• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תעופה וחלל

הקברניט

ויקינגים, דרקונים ומשולשים: כשהשבדים בנו את מטוס הקרב הכי מתקדם בעולם

אי שם בשנות ה-50, החליטה שבדיה להראות לעולם מה מסוגלים המהנדסים שלה לעשות. למרות שלא השתתפה בשום מלחמה יותר ממאה שנה, הצליחה להפיק מטוס עם כנף חסרת תקדים. הוא היה כל כך יעיל, שנשאר בשירות עד 2005. עכשיו מנסה יורשו להביס את ה-F35 בקרב על תקציבי הביטחון

ניצן סדן 14:0115.12.18

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; כשישראלים חושבים על העם השבדי, קופצים לראש דימויים כוויקינגים, רהיטים להרכבה עצמית ומתנדבות בקיבוצים של פעם. היום אנסה להוסיף עוד דימוי לרשימה: מטוסי קרב מדהימים. מה לה לשבדיה, מדינה שלא השתתפה בשום מלחמה על שטחה מאז 1817, ולפיתוח מטוסים צבאיים?

 

 

התשובה היא כלכלית, גיאופוליטית ופרסונלית; וגרסת הטוויטר שלה היא "כי זה השתלם לה יותר מלקנות מטוסים זרים, כי ברית המועצות גרה מעבר לרחוב וכי בעולם יש אנשים כמו אריק בראט".

מר בראט היה מהנדס אירוספייס בכיר בחברת סאאב המקומית, טייס קרב לשעבר, ואזרח שבדי מודאג מאוד. המלחמה הקרה אך החלה, ושבדיה מצאה עצמה במקום מאוד מדאיג: הנהגתה לא רצתה להשתתף בכל הטררם הסובייטי-אמריקאי של שנות החמישים, ולהתרחק מענייני מלחמות, אך ברית נאט"ו (אליה סירבה להצטרף) הפעילה עליה לחץ עצום לאשר הצבת סוללות טילים ומפציצים בשטחה.

 

מלחמה גרעינית? ממש מעבר לפינה מלחמה גרעינית? ממש מעבר לפינה

 

 

המלך השבדי ידע שהצבת הנשק הוא רק תירוץ להשגת השפעה זרה, והתנגד. תוך זמן קצר יבואו האמריקאים, יתחילו לתת את הטון הכלכלי ושבדיה תהפוך למדינת חסות. מה עשה השלטון? הלך על הימור אסטרטגי: פיתוח יכולת הגנה עצמית עם תלות מינימלית באמריקאים ועוזריהם, מתוך הבנה שאם תתרחש פלישה סובייטית, יחושו מדינות נאט"ו לעזרתה מחשש שהן הבאות בתור. הרי רק עשר שנים לפני כן ראה העולם מה קורה כשלא עוצרים עריץ אימפריאלי עם שאיפות כיבוש.

 

 

מפחדים מפלישה. ליין מטוסי מיג 15 סובייטים מפחדים מפלישה. ליין מטוסי מיג 15 סובייטים

 

 

אז הוחלט לבנות צבא קטן וחכם, עם כל מיני אסים בשרוול - כאלה שיעשו חיים קשים לצבא האדום ועל הדרך, יוכיחו לעולם שאפשר להסתדר גם בלי תלות במעצמות זרות. וב-1950 נדרש מר בראט לבנות את חוד החנית של חיל האוויר השבדי: מטוס קרב שיוכל לעצור אימפריה.

 

הצבא העביר דרישות לסאאב, וכשעבר עליהן בראט הבין שביכולתו לעשות הרבה מעבר למה שהתבקש. במקום להסתפק במטוס יירוט שיוכל לצוד מפציצים אטומיים בכל מזג אוויר ולטוס פי שניים ממהירות הקול, הציע לעשות אותו גם פשוט להדהים לתחזוקה, ועם יכולת לפעול מכבישים ומסלולים מאולתרים. כך, ימשיכו טייסי שבדיה להגן על המולדת גם אם בסיסיהם יופצצו במכה הראשונה.

