• תפריט
תעופה וחלל

הקברניט

באנו חושך לגרש: אגדת הלפיד המעופף שהציל את בריטניה

כשהמכ"מ היה עוד בחיתוליו וחיל האוויר הנאצי הפציץ את ערי בריטניה בלילות, נדרשו טייסי הממלכה לצוד מטוסים בחושך. לעזרתם הגיעה המצאה מוזרה: מטוס שאף אחד לא תכנן שבכלל יגיע לידיים אנגליות, אותו הפך מהנדס יצירתי ללפיד מעופף. טור חגיגי לחנוכה

ניצן סדן 14:0008.12.18

 


 

 

שלום, כאן הקברניט; אני אוהב את סיפור חנוכה. יש בו הכל: לוחמים אמיצים, פולשים נבזיים, נס גדול ובעיקר אור שמנצח את החושך. כמו ב-Star Wars. לכבודו, אספר לכם היום על טייסים ומטוסים שניצחו את החושך, וסייעו להדוף פלישה של הכוח הכי מרושע בהיסטוריה. אין נס בסיפור הזה: רק מהנדס חריף אחד והרבה טייסים אמיצים.

 

 

סיפורנו מתחיל כשהיטלר כבש את צרפת ביוני 1940 והטיל צל מאיים על בריטניה. הוא קצת הופתע כשהבריטים לא מיהרו להציע לו שיחות שלום, והורה לתכנן את כיבוש האי, בשיטה נאצית במיוחד: השמדת כל התשתית התעשייתית במדינה, תוך הרג בלתי מוגבל של אזרחים בהפצצה אווירית.

 

אדולף היטלר ועושי דברו מבקרים במגדל אייפל, 1940 אדולף היטלר ועושי דברו מבקרים במגדל אייפל, 1940 צילום: sputniknews

 

 

בתחילה, הסתפק בהפצצת המפעלים, אך לאחר תקרית בה נפלו פצצות בריטיות על שכונה בברלין, החליט לשטח את ערי אנגליה ו-וויילס. היטלר סבר שברגע שיציף הדם את הרחובות, יבין הציבור הבריטי שהשלטון לא יכול להגן עליו, ההמונים יסתערו על ארמון בקינגהאם ויחטפו את השלטון מידי המונארכים. להערכתו, תושבי האי מתים להחליף למלך ג'ורג' השישי את השם לסתם ג'ורג', והנאצים רק יאיצו את התהליך. וברור שיעדיפו להגיע לאיזה הסדר עם גרמניה, במקום לעשות בלאגן.

 

 

המלך ג'ורג' השישי המלך ג'ורג' השישי צילום: wikimedia

 

 

הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, נערך למתקפה: הוקצו למשימה כ-1,250 מפציצים וכ-1,100 מטוסי קרב - שהיו כולם המתקדמים ביותר בעולם באותם ימים. ומה היו לבריטים? מטוסי סופרמרין ספיטפייר עתירי ביצועים (אך עם תקלות ומגבלות), מטוסי הוקר הארקיין (קשוחים אך איטיים), ועוד מטוסי קרב למיניהם כבולטון פול דפיאנט (שהוא, במידה רבה, המטוס הכי גרוע בהיסטוריה - ועל נפלאותיו אספר עליו בטור נפרד). היו להם בקושי 700 מטוסי קרב שמישים ויחסית מעט טייסים כשירים.

 

 

קריקטורה מ-1940 שמראה בצורה מדויקת למדי את מצבה של בריטניה באותם ימים קריקטורה מ-1940 שמראה בצורה מדויקת למדי את מצבה של בריטניה באותם ימים צילום: (1940 leslie lliligworth (punch

 

 

בין ספטמבר 1940 לפברואר 1940 נראה שהיטלר אוכל את הבריטים כמו פיצוחים. כל הערים הגדולות באנגליה נפגעו; פצצות חומר נפץ מרסק ופצצות תבערה פגעו בכל רובע, שכונה ורחוב. כ-40,000 איש נהרגו ומניין הפצועים התקרב ל-140 אלף. איפה היה חיל האוויר הבריטי באותו הזמן? באוויר, כל הזמן; טייסי המלך גילו אומץ נדיר כשיירטו את מפציצי היונקרס וההיינקל של גרמניה. והדגש הוא על "כש"; במקרים רבים, בכלל לא הצליח חיל האוויר הבריטי למצוא את המפציצים.

