$
הקברניט

הקברניט

כנפי הקסם: איך קרה שה-F16 הכי גדול ומיוחד גם נכשל בענק?

ה-F16 הפך ללהיט משום שהוא קטן, קל וזריז, רב משימתי וזול - אבל הדגם הכי חריג שלו היה ההיפך הגמור. פיתחו אותו כדי לבצע משימת אחת, מורכבת ביותר, והוא קיבל כנפיים יוצאות דופן שגרמו גם לנאס"א להתלהב. מדוע הפסיד בתחרות של חייו?

ניצן סדן 20:0023.03.19

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; ה-F16 הוא מטוס נהדר שקנה את עולמו בזכות מבנה קטן, תמרון זריז, יכולת לבצע הרבה משימות ומחיר נגיש. למעשה, הוא ממקורות הרווח הכי חשובים של לוקהיד מרטין וכמעט כל הדגמים שלו הפכו ללהיטי מכירות. אבל לא כל ה-F16 נולדו שווים, וגם במשפחת F16 יש כבשה שחורה אחת.

 

 

היום נדבר על F16 מדגם שהוא ההיפך הגמור: כבד, עם מבנה מגודל ורחב, בעל יכולת לבצע רק משימה אחת, ומחיר בעייתי. ועדיין, זהו ה-F16 הכי מיוחד שהיה אי פעם, כזה שהגיע אפילו לידי נאס"א.

 

כן, זהו F16 כן, זהו F16 צילום: USAF

 

 

הוא נועד להיות מפציץ יוצא דופן, שיוכל לשרוד משימת הפצצה חריגה בנסיבות חריגות - משימה שלמפציצים רגילים לא היה רבע סיכוי לחזור ממנה בחתיכה אחת.

 

לעניין הסיכוי יש תפקיד חשוב בסיפורנו. היסטורית, תורת ההפצצה האווירית נולדה כמשחק סטטיסטי של פצצות: צפלינים במלחמת העולם הראשונה נשאו מטען נפץ גדול, הגיעו למטרה והשליכוהו - בשאיפה שמספיק פצצות ייפגעו קרוב (הן החטיאו). הצפלינים היו קשים מאוד להפלה: ספינות אוויר אינן בלונים, כי אם שלד ברזל ממולא בשקי מימן עצומים. גם אם העברת דרך הצפלין אלף כדורים, לא יקרה לו דבר אם לא תצית את המימן. עם הזמן פותחו טכניקות להפלת ספינות האוויר, ואת משימות ההפצצה קיבלו מטוסים.

 

 

פצצות שונות של חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה. ברקע: מפציץ Gotha פצצות שונות של חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה. ברקע: מפציץ Gotha צילום: Gonzosft

 

 

 

במלחמת העולם השנייה נכנסו לשימוש מערכות בקרת אש שנשענו על מכ"מים ומערכות חישוב ראשונות, כך שאש הנ"מ הפכה למדויקת בהרבה. עכשיו הפך המשחק לסטטיסטי בשתי רמות: דיוק ההפצצה והישרדות המפציץ עצמו. לשם כך, גדלו מטעני הפצצות ובעלות הברית שלחו עשרות ומאות מפציצים יחד, כדי שישמרו זה על זה ושייגדל הסיכוי שמספיק פצצות יפגעו קרוב. הן פגעו לעיתים, אך במחיר דמים כבד: למשל, יחידת המפציצים של ארה"ב באירופה ספגה יותר אבדות באופן יחסי כמעט מכל יחידה צבאית אחרת במלחמה כולה מכל צבא שהוא (במקום הראשון המפוקפק מחזיקה יחידת הצוללות של חיל הים הנאצי).

 

 

 

מפציצי B17 מטילים פצצות על מטרות באירופה מפציצי B17 מטילים פצצות על מטרות באירופה צילום: שאטרסטוק

 

 

במלחמת וייטנאם נכנסה לשימוש הפצצה המונחית, כך שהיה צורך בפחות פצצות כדי לפגוע ולהשלים משימה. למעשה, גילו האמריקאים שעדיף לשלוח רביעיית פאנטומים עם פצצות כאלה, מאשר רביעיית מפציצים עצומים עם 20 פצצות טיפשות כל אחד - ואז להצטער שנפלו טרף למטוסי אויב וטילי נ"מ. משם, הלכה והשתכללה הפצצה החכמה, עד לרמת דיוק של סנטימטרים ספורים. המפציץ השתכלל אף הוא, אך צבאות הבינו שבעצם גם מטוס קרב ייעודי יוכל לעשות את העבודה שלו - וסיכויי ההצלחה שלו ייראו טוב יותר.

