למה ענקיות הטכנולוגיה לא נלחמות כראוי בהפצת פדופיליה?

הטראומה של שורדות התעללות מינית, תקיפה מינית ואונס היא לא אירוע נקודתי, אלא סיוט מתמשך, הפכפך ורב-פנים, כזה שמוצא דרכים להכאיב ולפגוע לאורך שנים, עשורים, חיים שלמים. זה מתחיל בתקיפה או באונס עצמם, שפעמים רבות אינם אירוע חד פעמי, ממשיך ברגשות הבושה והאשם שמתעוררים לאחריהם, ושביחד עם תחושת אימה תמידית יכולים ללוות את השורדות לכל חייהן.

במידה שהשורדת פונה לרשויות החוק, יש טראומה חוזרת ונשנת של שחזור האירוע או האירועים והתעמתות עם האשמות מצד חוקרים, פרקליטים והמערכת לכל אורך שנות החקירה והמשפט, לא פעם ללא הסיפוק הקל של שליחת הפושע למאסר. זו אירוע מתמשך, טראומה שלעולם לא מסתיימת. בעשור האחרון, עם התפתחות הרשתות החברתיות ושירותי הענן, נוסף לטראומה הזו אלמנט מטריד, שמלווה את השורדות כל חייהן, ושאין להן שום דרך לברוח ממנו: התיעוד של התקיפה או האונס שעברו מועלה לרשת על ידי התוקף, ונשאר שם לנצח - רודף את השורדות בכל מקום שאליו יפנו.

היקף הבעיה מזוהה רק לאחרונה, לאור מאמצים של תעשיית הטכנולוגיה לזהות ולהסיר משירותים ופלטפורמות תמונות וסרטונים שמתעדים התעללות מינית בילדים, כאשר לפי הניו יורק טיימס בשנה שעברה הוסר מספר שיא של 45 מיליון תמונות וסרטונים. מספר זה כנראה שלא מקיף את כל הבעיה. סביר שיש ברשת עוד עשרות מיליונים או אפילו מיליוני תכנים התעללות פדופיליים שלא זוהו, וזה עוד לפני שדיברנו על תיעוד של אונס, תקיפה או התעללות מינית בבגירות – תוכן שהרבה יותר מורכב לזהות ככזה ולהוריד מהרשת, אך שפגיעתו בשורדות ובחייהן חמורה באותה המידע.

זאת, מכיוון שתוכן בעל אופי מיני של ילדים הוא לא חוקי, ללא שום סייג. ברגע שמזוהה תמונה או סרטון מיני של קטינים ברור שהם פסולים. במקרה של בגירות, המצב המורכב יותר. כמעט בלתי אפשרי לדעת האם תמונת עירום סטנדרטית של בגירה צולמה ושותפה בהסכמה מלאה, למשל, והנכונות של פלטפורמות מסוימות להלחם בתופעות כמו פורנו קנה מוגבלת יותר.

תחקיר של הניו יורק טיימס גילה שגם בכל הנוגע להסרה של תוכן מיני של קטינים, התמונות והסרטונים שאין שום ספק לגבי אי-החוקיות שלהם, כשלה התעשייה בנקיטת הצעדים הדרושים. לפי חקירת העיתון, הגישה של ענקיות הטכנולוגיה היתה לא-עקבית, חד-צדדית ברובה וסודית. וכתוצאה, הפדופילים שמאחורי תקיפת ואונס הילדים, תיעודם והפצת התכנים יוצאים לא פעם כשידם על העליונה.

איך נאבקים בפדופילים ברשת? צילום: שאטרסטוק

לחברות השונות יש את הכלים הטכניים שדרושים לעצירת הפצת התכנים, ויכולת לזהות תמונות מול מאגר חומרים, אך הן לא מנצלות כלים אלו במלוא עצמתם. אמזון בכלל לא סורקת מיליוני התמונות והסרטונים שמועלים ומורדים משירותי הענן שלה מדי שנייה, ואפל לא סורקת את שירות אחסון הענן שלה. דרופבוקס, גוגל ומיקרוסופט כן סורקות את שירותי הענן שלהן בחיפוש אחת תמונות וסרטונים לא-חוקיים, אבל רק כאשר אלו משותפים, לא כשהם מועלים. חברות כמו סנאפצ'ט או יאהו סורקות רק תמונות, לא סרטונים, למרות שהתפוצה של אלו נמצאת בצמיחה.

לא סורקת וידאו. סנאפצ'ט

וכמובן, שחברות צריכות ליישם אותם בכל השירותים שלהן. הניו יורק טיימס יצר תוכנת מחשב שסרקה מנועי חיפוש בחיפוש אחר תכנים פדופיליים. בבדיקה, שכללה את בינג של מיקרוסופט בינואר דיווח שבינג משמש פלטפורמה לאיתור תכנים פדופיליים) DuckDuckGo ויאהו (שמסתמכים על מיקרוסופט לסינון תוכן לא-חוקי), אותרו 75 תמונות שזוהו על ידי PhotoDNA כתכני פדופיליה.

בינג של מיקרוסופט צילום מסך: bing

בעולם של סריקת תוכן יש הרבה שיקולים שצריך לאזן, ופרטיות וביטחון של משתמשים שומרי חוק הם לא משהו שצריך לפטור כלאחר יד, גם כשמדובר בצורך לעצור הפצה של תכני פדופיליה. אבל השאלה היא לא האם אפשר לאזן אותם, אלא כמה יקר ומורכב יהיה לפתח פתרונות שיאזנו אותם.

איך לאזן בין מלחמה בתוכן זוועה ובין פרטיות? צילום: שאטרסטוק

כמה פתרונות אפשריים הוצעו כבר, למשל סריקת תמונות על המכשיר עצמו, לפני ההצפנה, ליצירת החתימה הייחודית של PhotoDNA שנשלחת להשוואה עם העלאת התמונה. יש כאן פגיעה בפרטיות, אין ספק - אך זו מוגבלת יחסית וייתכן שמדובר בוויתור הולם.

מארק צוקרברג, מנכ"ל פייסבוק תמונה: CNN