 

 

מפציץ היינקל 111 גרמני מעל לתמזה מפציץ היינקל 111 גרמני מעל לתמזה צילום: wikimedia

 

 

במובן מסוים זה מפתיע מאוד: לבריטים היה מערך ההתראה הכי משוכלל בעולם, במרכזו פיתוח חדש ומגניב - המכ"מ. החוף המזרחי של האי רושת במערך מכ"מים סודי בשם צ'יין הום (Chain Home), שיכל לתת התראה ראשונית על אויב מתקרב. שני מקלות היו תקועים בגלגל הזה: הראשון הוא העובדה שכשמבנה של 200 מפציצי היינקל 111 חוצה את תעלת למאנש ומגיע מצרפת לאנגליה, הוא יכול להמשיך להרבה מאוד מקומות. האם ילך להפציץ את מפעלי המטוסים בעיר בריסטול? אולי את המספנות בפורטסמות' או סוואנסי? את הנמל בליברפול? אולי את ארמון בקינגהאם עצמו? לך תדע.

 

 

לונדון בוערת, לאחר הפצצה גרמנית לונדון בוערת, לאחר הפצצה גרמנית צילום: wikimedia

 

 

והמכ"מ היה פחות אפקטיבי מעל ליבשה. אז הבריטים פשוט הקפיצו מטוסים בכל מקום, וקיוו לתפוס את המפציצים בזמן - מה שלרוב לא קרה. כשאכן יורטו המפציצים, הופתעו הנאצים: הם לא היו מודעים ליכולות צ'יין הום ולא הבינו איך מצליחים הבריטים למצוא אותם - מה שהוביל, אגב, לפיתוחו של החמקן הראשון בהיסטוריה.

 

המקל השני אפילו יותר בעייתי: רוב ההפצצות התרחשו בלילה, כך שגם אם הגיעה שמיניית ספיטפיירים לנתיבו המדויק של מבנה מפציצים, במקרים רבים היתה פשוט מפספסת אותו: בני אדם פשוט לא רואים טוב בחושך. לטייסי המפציצים של היטלר לא היתה בעיה כזו; די שטסו בכיוון הנכון ולמשך זמן נכון, ואם ראו גוש של אורות מתחתיהם או זרקורים של תותחי נ"מ שמחפשים אותם, הבינו שהגיעו ללונדון ואפשר להיפטר מהפצצות ולעוף הביתה. לעומתם, טייסי הוד מעלתו הגיעו לתוואי הטיסה של הנאצים, ואז קיוו שהעננים לא יכסו את הירח, שהלילה יהיה בהיר באופן כללי, שהרעים ייפלו להם בול לכוונת - ולרוב חזרו בידיים ריקות, ונחתו לאורן של להבות העיר הסמוכה.

 

 

טייסים מוזנקים, רצים למטוסי הארקיין טייסים מוזנקים, רצים למטוסי הארקיין צילום: RCAF Museum

 

 

בתחילת 1941, ניסו הבריטים פיתרון טכנולוגי: מכ"מ זעיר מעופף. קראו לו AI סימן 6 (לא בינה מלאכותית, אלא Air Interception, יירוט אווירי) והוא יכל לגלות עצם מעופף בטווח של עד 5 ק"מ וחצי, בדיוק דינוזאורי למדי; אם זיהה צוות המטוס אות מזווית מסוימת, היתה סטייה של כחמש מעלות לכל כיוון. וכשאתה טס 5 מע' ימינה ממרחק של חמישה ק"מ, אתה מפספס את המטרה בהרבה. המכ"מ הזה הותקן על מטוס הקרב הכבד בריסטול בופייטר (שאגב, שירת גם בחיל האוויר הישראלי). שיעורי הגילוי השתפרו, אך עדיין לא נפלו מספיק מפציצים גרמניים; ערי בריטניה המשיכו לבעור.

 

 

מכ"מ היירוט האווירי הראשון מכ"מ היירוט האווירי הראשון צילום: wikipedia

 

 

 

ואז נכנס לתמונה לסלי אוורט ביינס. הוא היה מהנדס אירוספייס ותיק למדי, שייעץ לכמה וכמה חברות, אחרי שהחברה שהקים התפרקה ב-1941. הוא לא אהב את הצד הביזנסי של התעופה, והעדיף פשוט להמציא דברים מגניבים. כשהתייעצו איתו בכירי חיל האוויר המלכותי, הלך על פשוט: המכ"מ עובד חלקית, אבל הטייסים אומרים שחשוך להם? קטן עליו. הוא פשוט יבנה להם מנורה. ביינס חבר לווויליאם הלמור וליצרנית האלקטרוניקה GEC וביחד פיתחו את טורבינלייט - זרקור שיוכל לעבוד עם הגנרטור הכי קטן שמצאו ועדיין לייצר מספיק אור כדי למצוא נאצים מעופפים בלילה הכי חשוך. עכשיו נשאר רק למצוא דרך להעלות ואת הפרוז'קטור הזה לאוויר.

