלה לפרוס את ה-X4 באופן נרחב. לאחר ההפסד, חטפו כל האומות המנצחות מדענים ומהנדסים גרמנים. כולם רצו הייטק נאצי, כולם רצו טילים.

 

ואכן, בשנות הארבעים המאוחרות החלו להיבחן טילי קרקע אוויר וביחד איתם - גם טילי יירוט. למרות הפוטנציאל המזהיר שלהם, הביאו להרבה מאוד כישלונות לפני שהוכיחו את עצמם. 

 

 

טיל ה-FireBird האמריקאי מ-1947, דגם מונחה תיל שנשען על ה-X4 הגרמני טיל ה-FireBird האמריקאי מ-1947, דגם מונחה תיל שנשען על ה-X4 הגרמני צילום: USAF

 

 

בתחילה שמרו מהנדסי ארה"ב ובריה"מ על הרעיון הנאצי: שימוש בטילים כדי לחסל מפציצים ומטרות לא-מתמרנות, ולהילחם במטוסי קרב באמצעות תותחים. איך זה עבד? איום ונורא; המטוסים לא נעשו קלים יותר להטסה מאז שהנאצים ניסו את ה-X4 שלהם.

 

לאט לאט הפכו הטילים חכמים יותר, ותלויים פחות במוח האנושי. פותחו טילים רוכבי קרן; מכ"מ המטוס האיר את המטרה באלומה צרה, זרקור מכ"מי אם תרצו - והטיל ניסה להישאר בתוכה עד לפגיעה. הבעיה: כל תזוזה של היורה או המטרה גרמו לשבירת ההנחייה. גם כאן התאים הפיתוח רק ליירוט מפציצים, שלא זזים יותר מדי.

 
 

ה-K5 הרוסי, טיל רוכב קרן מוקדם ה-K5 הרוסי, טיל רוכב קרן מוקדם צילום: Varga Attila CC BY-SA 3.0

 

 

במקביל, פותחו טילים מונחי אינפרה-אדום, כאלה שמחפשים את העצם הכי חם בנתיב הירי - מנועו של מטוס אויב - ומתכווננים אליו. המפורסם מכולם היה ה-AIM9 סיידוויינדר האמריקאי (טיל מעניין עם סיפור מעניין ותאום רשע, שיקבלו טור משלהם), שהפך לסטנדרט בחילות האוויר המערביים.

 

טילי המכ"מ התפתחו אף הם, בשני אפיקים. הראשון היה מעבר מרוכבי קרן לביות חצי אקטיבי, במסגרתו הטיל יודע לפגוע גם מחוץ לאלומת המכ"מ; המטוס המשגר מאיר את המטרה, והטיל יכול לטוס אליה גם במסלול קשתי שמאפשר טיסה ארוכה יותר. כך התפתחו טילים בעלי טווחים תיאורטיים של 40 עד 70 ק"מ וגם כאן המפורסם מכולם נולד בארה"ב: ה-AIM7 ספארו.  

 

 

ניסוי שיגור מוקדם של טיל ה-AIM9 ניסוי שיגור מוקדם של טיל ה-AIM9 צילום: USN

 

 

אפיק הפיתוח השני הוא הביות האקטיבי, כלומר טיל שיש לו מכ"מ משלו ויודע לעקוב אחר המטרה ולהתכוונן לנתיבה עצמאית. לאחר נעילה של המטוס המשגר, יטוס לו הטיל עד לנקודה בה המכ"מ שלו יקלוט היטב את המטרה (בכל זאת, מכ"מ פיצי בהשוואה לזה של המטוס), ואז יעבור למצב המכונה "פיטבול" - הנחייה עצמית. בקטגוריה זו בולטים ה-AIM54 פניקס האמריקאי וה-R33E הרוסי.

 

אגב, טיל הפניקס היה רעיון מעניין שלא נלעס עד הסוף; אמנם היה לו טווח של עד 190 ק"מ, אך מטווח כזה לא ניתן לקבל אות זיהוי מטרה (IFF) ולדעת במאה אחוז שלא ירינו על מטרה ידידותית. הצי האמריקאי נעזר במטוסי התראה מוקדמת - מכ"מים זירתיים מעופפים - ששיחקו חלק גדול בירי פניקס. בנוסף, הטיל נועד לחסל מפציצים וטילי שיוט מגודלים; כמעט שלא ניתן להשתמש בכלי הזה כדי להפיל מטוס קרב מתמרן.