 

 

מטוסי פאנטום מטילים פצצות, מלווים במטוס B66 ללוחמה אלקטרונית והתראה מטוסי פאנטום מטילים פצצות, מלווים במטוס B66 ללוחמה אלקטרונית והתראה צילום: USAF

 

 

מטוס כזה לא יחליף מפציצים כבדים לטווחים ביניבשתיים ולא נגד כל מטרה; אבל הגנרלים קלטו (לשמחת האנושות) שברוב המקרים לא צריך להשמיד עיר שלמה או רכס שלם, ועדיף לשלוח אזמל מנתחים ולא פטיש חמש. בנוסף, הבינו שמטוס קרב כזה יוכל להצטיין בתקיפות עומק ובמשימות אמנעה - מהמסוכנות ביותר שקיימות.

 

כן, אמנעה היא משימת הפצצה מאוד בעייתית. הרעיון בה הוא לעצור כוחות אויב שנעים מהעורף אל החזית, על ידי השמדתם, פגיעה בתשתיות בדרך (חניונים ומצבורי נשק) או בתשתיות התנועה (למשל, להפיל גשר). זו תקיפה שמתבצעת בעומק שטח האויב, תחת איומי נ"מ ופטרול מטוסי קרב, בה דברים נוטים להשתבש; שיירת הטנקים של האויב התעכבה קצת ועצרה לצהריים? מטוסיך הגיעו לאזור מטרה בלי שיהיה מה להפציץ. כדי להשלים משימה כזאת צריך מבני מפציצים, מטוסי קרב לליווי, תגבורת בכוננות ולא יזיק גם הרבה מזל.

 

 

מטוסי A7 קורסייר מטילים פצצות על גשר בצפון וייטנאם מטוסי A7 קורסייר מטילים פצצות על גשר בצפון וייטנאם צילום: USAF

 

 

בשלב זה קלטו האמריקאים שפטישים לא חסרים להם אבל בעצם, אין להם אזמל וצריך להמציא אחד. הבעיה: נגמר להם הכסף ואין אפשרות לפתח מאפס מטוס קרב הפצצה אסטרטגי חדש. התוכנית המקורית היתה להסתמך על ה-F111 שאמור היה לתפקד כמטוס קרב רב משימתי בשנות השישים, אך הפך בעצמו למפציץ.

 

 

 

בכלל, מאז סוף שנות השבעים, הפכו מטוסים חדשים לכל כך יקרים, שהוחלט לבנות גרסת הפצצה ממוצרי מדף. מה ישב על המדף האמריקאי בימים ההם? ה-F14 טומקט, ה-F15 איגל וה-F16 פייטינג פלקון.

 

החתול כלל לא נכנס לתחרות; אמנם היה זה מטוס קרב ארוך טווח שנועד מראשיתו לשאת מטענים גדולים וכבדים - טילי הפניקס ארוכי הטווח - אבל המטוס היה מסובך מדי מראשיתו. למשל, כנפיים בעלות גיאומטריה משתנה, מכ"מ גילוי עתיר יכולות ומערכות יעודיות לפעולה בים; כל אלה מייקרים את הכלי, שמלכתחילה צפוי לעלות יותר ממטוס קרב סטנדרטי.  

 

 

מטוס F14 בטיסה כשכנפיו משוכות לאחור מטוס F14 בטיסה כשכנפיו משוכות לאחור

 

 

אז לא, זו היתה מלחמה של ציפורים: מי שניגשו לתחרות היו ג'נרל דיינמיקס (עוד לפני שלוקהיד-מרטין קנתה את חטיבת המטוסים שלה) עם ה-F16 שלה ומקדונל-דאגלס (לפני שבואינג קנתה אותה) עם ה-F15. האחרון אמנם נולד ככלי לעליונות אווירית ללא יכולת תקיפה קרקעית ייעודית, אבל במובנים רבים היה מועמד קלאסי: מטוס מאוד גדול, מאוד חזק, בעל שני מנועים ויכולת נשיאת ציוד רב. על היצרנית רק להוסיף לו שיפורים מבניים קטנים לנשיאת פצצות, למצוא דרך להאריך לו את הטווח ויש לנו זוכה.