 

מה עשו? לקחו את המפציץ הקל A20 האבוק (Havoc) מתוצרת דגלס האמריקאית. היה זה המטוס הנכון במקום הנכון, והוא הגיע לשם ממש בטעות; מדובר במטוס רב משימתי שיכל לשמש גם להפצצת שיוט (לטוס מעל למטרה בקבוצות גדולות ולזרוק פצצות) וגם לתקיפה של כוחות קרקע ניידים. צרפת הזמינה כאלה עוד בסוף שנות השלושים, והם הגיעו מארצות הברית דרך בריטניה. ואז נכבשו הצרפתים ויצאו מן המשחק - והבריטים נשארו עם ההאבוקים.

 

 

מפציץ קל A20 האבוק מפציץ קל A20 האבוק צילום: wikipedia

 

 

הם לא אהבו את המפציצון הזה: הטווח שלו היה קצר מדי, מטען הפצצות קטן מדי, והביצועים לא טובים דיים כדי להילחם במטוסי קרב. אבל מה? הוא היה בדיוק בגודל המתאים כדי להפוך לעמוד האש בראש המחנה.

 

אז ביינס והמכונאים המוכשרים של GEC המציאו את ההאבוק-טורבינלייט, מטוס הייטק: במקום חרטום שקוף ובו מטילן שמכוון את הפצצות, הונח שם הפרוז'קטור שזרח בעוצמה של 2.7 גיגה-קנדלה, מספיק חזק בשביל לשרוף יד שתעבור מולו. מצידי הזרקור הותקנו שתי אנטנות מכ"מ, ששידרו וקלטו אותות כדי לסייע בלקרב את ההאבוק אל מטוסי הלופטוואפה בצורה הכי מדויקת שאפשר. על המטוס היו מכשירי קשר לטווח ארוך, שנועדו להעביר מיקומים מדויקים של האויב, ולהכווין אליו מטוסי קרב סמוכים.

 

 

האבוק-טורבינלייט. שימו לב לזרקור שהחליף את האף, ולאנטנות מצדדיו האבוק-טורבינלייט. שימו לב לזרקור שהחליף את האף, ולאנטנות מצדדיו צילום: vintagewings

 

 

מטוסי האבוק המריאו בזוגות ושלישיות, ואליהם הצטרפו מטוסי קרב מדגם הארקיין. ביחד קיבלו כיוון ממנו אמורים מטוסי האויב להגיע, פתחו מצערות והחלו להתקדם. הבקרה הקרקעית נתנה להם כיוון ומהירות כללית, והמגינים המעופפים חישבו את זמן ההגעה לנקודת המפגש עם המפציצים. כשהחלו להתקרב, הדליקו ההאבוקים את המכ"מים שלהם וחיפשו את האויב. ברגע שזיהו אות, ניסו להתקרב אליו ובנקודה שנראתה ממש צמודה - הדליקו גם את הפרוז'קטור. היה עליהם לחכות לרגע האחרון משתי סיבות: הראשונה היא שאם יגיעו עם האורות דלוקים, יראו אותם הנאצים מרחוק, ופשוט יטוסו קצת ימינה, קצת שמאלה, ויחמקו מהם. והשנייה היא שלזרקור כל כך חזק יש בטריה מוגבלת: הוא יכל לדלוק רק שתי דקות.

 

 

איור של האבוק טורבינלייט בפעולה איור של האבוק טורבינלייט בפעולה צילום: gdkits

 

 

כמה מוותיקי הלופטוואפה סיפרו שהמתקפות הללו היו שפריץ אש מהגיהנום: הם טסו בשלווה, כשלפתע הפך הלילה ליום וכל הצוותים סונוורו - ואז רשפו לשונות אש סביבם, כשתותחי ההארקיינים מחוררים ומבעירים את מטוסיהם. החשיכה חדלה מלהיות מעטה הגנה עבור הנאצים, וטייסי חיל האוויר המלכותי החלו להכות בהם.

 

ההאבוק-טורבינלייט אילץ את הנאצים לחשב מסלול מחדש; הם החלו לשלוח מפציצים בקבוצות גדולות יותר, במחשבה שעם ריבוי צריחי המקלעים, יוכלו להגן זה על זה. בפועל, זה בעיקר צמצם את מספר הגיחות שיכל הלופטוואפה להוציא: כשנפל אור הזרקורים על מבנה מפציצים, מיד הוכוונו אליו מטוסי קרב מכל הגזרות הסמוכות - והנאצים היו במיעוט. זה קצת שובר את אתוס ה"מעטים מול רבים" ומוכיח מהן עליונות טקטית ואופרטיבית: אתה לא צריך להיות בעל יותר מטוסים משל האויב, רק בעל יותר מטוסים בכל עימות ספציפי עמו. 