 

 

מפציצי טופולב 16 מתוצרת רוסיה מפציצי טופולב 16 מתוצרת רוסיה צילום: War Thunder

 

 

כל הדרישות הללו, אגב, היו די בידיוניות ב-1950; לא היה בעולם מטוס כזה, ולשבדיה לא היה ידע מתאים לבנייתו. מה עשתה? למדה; מהנדסי אירוספייס בעלו ראש משוגע מכל אירופה גויסו למיזם, ביניהם ארנה מייקה הפיני שניסה לבנות מטוסי תובלה שממריאים אנכית. וכל המוחות הללו סיפקו לבראט את הדלק לחזון שלו: מטוס הסאאב 35 דראקן (דרקון, כמה מתאים), המטוס הכי מתקדם אוירודינמית בעולם.

 

היו לו כנפי דלתא, אך עם זווית בחתך הקדמי שלהן, כדי לאפשר ביצועים טובים בכל גובה ומהירות. כדי לנסות את הכנף, בנתה חברת סאאב מטוס ניסוי קטן, שזכה לכינוי בייבי דראקן. בדיקת ביצועיו הפתיעה גם את בראט בעצמו, שגילה עוד ועוד יתרונות בעיצוב הדראקן תוך כדי תנועה.

 

 

מטוס הבייבי דראקן מטוס הבייבי דראקן צילום: wikimedia

 

 

הדראקן היה הימור הנדסי פראי: מנהרות הרוח של הימים ההם סיפקו תוצאות מאוד בסיסיות מבדיקת דגמים, כך שטעויות הנדסיות היו מתגלות על פי רוב, בטיסות הראשונות. וכאן הלכו השבדים על תצורה שאף אחד לא בנה עדיין.

 

כנפיים והגוף שלו היו כמעט יחידה אחת, מה שצמצם את השפעת התנגדות האוויר ואיפשר לו לטוס יותר עם פחות דלק ולתמרן במהירות. בנוסף, הוא היה פשוט יותר לתחזוקה ממטוסים בעיצוב סטנדרטי; החיבור בין הכנף והגוף הוא נקודה שנמצאת תחת עומסי מבנה גדולים, מה שמוביל לבלאי והצריך בדיקות תכופות במטוסי הימים ההם. כשהכנף והגוף הם כמעט אותה היחידה, הבדיקות מהירות יותר והבלאי מופחת.

 

 

מטוסי דראקן במפעל סאאב מטוסי דראקן במפעל סאאב

 

 

בבוקר ה-25 באוקטובר 1955 המריא הדראקן לטיסת בכורה. היה זה דגם ראשוני, שאפילו לא צויד במבער אחורי (מערכת הזרקת הדלק שמאפשרת להעצים נקודתית את דחף המטוס, במחיר של כילוי דלק מהיר). הטיסה היתה כל כך מוצלחת שהמטוס הפתיע גם את המהנדסים וגם את טייס הניסוי בעצמו. למעשה, הוא עבר את מהירות הקול בטעות, תוך כדי שהמטוס נוסק. כשנחת, דיווח הטייס שעיצוב החרטום קצת מפריע לו לראות את המסלול. אבל שחוץ מזה, הוא מאוהב במטוס הזה ולא רוצה לצאת ממנו.

 

 

זוג דראקנים באוויר זוג דראקנים באוויר צילום: flygvapenmuseum

 

 

והוא לא היה היחיד: טייסי חיל האוויר השבדי קיבלו את הדראקן ב-1960 ונדלקו עליו. היה זה מטוס קל לשליטה, מהיר וזריז. הם אהבו את העיצוב המיוחד שלו וכינו אותו "העפיפון".

 

 

ליין מטוסי דראקן ליין מטוסי דראקן צילום: aef.se

 

 

הדראקן היה בעל כני נסע (בולמי הזעזועים שנושאים את הגלגלים) חזקים במיוחד, מה שאיפשר להנחית את המטוס גם על דרכי עפר, אפילו בוציים. והדרקון השבדי היה כל כך פשוט לטיפול, שהחימוש שלו ארך דקות בודדות ויכלו לבצע אותו גם אזרחים מתנדבים שעברו הכשרה של שעות בודדות. כמה מדינות באירופה ראו והתלהבו: דנמרק, אוסטריה ופינלנד הזמינו דראקנים - וכמה נמכרו אף לארצות הברית בעצמה, שביקשה ללמוד את כנפי הקסם שלו. 

