שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

עושה שלום במרומיו: המטוס האטומי, כרוניקה של רעיון מטורף

בסוף שנות הארבעים בנתה ארה"ב את הפיסמייקר - המטוס הכי גדול בעולם - כדי להטיל אימה אטומית על הסובייטים. פותחה עבורו מערכת הנעה גרעינית כדי שיטוס ללא הגבלת דלק. איך זה עבד? בואו נגיד שרק בנס לא קיבל העולם אסון צ'רנוביל מעופף

ניצן סדן 14:4527.07.19

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; כבר סיפרתי לכם לא פעם על ההמצאות המטורפות של ימי המלחמה הקרה, ביניהן נשק יום הדין האמריקאי, הצלחות המעופפות של קנדה ועוד. היום נדבר על המצאת התעופה הכי גרועה שהיתה, שאם וכאשר יוקם מוזיאון "מה אתם משוגעים" לטירלול צבאי היסטורי, תקבל בו קומה שלמה לעצמה. ההמצאה הזאת משלבת את שני הטרנדים הכי חמים של שנות החמישים: מפציצים ענקיים וכל מה שרדיואקטיבי.

 

 

סיפורנו מתחיל בסוף שנות הארבעים, עת קפצה הפרנואידיות העולמית מעבר לכל סקאלה: גם לארה"ב וגם לבריה"מ היו פצצות אטום ומפציצים ארוכי טווח שהיו יכולים לשנע אותן, ושתיהן סחפו את העולם כולו לטירוף מערכות. כולם היו בטוחים שכל מלחמה תהיה אטומית, ותקציבי הביטחון הרקיעו שחקים כדי לפתח נשק שיפחיד את היריב עד כדי כך, שלא יחלום להכות ראשון.

 

פיצוץ פצצת מימן. איך מונעים מהאויב מלהטיל כאלה אצלך בבית? פיצוץ פצצת מימן. איך מונעים מהאויב מלהטיל כאלה אצלך בבית? צילום: גטי אימג'ס

 

 

ארה"ב, למשל, חשקה במפציץ שיוכל להגיע לכל נקודה בעולם - גם במקרה בו הסובייטים יכבשו בסיסים קדמיים שלה - בריטניה לדוגמה.

 

היא קיבלה את שרצתה ב-1948, בדמות ה-B36 של חברת קונבייר. היה זה מטוס אדיר, הגדול ביותר בעולם בזמנו. אורכו 49 מ', מוטת כנפיו 70 מ' ומשקל ההמראה המירבי שלו עמד על 189 טון - כמו שלושה מפציצי B29.

 

מימין: B36 ו-B29, המטוס שהפיל פצצות אטום על יפן והיה הגדול מסוגו כשהושק מימין: B36 ו-B29, המטוס שהפיל פצצות אטום על יפן והיה הגדול מסוגו כשהושק צילום: USAF

 

 

 

איך התרומם טיטאן כזה באוויר? בדגמים הראשונים נשען על שישה מנועי בוכנה, בעלי מדחפים עצומים בקוטר 5.8 מ'; לשם השוואה, לאוניות מטיפוס נימיץ - עד לא מזמן, נושאות המטוסים הכי גדולות בעולם - יש פרופלורים של 7.6 מ'. בהמשך קיבל ה-B36 גם ארבעה מנועי סילון שנישאו במארזים כפולים, מה שנתן לו את הכינוי Six turning, Four burning (שישה מסתובבים, ארבעה בוערים).

 

מוטת כנפיים של 70 מ'. B36 מוטת כנפיים של 70 מ'. B36 צילום: USAF

 

 

בתא החימוש שלו נשא המפלץ הזה 32 טון פצצות אטום למשימה סטנדרטית, ו-39 טון בתצורה מוגבלת. ניסויים הוכיחו שביכולתו לשאת אפילו מטוסי קרב משני דגמים (עליהם אספר בהרחבה בהזדמנות). כדי להגן על עצמו, צויד הפיסמייקר בשישה צריחים נשלפים, כל אחד עם שני תותחי 20 מ"מ; בעידן שלפני הטילים, היה זה המטוס הכי ממוגן בעולם.