 

 

אלוף בעליונות אווירית, אבל תקיפה? F15 אלוף בעליונות אווירית, אבל תקיפה? F15 צילום: Popular Mechanics

 

 

ה-F16 דווקא הצטיין במשימות אוויר-קרקע, אבל היה מטוס קטן יותר, והגודל ועוד איך קובע: המטוס הזה עוצב להיות זריז, עם שטח כנף קטן בהשוואה לשל ה-F15. ככל שהכנפיים שלך קטנות יותר, כך הן מייצרות פחות עילוי ותצטרך מנוע חזק יותר כדי להישאר באוויר. ומנועים חזקים שותים הרבה מאוד דלק. כך שבעצם, ה-F16 לא יכל להגיע לטווחים הנדרשים עם מטען הפצצות הנדרש.

 

 

תקיפת קרקע? אין בעיה, אבל טווחים ארוכים? F16 תקיפת קרקע? אין בעיה, אבל טווחים ארוכים? F16 צילום: PressT

 

 

אך למהנדסי ג'נרל דיינמיקס היה אס בשרוול, וקראו לו פרויקט 400. מר הארי הילהאקר, מאבות ה-F16 וגאון זוהר, עיצב את מודל 400 כמטוס שידגים לצבא ארה"ב יכולות שיוט על קולי (סופרקרוז).

  

 

הארי הילאקר (ראשון משמאל), מהנדסי פרויקט 400 ודגם המטוס הארי הילאקר (ראשון משמאל), מהנדסי פרויקט 400 ודגם המטוס צילום: Aflewis

 

 

הוא לקח שלדת F16 ונתן לה כנף חדשה - כנף דלתא בעלת שתי זוויות, בתצורה שתאפשר תמרון זריז בכל גובה ומהירות. שיוט על קולי פירושו טיסה מהירה ממושכת, אופרציה שמצריכה הרבה דלק, ולכן קיבל הכלי מיכלים גדולים בתוך הכנפיים. והפרויקט הזה, שהצבא כבר הכיר ואף סימפט, היה הבסיס ל-F16 החדש.

 

 

נעים להכיר: F16XL נעים להכיר: F16XL צילום: NASA

 

 

הוא קיבל את השם F16XL ובצדק: שטח הכנף שלו היה גדול משל ה-F15, והוא באמת היה גדול מהחיים; המטוס יכל לשאת חימוש רב על 17 מתלי נשיאה, מספר עצום למטוס בגודל כזה. גם הטווח שלו היה ארוך מאוד, הזריזות שלו היוותה יתרון על המתחרה ופתאום נצחונו כבר לא נראה כל כך מובטח.

 

 

פצצות? יש הרבה מקום פצצות? יש הרבה מקום צילום: USAF

 

 

המטוס הזה היה יקר יותר מ-F16 סטנדרטי, אבל לא רק בגלל השילוב של מערכות חדשות וכנפיים חדשות. ג'נרל דיינמיקס היתה צריכה לבצע הסבות לפס הייצור שלה כך שיוכל לבנות גם F16 רגילים וגם כאלה עם כנפי קסם; ומדובר באופרציה ארגונית גדולה מאוד, שכן פס ייצור מצריך אלפים של עובדים.

 

 

מטוס F16 סטנדרטי, ומעליו מטוס מדגם XL מטוס F16 סטנדרטי, ומעליו מטוס מדגם XL צילום: USAF

 

 

אבל בעוד אנשי ג'נרל דיינמיקס חוללו פלאים, במקדונל-דאגלס הלכו על פשוט. המהנדסים מצאו דרך נהדרת להאריך את טווח ה-F15 שלהם: מיכלים צורניים. הכוונה היא למיכלים שפשוט משלימים את צורת הגוף ולכן מרחיבים אותו בלי להשפיע על האווירודינמיקה בצורה משמעותית. מה יש בתוך המיכלים? הרבה מאוד דלק, מערכות שנדרשות לתקיפה ועוד.