 

 

מטוס דראקן על כביש בין עירוני מטוס דראקן על כביש בין עירוני צילום: svenlind digitaltmuseum.se

 

 

וכך ישבו וחיכו טייסי חיל האוויר השבדי, כשהם לומדים את דיווחי המודיעין על מטוסי מיג וסוחוי, לקראת הפלישה הסובייטית. ישבו וחיכו, התאמנו וחיכו, המריאו ונחתו וחיכו. והזד ממזרח פשוט לא בא.

 

בסוף שנות השישים, מצא עצמו השלטון השבדי במצב די מתסכל; להחזיק חיל אוויר ולשדרג אותו זה דבר יקר, והנה חולפות השנים והדראקן מתחיל להזדקן. הממשלה החליטה להמשיך ולהסתמך על תוצרת מקומית, ולבנות לה סופר-דראקן, מטוס שיעשה את אותם הדברים, אבל טוב יותר - וימשוך לקוחות מרחבי אירופה. וגם הפעם נקרא בראט לדגל.

 

 

מטוסי התקופה. משמאל: ה-F102 האמריקאי, המיראז' 3 הצרפתי, המיג 21 הסובייטי, הדראקן השבדי והמטוס עליו תקראו עוד רגע מטוסי התקופה. משמאל: ה-F102 האמריקאי, המיראז' 3 הצרפתי, המיג 21 הסובייטי, הדראקן השבדי והמטוס עליו תקראו עוד רגע צילום: AirVectors

 

 

התוצאה היתה מטוס הוויגן (חזיז-ברק), גם הוא בעל כנף כנף דלתא כפולה. היתה זו כנף לא שגרתית, שהזווית שלה איפשרה שיפור מהותי בזריזות התמרון ובביצועים בגבהים משתנים. בנוסף, כלל יכולת הפיכת וקטור המנוע; האגזוז שלו יכל להיסגר חלקית, וזרם הפליטה יצא לצדדים ולפנים - מה שאיפשר למטוס להאט בבת אחת (יכולת שימושית בקרבות אוויר הדוקים, אם כי מסוכנת ביותר) ולנחות על מסלולים ממש, ממש קצרים.

 

 

אב טיפוס של מטוס הוויגן אב טיפוס של מטוס הוויגן צילום: Kaiketsu CC BY 4.0

 

 

על הנייר, זה מטוס מדהים: המנוע שלו היה חזק משל ה-F16A שהושק אחריו, וכשנכנס לשירות ב-1971 היה מטוס הקרב האירופי המתקדם ביותר (תואר בו החזיק עד להשקת הפאנאוויה טורנדו ב-1981, אבל זה כבר סיפור אחר). 

 

הפעם החליטו המעצבים להפוך את המטוס הלאומי ליותר מצייד מפציצים: הוויגן יכל לשאת כוורות רקטות, פצצות וגם טילים גדולים נגד טילים, וזווית החרטום וחופת הטייס התאימה גם למשימות תקיפה. שבדיה רצתה להפוך אותו לאימת הסובייטים, ולא משנה אם יבואו באוויר, בים או ביבשה. בדומה לדראקן, גם הוויגן תוכנן לעבוד ממסלולים מאולתרים; הוקמו בסיסים שלמים ביערות העבותים של המדינה, והטייסים היו מוכנים ומזומנים לפלישה הסובייטית.  

 

 

סאאב ויגן באוויר, נושא טילי אוויר-אוויר מונחי מכ"מ מדגם Skyflash סאאב ויגן באוויר, נושא טילי אוויר-אוויר מונחי מכ"מ מדגם Skyflash צילום: Kaiketsu CC BY 4.0

 

 

גם הפעם לא באו הרוסים והוויגן לא נלחם בשום דבר, אך עדיין הצליח להפסיד: הפעם, אף מדינה לא קנתה אותו פרט לשבדיה; האחיזה האמריקאית באירופה התחזקה, ולקוחות הדראקן החליפו אותו בפאנטומים וב-F16.