 

מדחפי הענק של המטוס מדחפי הענק של המטוס צילום: USAF

 

 

ולקינוח, קיבל ה-B36 שם שמשקף היטב את כל זה: PeaceMaker, עושה-שלום. אבסורדי? לא ממש, כשחושבים על זה; כשהאויב הופך לפירורים רדיואקטיביים בוערים, הרי אין יותר מלחמה. פיקוד ההפצצה האסטרטגי של ארה"ב מאוד אהב את הפיסמייקרים שלו. הם אמנם לא השתתפו באף מלחמה, אך ביצעו נאמנה את משימת הפחדת הסובייטים: עם רדיוס משימה של 6,400 ק"מ, יכל המטוס להגיע רוסיא וחזרה.

 

אבל לאמריקאים היו תוכניות גדולות יותר עבור הפיסמייקרים. הגנרלים לא רצו סתם מטוס שיגיע רחוק, אלא אחד שיוכל לטוס פשוט בלי הגבלה. כבר ב-1946 נולד פרויקט לפיתוח מערכות הנעה אטומית, מנועים שיחממו גזי סילון באמצעות כור גרעיני ולא ע"י שריפת דלק רגילה. טכנולוגיה כזו היתה בגדר קליע קסם עבור ארה"ב; הרוסים יעשו קונצים? יטילו שוב מצור על ברלין? אין בעיה: מרימים לאוויר מטוס-שניים, שיסתובבו לאורך הגבול שבועות ברציפות. נראה כמה אומץ יש לסובייטים האלה, כשפצצת מימן מטיילת להם מעל לראש.

 

עיצוב הקונספט למטוס האטומי, שכונה WS125 עיצוב הקונספט למטוס האטומי, שכונה WS125 צילום: Convair general dynamics

 

 

אז במקביל לפיתוח ההנעה האטומית (עליה נדבר עוד מעט), הוסב לו מטוס פיסמייקר לגרסת ניסוי של טכנולוגיות כאלה, והיא נקראה NB36H קרוסיידר. המטוס עצמו הגיע מן אללה: סופת טורנדו היכתה בבסיס קארסוול ב-1952 ו-61 מטוסי פיסמייקר ניזוקו. האמריקאים ניצלו את ההזדמנות ולקחו אחד מהם, ובנו אותו מחדש - חזק יותר, כבד יותר, אטומי יותר. סטיב אוסטין של המטוסים (ואם גדלתם בניינטיז - רובוקופ).

 

 

נעים להכיר, מטוס הקרוסיידר נעים להכיר, מטוס הקרוסיידר צילום: USAF

 

 

האתגר הטכני בפיתוחו של מטוס אטומי היה מפלצת עם שלושה ראשים: הראשון - ההנעה; מנוע סילון יונק אוויר, מערבב אותו בדלק ליצירת בערה, ופולט אותו אחורנית כדי להניע מטוס. פה היה צורך בדלק בכמות אפסית, שכן אוויר נשאב והועבר דרך ליבת הכור האטומי, שם התחמם לטמפרטורה סילונית ונפלט. ואת זרם הסילון ניתן תיאורטית, לקיים שנים ברציפות.

 

פותחו שני מודלים להנעה אטומית; בראשון, המנוע יונק אוויר ומעביר אותו ישירות דרך הכור. מה שהיה יוצא מהמפלט היה גזים לוהטים בעוצמה אדירה, אך ביחד עם זוועה רדיואקטיבית; המטוס היה מזהם את האוויר בקרינה קטלנית בכל מקום בו היה עובר, והבסיס שלו היה בגדר אזור אסון.

 

מטוס הקרוסיידר בטיסה מטוס הקרוסיידר בטיסה צילום: USAF

 

 

המודל השני היה הנעה עקיפה, במסגרתה האוויר נשאב למנוע סילון רגיל, עובר בתוך מודול שחיממה ליבת הכור, וחוזר לטורבינה שמאיצה אותו ופולטת מהאגזוז. עדיין היו חומרים מסוכנים מאוד בתמונה, אך בשיעור נמוך יחסית והרכיבים הקורנים ביותר היו נשארים במטוס. המינוס היה בעיצוב כבד ומסובך יותר, עתיר צנרת - ובעוצמה מוחלשת.

 

 

אב טיפוס של מנוע אטומי אב טיפוס של מנוע אטומי צילום: INL

 

 

האתגר השני היה המיגון, כלומר הפרדה בין צוות המטוס ובין הקרינה של הכור, כי כידוע בני אדם לא מגיבים טוב לסביבה רדיואקטיבית. לשם כך, קיבל מטוס הקרוסיידר תא צוות שמוגן כולו בעופרת ושכבות גומי. בנוסף, הכור האטומי שכן בתוך תא הפצצות והועלה למטוס רק לפני הטיסה, כדי שזמן החשיפה לקרינה יהיה קטן יותר.

