הזכות לתעב: האם מסוכן לצנזר מפיצי שנאה ברשת?

בשבוע האחרון ג'ונס, מגיש תוכנית הרדיו המקוונת Infowars ומהסמלים הבולטים של תנועת הימין הקיצוני בארה"ב, החליק במורד המדרון החלקלק במהירות. התוכנית היומית שלו רוויה בתיאוריות קונספירציה הזויות, החל מהטענה שהטבח שגבה את חייהם של 20 ילדים בבית הספר סנדי הוק בקונטיקט מעולם לא התרחש, ועד לתיאוריה לפיה בכירי המפלגה הדמוקרטית הפעילו רשת של סחר בילדים ממרתפי פיצרייה. כל זאת בתוספת מנה גדושה של שנאה, לה"טבופוביה, איסלאמופוביה וסתם גזענות מסורתית.

ג'ונס בהפגנה בארה"ב צילום: TNS

הביקורת הרבה שמקבלת התוכנית מחוגי שמאל ומהתקשורת הממוסדת לא מטרידה את ג'ונס או את מיליוני מאזיניו. אך בתקופה האחרונה מבקריו הפנו את מאמציהם לפלטפורמות התוכן שמארחות אותו, ובשבוע החולף הן נשברו זו אחר זו. ראשית היתה זו ספוטיפיי, לאחר מכן אפל, ובהמשך יוטיוב ואפילו פייסבוק, שלפני כחודש הגנה על הנוכחות של ג'ונס על הפלטפורמה שלה. כולן הסירו את התכנים של ג'ונס ותוכניתו מהפלטפורמות שלהן.

ג'ונס לא נמחק מהרשת לחלוטין, עמודי הטוויטר שלו עדיין פעילים וכך גם אתר התוכנית. ניתוקו מפלטפורמות הפודקאסטים, הווידיאו והמדיה החברתית עשוי לפגוע דרמטית בתפוצת התכנים ובהגעה לקהלים חדשים, אם כי בטווח הקצר הושגה תוצאה הפוכה: אפליקציות המובייל של Infowars עדיין זמינות בחנויות של אפל וגוגל וזינקו לצמרת טבלאות ההורדות. אך גם מצב זה עשוי להשתנות.

אין צורך לרחם על ג'ונס, הוא דמגוג וגזען שמקדם שיח שתורם במובהק לערעור היסודות הדמוקרטיים של ארה"ב. אך מה שקרה לו בשבוע האחרון צריך להדאיג את כלל משתמשי האינטרנט. זו כמובן אינה הפעם הראשונה שפלטפורמות מקוונות מצנזרות או חוסמות אדם כזה או אחר. אך ג'ונס הוא כנראה הדמות הבולטת ביותר שהוסרה באופן כה מוחלט מפלטפורמות מרכזיות בזמן קצר כל כך. המקרה שלו ממחיש יותר מכל את הכוח העצום שמחזיקות חברות הטכנולוגיה בעיצוב השיח.

איור: רועי רחמים

אך בשנים האחרונות משהו השתנה. נראה שמשתמשי האינטרנט הפסיקו לחדוש מהצנזורה המקוונת ואף החלו לדרוש אותה. כשמישהו מפרסם פוסט רווי בשנאה ובגזענות, כשמישהו מפרסם פוסט עם פליטת פה גזענית או סתם מפרסם פוסט שמעצבן אותם, משתמשים פונים לפלטפורמה ומבקשים להסיר את הפרסום. בכך הם מעניקים לענקיות הרשת כוח עצום להחליט מה מותר ומה אסור להגיד, ומעודדים אותן להשתמש בו. סקר שערך לאחרונה מכון פיו מצא שכ־58% מתנגדים לכך שהממשל הפדרלי יפעל נגד פייק ניוז, אך 56% תומכים בנקיטת צעדים דומים מצד חברות הטכנולוגיה.

והחברות מהססות פחות ופחות לנקוט בהם. בין אם מדאגה לשורה התחתונה ובין אם מחשש מפני משערוריה ציבורית או התחככות נוספת עם מחוקקים ורגולטורים. ג'ונס לא השתנה, זו ההגדרה של מה שנחשב לקביל שהשתנתה. וזה צריך להפחיד את כולנו. פייסבוק, גוגל ואפל הן חברות מסחריות, אך הן יצרו מרחב ציבורי שצריך להתנהג בהתאם. ההשתלטות שלהן על השיח, הפיכתן למונופולים דה־פקטו על הגישה למידע ולתוכן, מחייבת אותן לנהל את הפלטפורמות שלהן כמו כיכר העיר. כל אחד צריך להיות מסוגל לבוא ולצעוק מה שהוא רוצה כל עוד לא מדובר בעבירה על החוק, בלי שמאבטחים פרטיים יזרקו אותו החוצה.

במקום שהמשתמשים יקראו לצנזורה של עוד ועוד תכנים, עלינו לדרוש מודל אחר ודמוקרטי יותר להסרת תכנים ולחסימת משתמשים. מודל כזה שיגובש במעורבות של החברות, מחוקקים, מומחים ומשתמשים יקבע בבירור מה המדדים (מוגבלים ככל האפשר) לחסימה. מודל כזה ייצר שקיפות רבה יותר בתהליך ויוציא אותו משליטתן המוחלטת של החברות המסחריות. זה אמנם אומר שאנו עלולים להיחשף לתכנים שלא ינעמו לנו ואפילו ירתיחו לנו את הדם. אבל זה בסדר ואפילו רצוי, וודאי עדיף ממצב שבו נקום יום אחד ונגלה שסתמו לנו את הפה.