 

 

ויגן באוויר ויגן באוויר צילום: hushkit

 

 

שבדיה לא ויתרה, והמשיכה לשפר ולהפעיל אותו. בינתיים נפל דבר: ברית המועצות התפרקה, והשפעתה של ארה"ב על שווקי הביטחון באירופה נחלשה. שבדיה הבינה שזה הזמן לפתח מטוס קרב חדש, אבל כזה שמאחוריו תפיסה חדשה: כלי רב משימתי שיתאים לצבאות שונים במדינות שונות - כשמטרתו לספק לה לא הגנה וביטחון, אלא כסף.

 

 

משמאל: ויגן, דראקן ואחיהם הצעיר - מטוס הגריפן משמאל: ויגן, דראקן ואחיהם הצעיר - מטוס הגריפן צילום: Avioesdeguerra

 

 

קראו לו גריפן (גריפין) וסאאב תכננה אותו כך שיהיה קטן מקודמיו, זריז ביותר ועם יכולת לגמישות הפעלה; לא רק ברמה של מטוס אחד שאפשר לחמש ולצייד בהתאם למשימות שונות, אלא גם ברמה של שינוי משימה בשטח, תוך כדי טיסה. כיום זה נראה די סטנדרטי, אך אנחנו מדברים על שנות השמונים - וזה היה חתיכת יתרון. מדינות אירופה התעלמו מהיתרון הזה, ורצו לקנות את הדגמים החדשים של ה-F16. סאאב התעקשה, הקימה שותפות עם בריטיש אירוספייס לייצור ומכירת המטוס, ובהמשך הגיעה לעסקאות עם דרום אפריקה, ברזיל, תאילנד, הונגריה וצ'כיה. הצבאות שלהן התלהבו מהיכולת של הגריפן לנחות על כבישים ולהיות זול במיוחד לתפעול.

 

 

מטוסי גריפן מן החזית מטוסי גריפן מן החזית צילום: SAAB

 

 

אבל הכסף הגדול עוד מחכה: בתחילת העשור הקודם, הוערך שה-F35, מטוס הקרב שרצתה ארה"ב להציע לרוב העולם כתחליף ל-F16 ומטוסי קרב קלים אחרים, יהיה יקר יחסית. זה נראה הגיוני בזמנו: גם חמקן, גם רב משימתי, גם עם המוני חישנים ויכולות - כן, טבעי שנשלם קצת יותר. לאחר שהתגלה ה-F35 כפרויקט היקר ביותר בהיסטוריה, שהניב מטוס שהוא מסיבת חילופי באגים, הבינו צבאות שיתכן שהימרו פה על הסוס הלא נכון.

 

ושבדיה יודעת זאת היטב, ומציעה את הגריפן שלה בגרסאות יותר ויותר אטרקטיביות. הוא לא חמקן, אך מסוגל לשאת יותר טילים ופצצות מה-F35, לבצע משימות לוחמה אלקטרונית והמחיר פשוט מסנוור: גריפן עולה כ-60 מיליון דולר, בעוד יריבו האמריקאי עולה 90 מיליון. האווירון הזה הוא, אם תרצו, הוואן פלוס של מטוסי הקרב. לגריפן גם אין מחלות ילדות, פשוט משום שאינו ילד; קנדה, הודו, בולגריה, אינדונזיה ואחרות עוד מתלבטות בינו ובין המתחרים. כולם, אגב, הרבה יותר יקרים.

 

 

 

ימים יגידו האם יצירתיות התעופה של שבדיה תתחיל להכניס לה הון כמו שמגיע לה. לאחרונה דווח ששבדיה כבר התחילה לחשוב על המחליף של הגריפן, וגם כאן מדובר במטוס מתוצרת עצמית. שבדיה היא מקרה מאוד חריג בעולם התעופה הצבאית: יש מעט מאוד מדינות שמפתחות ומוכרות מטוסי קרב עיקריים - ומשתמשות בהם בין היתר, כקלף השפעה בפוליטיקה הבינלאומית. ושבדיה? היא פשוט רוצה שיניחו לה לנפשה, ולכן פיתחה עצמאות בתחום הזה. והתוצרת השבדית לא מפסיקה להפתיע; למשל, אוסטריה המשיכה להפעיל את הדראקן עד 2005, ובית הספר לטייסי ניסוי בארה"ב הפעיל דראקנים עד 2009.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x