 

בניית מטוס הניסוי הושלמה ב-1955, והוא החל בסדרת טיסות ב-17 ביולי. במהלכן נבחן בעיקר הבידוד מן הקרינה, שכן הכור האטומי לא חובר ישירות למנועי הקרוסיידר. היתה זו גרסה מאוד מוקדמת של הכור המנוע האטומי, שייצרה סביב 35 מגה-וואט אנרגיה, בעוד טיסה אטומית מלאה הצריכה משהו כמו 50 מגה-וואט; תפוקת הכור ויעילותו היתה האתגר השלישי - והקשה מכולם.

 

תא הצוות הממוגן של הקרוסיידר, מצופה עופרת וחומרים מעכבי קרינה תא הצוות הממוגן של הקרוסיידר, מצופה עופרת וחומרים מעכבי קרינה צילום: USAF

 

 

אני לא יודע למה אף אחד לא קם ואמר שמטוס אטומי הוא קטסטרופה על טיימר - בערך מכל סיבה שאפשר להעלות על הדעת. מדובר במטוס צבאי רדיואקטיבי, שחשוף לאש אויב, וכל פגיעה היתה גורמת לפיזור חומרים מסוכנים ביותר על שטח גדול. אך הסכנה היתה משמעותית הרבה לפני שמטוס כזה בכלל הגיע לשטח אויב. למה? כי מטוסים נופלים לפעמים, וממש לא הייתם רוצים שמטוס עם כור אטומי, עליו פצצות אטומיות, ייפול בטעות במדינה שלכם.

 

רק כדי לסבר את האוזן, כור גרעיני אינו פצצה ולא תוכנן להגיע למסה קריטית ותגובת שרשרת שתיצור פיצוץ שמשמיד ערים שלמות בסופות אש וקרינה. אבל זה לא אומר שאינו יכול להגיע למסה קריטית. נניח, אם יתחמם יותר מדי - למשל, בעודו נשרף בתוך הריסות של מטוס מגודל. לפצצת אטום יש סדרת ניצרות שנועדו למנוע יזימה מוקדמת, אך גם לאחר שמחמשים אותה, לא קורים בה תהליכים שמובילים הדרגתית לפיצוץ. והכור? לעומתה הוא קורן ופעיל ברציפות, ומנגנוני הבטיחות האקטיביים שלו (למשל, חיישנים למיניהם) תלויים במקור חשמלי והפאסיביים (למשל, מגן עופרת, מים כבדים וכו') תלויים בשלמות פיזית. האם ישרדו הגנרטור והמגן נפילה מהשמיים? אין סיכוי.

 

זנב מטוס B36 שהתרסק בניופאונדלנד זנב מטוס B36 שהתרסק בניופאונדלנד צילום: USAF accident report

 

 

ואם לא די בכך, בואו נדבר לרגע על מטוס הניסוי, הקרוסיידר עצמו; הפיסמייקר עליו בוסס לא היה דוגמה ומופת לאמינות. כ-10% ממטוסי ה-B36 שנבנו היו מעורבים בתאונות, רובן חמורות; 32 מטוסים נמחקו מרשימת המצאי בין 1949 ל-1957, מספרים די מטרידים. הסיבות היו מגוונות אך, כמעט כולן התכנסו לעובדה שמדובר במטוס ענקי עם בעיות של ענקים. למשל, רעד המנועים היה קיצוני, המורכבות הטכנית של מערכות הגיבוי יצרה בעיות חדשות ועוד ועוד.

 

השלדה שלהם כללה הרבה מאוד מגנזיום, שהוא אמנם קל וגמיש יחסית, אך גם בוער היטב; כמעט כל התרסקות הובילה לשריפה מאוד, מאוד גדולה. מהר מאוד השתנה כינויו של המטוס והפך ל"שניים מסתובבים, שניים בוערים, שניים מעלים עשן, שניים נחנקו מזמן ושני האחרים? הם נעדרים".