 

 

F14 נושא טיל פניקס תחת גופו; שימו לב לגודלו ביחס לטילים האחרים F14 נושא טיל פניקס תחת גופו; שימו לב לגודלו ביחס לטילים האחרים צילום: USN

 

 

גם טכנולוגיות הטילים מונחי החום השתפרה: אם בעבר ניתן היה לנעול ולפגוע רק במטרה שמפנה את המפלט שלה לחיישן הטיל, עם הזמן נולד ראש ביות רגיש דיו כדי לזהות מטרה מכל גזרה. בהמשך, שופרה יכולת התמרון של הטיל והוא שולב בכוונת קסדה; עכשיו אפשר לנעול על האויב ולשלח בו טיל אפילו בלי לכוון אליו את המטוס; צריך רק לסובב אליו את הראש וללחוץ על כפתור. למעשה, בוצעו ניסויים מוצלחים גם בירי אחורנית - טילים שנשלחים ומיד עושים U-Turn באוויר, כדי להכות באויב שנמצא מאחור.

 

 

פגיעת טיל במטוס פאנטום במסגרת ניסוי פגיעת טיל במטוס פאנטום במסגרת ניסוי צילום: USN

 

 

אז רגע, אם הטכנולוגיה כה מתקדמת, וכל כך הרבה מהעומס עבר ממוח הטייס למוח הטיל, איך אני יכול לבוא ולטעון שזה כל כך קשה לפגוע איתו במטרה?

 

ובכן, בניגוד למה שרואים בסרטים, הפלה בטיל אוויר אוויר אינה דבר פשוט וגם הטיל הכי מתקדם בעולם לא עושה את כל העבודה בעצמו. למעשה, קרב אוויר מבוסס טילים הוא אתגר עצום עוד לפני שבכלל לוחצים על ההדק.

 

 

מיג 29 משגר טיל R23 מיג 29 משגר טיל R23 צילום: USAF

 

 

הטיל לא רודף אחרי המטרה כמו מטוס ולא מחקה את התמרונים שלה, אלא מנסה להגיע לנקודת מפגש, בה יתפוצץ וימלא אותה ברסס, או יפגע בה פיזית. המנוע שלו פועל ברוב המקרים בין ארבע לשמונה שניות בלבד, ולאחר מכן נשען הטיל על האנרגיה שצבר; אם המטרה מנסה להתחמק ומאלצת את הטיל לעשות הרבה שינויים במבנה הטיסה - לפנות, לטפס ולצלול - הוא פשוט יבזבז את האנרגיה שלו וייפול.

 

בערך לכל דבר שתעלו על הדעת יש השפעה פה: האויב נמצא גבוה ממך? הטיל יצטרך לנסוק אליו, וישרוף כך יותר דלק יותר מהר ויתכן שלא ישאר לו די מומנטום כדי לתמרן ולפגוע. האויב נע לכיוונך? אם יתמרן בזריזות מספקת, יוכל לפנות לפני הטיל ולחמוק. האויב נע מתחתיך והוא בגובה נמוך? אם יתמקם נכון, יוכל לבלבל טילים מונחי מכ"מ עם החזרי מכ"מ מהקרקע. וכמובן, כשתנעל עליו הוא ידע, ידווח, וכנראה שמישהו אחר ינעל עליך: מטוסי קרב לא מסתובבים לבד.

 

 

מטוס סוחוי 24 רוסי שנפגע מטיל ששיגר F16 טורקי מטוס סוחוי 24 רוסי שנפגע מטיל ששיגר F16 טורקי צילום: BBC

 

 

וגם אחרי שלוחצים על ההדק דברים לא בהכרח יעבדו כמתוכנן: תמרון חריף דיו יאפשר חמיקה מטילים - ואם המטרה שברה לצד ברגע הנכון והטיל עף לצד השני, יתקשה לפנות אחריה ולהדביק אותה.