 

 

תצלום של זוג מטוסי האבוק-טורבינלייט בפעולה תצלום של זוג מטוסי האבוק-טורבינלייט בפעולה צילום: Imperial War Museum

 

 

ועדיין, לא היה זה הפיתרון האפקטיבי ביותר. הזרקור היה חרב פיפיות: ברגע שהודלק, ראו אותו למרחקים וחוסל כל סיכוי למארב אווירי. ולכן, גורמי פיתוח בבריטניה וארה"ב מיהרו לשפר את רגישות המכ"מים, כך שהטייסים יוכלו לראות על המסך את המרחק והזווית המדויקים למטרה, ולהפיל אויבים גם בלי זרקור מפלצתי על האף. גם בגרמניה למדו מלקחי הבליץ, והחלו לפתח ולשכלל מכ"מים אוויריים.

 

התוצאה היתה מטוסי קרב ייעודיים ללחימה בלילה, בהם טייס ומפעיל מכ"מ, אנטנות שמזדקרות כקרניים, וחימוש כבד במיוחד כתותחי 30 מ"מ. החימוש היה חשוב פה, משום שהמכ"מ לא עבד היטב בטווח קרוב מדי; כוח מיירטים יכל להגיע בול לכוח מפציצים ולפתוח עליו באש ביעף אחד, אבל לא בהכרח למצוא אותו שוב באפלה לאחר מכן. לכן, הרעיון היה לאפשר למטוסי הקרב לבצע מקסימום נזק ביעף הראשון.

 

איור של האבוק טורבינלייט איור של האבוק טורבינלייט צילום: vintagewings

 

 

המתקפות על בריטניה נמשכו, אך האפקטיביות שלהן ירדה משמעותית; הנאצים התמקדו בתקיפת לונדון - מהלך ללא ערך אסטרטגי אמיתי שכן מערכי הייצור היו בערים אחרות. בנוסף, טווח המפציצים של היטלר היה מוגבל מאוד ולא הספיק לתקיפת מטרות בצפון ומערב אנגליה. ועם שכלולי המכ"מים, הבריטים חזרו לשלוט בשמיהם והאור ניצח את האפלה. היטלר הופתע לגלות שהתוכנית שלו כשלה: המתקפה רק גיבשה את העם הבריטי והעצימה את נחישותו להתנגד לנאצים ולהכות חזרה.

 

 

הריסות שכונה בקובנטרי, תוצאה של הפצצה גרמנית הריסות שכונה בקובנטרי, תוצאה של הפצצה גרמנית צילום: Imperial War Museum

 

 

וכאן, כדרכה של ההיסטוריה לפעמים, קרה משהו מטומטם במיוחד. הבריטים והאמריקאים, שראו עד כמה הפצצת אזרחים בלילות היא אכזרית וחסרת תועלת, החלו בעצמם להפציץ את ערי אירופה הכבושה בסדר גודל עצום. בתחילה, הותקפו תשתיות תעשייה, מהלך בעל היגיון אסטרטגי ברור; אך בפברואר 1942 ניתנה פקודת הפצצה שוטפת של ריכוזי אוכלוסיה גדולים. הרעיון היה שאם קשה לפגוע במפעלים ולנטרל אותם, אפשר פשוט להרוג את העובדים שלהם. גם במקרה הזה נהרגו עשרות אלפי חפים מפשע, וגם כאן קמו מהנדסים יצירתיים והפעילו מטוסי קרב מיוחדים להשמדת מפציצים בלילה (חלקם אפילו מטוסי התאבדות, בעיצובים מאוד מיוחדים).

 

 

מפציצים אמריקאיים מדגם B17 מפציצים אמריקאיים מדגם B17 צילום: nationalinterest

 

 

המלחמה הזו לימדה את חילות האוויר כיצד ניתן להביס את החשכה, להיעזר בכלים מוכרים ובפיתוחים טכנולוגיים טריים כדי להתגבר על מגבלות הראות. במשך שנים רבות, ניתן היה לחשוב שאומות העולם למדו גם שאין היגיון צבאי בהפצצת ריכוזי אוכלוסיה.

 

 

 

ואז באה מלחמת האזרחים בסוריה, בה הפציץ צבא בשאר אל-אסד את ערי ארצו באופן שיטתי - מלחמה שהראתה לנו שעדיין לא פותחה טכנולוגיה שתאיר את חשכת ליבו של האדם. נקווה שהזמן יחכים את האנושות, והאור יביס את האפלה בכל מקום. חג אורים שמח!
בטל שלח
    לכל התגובות
    x