 

כנראה שפיקוד ההפצצה האסטרטגי קלט את זה, ברמה מסוימת. למשל, כל אחת מהטיסות של הקרוסיידר לוו במפציץ B50 שנשא ציוד בדיקה לניטור פליטת קרינה, ובמטוס תובלה שעליו מחלקת צנחנים מודאגת מאוד, שנועדה לצנוח ולאבטח כל אזור בו יתרסק במקרה במטוס האטומי. אי אפשר להמציא דברים כאלה: האמריקאים היו מודאגים יותר ממצב בו מישהו מתקרב להריסות הקרוסיידר וגונב טכנולוגיה סודית - מאשר מצב בו המטוס מתפוצץ בשטח ידידותי.

 

מטוס ה-NB36N ואחד ממטוסי הליווי שלו מטוס ה-NB36N ואחד ממטוסי הליווי שלו צילום: USAF

 

 

כאמור, הפיסמייקר המוסב היה כלי ניסוי, שלב ביניים בדרך למטוס אחר לגמרי, כזה שייבנה מראשיתו ככלי בהנעה אטומית. הגנרלים פינטזו על מטוס חזק ומהיר במיוחד, פיתוח שכונה WS125 באמצעות שילוב בין אווירודינמיקה משופרת ומנועים חזקים יותר (כלומר, כור חזק יותר) - כך שהדבר הזה היה מפזר יותר קרינה, על פני יותר שטח. 

 

ב-18 בנובמבר 1958 ארעה תקלה חמורה בכור המעופף של הקרוסיידר; החיישנים הציגו מדד אחד, כשהמציאות בשטח היתה חמה בהרבה. כשהתגלתה, התקרב הכור לטמפרטורה מסוכנת, שיכלה להתיך אותו. במזל הצליח הצוות לעלות בזמן על הליקוי ולכבות את הכור.

 

למזלו של המין האנושי, החליט הנשיא אייזנהאוור לצמצם את מימון התוכנית לקראת סוף שנות החמישים, וכשהוחלף בידי ג'ון קנדי ב-1961, ביטל האחרון את התוכנית לאחר שהושקע בה סכום השווה ערך ל-9.4 מיליארד דולר כיום. הוא לא חיסל את העניין משום שהיה זה מסוכן לאנושות; פשוט מעבר לפינה כבר היו פיתוחים טובים יותר כמו טילים בליסטיים. אגב, סוגיית טווח המפציצים נפתרה באמצעות תדלוק אווירי - טכנולוגיה שנבחנה והוכחה בשנות העשרים והשלושים. ככה זה, לפעמים צריך להגיע אל סף הפיתרון הכי משוגע כדי בחור בפיתרון הכי שפוי.  

 

מפציץ B52 מתודלק באוויר. הנה, לא קל יותר ממנועים אטומיים? מפציץ B52 מתודלק באוויר. הנה, לא קל יותר ממנועים אטומיים? צילום: USAF

 

 

המטוס האטומי, אומרים מהנדסים כיום, היה מטרה אבודה מראש; הכור שפותח לא היה יעיל דיו, ושקל סביב 45 טון עם כל מערכותיו, וכל ליקוי שקשור לקירור יכל להפוך אותו לצ'רנוביל עם כנפיים.

 

אישית, אני שמח מאוד שהדבר הזה נשאר על שולחנות השרטוט, גם בארה"ב וגם בבריה"מ, שבעצמה בחנה פיתוח דומה ב-1962. גם אם היה מושלם הפיתוח, היה סכנה לאנושות. חישבו על כך: ארה"ב שאפה להפוך את המפציץ האטומי לסטנדרט, בעוד לא היו בפועל מלחמות גרעיניות במאה העשרים. מה היו? מלחמות רגילות. 

 

מטוס B52 מחלונו של B36 מטוס B52 מחלונו של B36 צילום: USAF

 

 

עכשיו, נסו לדמיין את מלחמת וייטנאם בגרסה מטוסי WS125 אטומיים הם שפיזרו פצצות על צפון המדינה. מטוסי ה-B52, שהחליפו את הפיסמייקר ושירתו במלחמה בפועל, נפלו בעשרות - 17 מאש אויב, ועוד 12 בשל תקלות טכניות. הם נפלו בווייטנאם, קמבודיה, תאילנד והסביבה.

 

 

 

תארו לכם שכל התרסקות כזו היתה כוללת כור אטומי פעיל; מדינות שלמות היו מוכות בקרינה איומה, חומרים רדיואקטיביים היו זמינים בהרבה, והמלחמות הבאות היו יכולות להיות אטומיות כמו בנבואות הזעם של שנות הארבעים.   

בטל שלח
    לכל התגובות
    x