 

כמו כן, טילים רגישים לאמצעי הטעייה כמוץ (עננת רסיסי מתכת או סיליקון שמייצרת החזר מכ"מ חלופי לזה של המטוס המתחמק) ונורים (אבוקות כימיות שיוצרות חום רב ומרחיקות את הטילים ממנועי המטרה), וכן למערכות לוחמה אלקטרונית שמקשות מלכתחילה על נעילה ושמירתה.

 

 

מטוס הרקולס מפזר נורים מטוס הרקולס מפזר נורים צילום: USAF

 

 

בנוסף, טווח הטילים פלואידי להדהים; על הנייר, הטווח המירבי של טיל AIM120C5 הוא 105 ק"מ. אבל אפשר להשיג פגיעה ממרחק זה רק אם ירינו אותו מגובה של 50,000 רגל, כשאנחנו טסים במאך 2 לפחות, והאויב נע לכיוון שלנו כשהוא גם נמוך בהרבה מאיתנו וגם קם אובדני, ולא מתכנן לנסות להתחמק. לעומת זאת, אם נירה את אותו הטיל בגובה נמוך היכן שהתנגדות האוויר גדולה יותר, על אויב שבורח מאיתנו, גבוה ומתמרן - יעמוד הטווח על סביב עשרה ק"מ.

 

ולמרות כל רשימת המגבלות הזאת, טילים הם הנשק העיקרי בו מטוסי קרב משתמשים כדי לחסל אחרים. פרקטיקת השיגור עצמה כוללת המון ניואנסים עדינים, שבכולם צריך להתחשב כדי לשפר את הסיכוי לפגיעה; למשל, אפשר לנעול על מטוס אויב כשהמכ"מ במצב סריקה, שמקשה על הטייס שלו להבין שיורים דווקא עליו - לפחות, עד שהטיל עצמו ידליק מכ"מ אקטיבי ויפנה אליו. זה לא שהטילים אינם עובדים; מטוסים מפילים מטוסים וזו עובדה - אך עם כל ההתקדמות הטכנולוגית, עדיין נופל הרבה מהעומס על הטייס, ומדובר בפיתרון מוגבל הרבה יותר משנהוג לחשוב.

 

 

F22 משגר טיל אמראם F22 משגר טיל אמראם צילום: USAF

 

 

אבל חכו, יש עוד: את המגבלה החמורה ביותר שמרתי לקינוח - טיל אוויר אוויר, ולו המשוכלל והחכם ביותר, הוא פיתרון לא יעיל כלכלית, שמצריך הרבה יותר מדי התעסקות כדי לפגוע במטוס. יקר לפתח טילים, יקר לתחזק טילים, ואם קנית טילים ממדינה אחרת, תהיה תלוי בה פוליטית - שלא תתעצבן עליך, ותחסום העברת חלפים ורכיבים. האויב פיתח מערכת הטעיה חדשה? שידרג את הלוחמה האלקטרונית? תצטרך טילים חדשים חביבי, שבור קופת חיסכון; האויב פיתח מטוס שטס מהר או גבוה יותר מהטיל הכי מוצלח שלך? או-הו, זה יהיה יקר.

 

 

 

העתיד, עליו סיפרתי לכם לא מזמן, טמון בתותחי לייזר נגד מטוסים והם שיחליפו את הטילים בסופו של דבר. אך אני סבור שלמרות ההתקדמות בתחום, טילי אוויר-אוויר יישארו איתנו עוד זמן רב; מלבד היותם חלק ממנגנון השליטה של מדינות במדינות אחרות, הם מהווים מקור כוח פוליטי פנימי. פסי ייצור של חימוש מתכלה הם גדולים ומצריכים הרבה ידיים עובדות, ולכן מספקים ליצרן כוח פוליטי על פני המחוז בו נמצא המפעל. עוברים ללייזר? לא יהיה מנוס מגל פיטורים, ואף פוליטיקאי לא ירצה להיות חתום על כך. ולכן, נראה שמטוסי הקרב יחמקו מהטילים הרבה יותר בקלות משיצליחו לברוח מהם תקציבי הביטחון. טיסה נעימה!
בטל שלח
    לכל התגובות
    x