 

 

מיכלים צורניים משני צדי מטוס F15, לפני חיבורם מיכלים צורניים משני צדי מטוס F15, לפני חיבורם צילום: USAF

 

 

בנוסף, ניתן היה לשים נושאי פצצות מתחת למיכלים הצורניים; גרסת ההפצצה יכלה לשאת חימוש על תשע נקודות, ולשאת גם מיכלים ובהם מצלמות ומערכות הנחיית נשק. ה-F15E נולד. רק נולד, וזכה במכרז בקלות: 420 מטוסים נבנו, מחצית מהם לארה"ב והיתר לבעלות בריתה כסעודיה, דרום קוריאה וישראל (ה-F15I רעם נולד בתור E. בהזדמנות, אספר מה מבדיל אותו מהמקור).

 

 

מטוס ה-F15E הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקאי מטוס ה-F15E הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקאי צילום: USAF

 

 

לטענת הצבא, ה-F16XL אכן היה סופר-16 מכובד ומרשים, אבל בנייתו תהיה מסובכת ביחס ל-F15E, ולמתחרה יש שני מנועים. זוהי תוספת כוח שכל טייס ירצה שתהיה לו כשהוא מעל שטח אויב, בעודו תוהה אם הטנקים עשו הפסקת שירותים ולכן אינם שם, כשטילי נ"מ שועטים לעברו ומטוסו כבד מפצצות. מבריק או לא, ל-XL לא היה סיכוי.

 

 

ה-F16XL במבער אחורי פתוח. הצבא העדיף כלי עם שני מנועים ה-F16XL במבער אחורי פתוח. הצבא העדיף כלי עם שני מנועים צילום: NASA

 

 

זהו שיעור נאה למנכ"לים ויזמים באשר הם: השאלה היא לא אם המוצר שלך מתאים ללקוח יותר משל המתחרה - אלא כמה מאמץ היה עליך להשקיע כדי להביא אותו למצב הזה, וכמה קל יהיה למתחרה ליישר איתך קו. נקודת הפתיחה הטבעית של ה-F15 היתה טובה יותר, וגם אם ה-XL היה מציג יתרון גדול בפרמטרים החשובים - עוצמה זמינה, טווח ויכולת נשיאה - יכלה מקדונל דאגלס לצמצם את הפער בקלות וג'נרל דיינמיקס לא יכלה לעקוף חזרה בלי מאמץ כביר.

 

 

פס ייצור של מטוסי F16 סטנדרטיים פס ייצור של מטוסי F16 סטנדרטיים צילום: KPAV

 

 

סוף הסיפור הוא כמעט הוליוודי: פעילות ה-F16 של ג'נרל דיינמיקס נבלעה בתוך לוקהיד מרטין, חברה שתמיד צוחקת אחרונה. כיום היא שמוכרת לאמריקאים גם מטוסי עליונות אווירית (F22, שיש סיבה טובה שאינו נמכר לישראל), וגם מטוסי קרב רב-משימתיים (F35) ובואינג שבלעה את יריבתה הפסידה חוזי מטוסי קרב רבים. לוקהיד מרטין אימצה את טריק המיכלים הצורניים ופשוט שמה שניים על גבו של ה-F16, כדי להציע אותו למדינות שרוצות מפציץ-קרב לטווח ארוך. אחת מהן היא ישראל, שמטוס ה-F16i שלה מהווה מכפיל כוח רציני בכל מתאר, התקפי או הגנתי.

 

 

מטוס F16i של חיל האוויר הישראלי. שימו לב למיכלים הצורניים שמעל לכנפיים מטוס F16i של חיל האוויר הישראלי. שימו לב למיכלים הצורניים שמעל לכנפיים צילום: שאטרסטוק

 

 

במשך שנות השמונים והתשעים, שימש ה-F16 לדגמיו כפלטפורמה לבחינת תצורות כנפיים שונות, ניהוג וקטורי, סנפירים מיוחדים לתמרון זריז יותר ועוד פיתוחים רבים.

 

 

 

ומה על ה-F16XL עצמו? הכנף היצירתית שלו משכה את חוקרי נאס"א, שבחרו להשתמש בו עבור ניסויי טיסה שונים לפיתוח כנפיים ומנגנוני שליטה, בחינת חומרים ופיתוחים אחרים. טיסה נעימה!

בטל שלח
    לכל התגובות
    x