• תפריט
דו"ח טכנולוגי

דו"ח טכנולוגי

החטיפה בחברון: המדיה החברתית חיסלה את צו איסור הפרסום

פרשת החטיפה הוכיחה שהאינטרנט לא מתרשמת מהצווים של צה"ל, פייסבוק מתעלמת מאמצעים למניעת איסוף מידע בדפדפנים ומה ניתן לעשות עם כוס חכמה שמזהה כל משקה שתמזגו לתוכה

יוסי גורביץ 13:1015.06.14
נו, דובר צה"ל, היה שווה?

 

קודם כל, העובדות. הן פשוטות למדי: אין לנו שמץ של מושג מה קרה בליל חמישי. מה שברור הוא שבשישי בבוקר, מיהרה המשטרה להוציא צו איסור פרסום על החשד לחטיפת שלושה צעירים. התוצאה היתה פיצוץ של שמועות ברשתות חברתיות ובווטסאפ.

 

כלי התקשורת הישראליים היו מנועים מלדווח אפילו את המעט שהם הורשו לדווח בשישי בערב. אבל כולם ידעו שקרה משהו, ועל כן המוח האנושי – שלא מוכן לסבול ריק, ומכאן נולדות המפלצות של תנומת התבונה – התחיל למלא את החסר. צצו שלל שמועות, שבשיאן נטען שכוחותינו האמיצים הסתערו על בית בעוורתא, וחילצו משם את החטופים כשהם בריאים ושלמים, תוך שהם מחסלים חמישה חמושי אויב ופוצעים עוד שניים מהם. השמועה הזו עשתה את דרכה לרשימת ווטסאפ של כתבים צבאיים, מלווה בהודעה על כך שההודעה הרשמית תצא בקרוב; ובעוד דובר צה"ל פועה "אין תגובה" כמיטב יכולתו, טראח - השמועה הזו הגיעה לטוויטר, שם ראה אותה עבדכם הנאמן.

 

חיילי צה"ל. את הפעילות שלהם לא ניתן להסתיר מהפלסטינים שבשטח חיילי צה"ל. את הפעילות שלהם לא ניתן להסתיר מהפלסטינים שבשטח צילום: שאטרסטוק

 

שימו לב למה שקרה כאן, כי יש פה דוגמא נהדרת לתת מודע הלאומי: קודם כל, המספר. חמישה ועוד שניים הם שבעה, מספר טיפולוגי קלאסי. שנית, המקום. עוורתא הוא הכפר שממנו יצאו האנשים שהורשעו אחר כך ברצח משפחת פוגל. כלומר, התת מודע הלאומי החזיר אותנו למקום של הטראומה הקודמת, והפעם סידר לנו סוף טוב, כזה שלא נראה פה מאז אנטבה בערך. אנחנו הרי זוכרים איך זה נגמר במקרה של נחשון וקסמן.

 

וכל הבלאגן הזה, שהכניס מדינה שלמה לתזזית שלא נראתה מאז ההשתקה הגדולה הקודמת, בזמן האבדות במבצע ג'נין (בו צצה שמועה שבוגי יעלון נהרג) היה מיותר לגמרי. כלי התקשורת הפלסטיניים דיווחו מבוקר שישי על כך שכוחות גדולים של צה"ל עורכים חיפושים באזור חברון אחרי שלושה חטופים. הם גם פרסמו את תמונותיהם, שהותרו לפרסום בישראל יותר מ-24 שעות לאחר מעשה - את התמונות הם לקחו מהודעות בפייסבוק של בני משפחה מודאגים. כלומר, אם המטרה של צו איסור הפרסום היתה למנוע מידע מהפלסטינים, הוא נכשל כשלון חרוץ. חוץ מזה, עבורם מספיק להוציא את הראש מהחלון ולגלות שקורה משהו לא שגרתי, לחפש על כך מידע ברשת ולקבל את התמונה המלאה תוך דקות.

 

בתמונה: חתול תחת צו איסור פרסום. יעיל באותה המידה בתמונה: חתול תחת צו איסור פרסום. יעיל באותה המידה צילום: יוסי גורביץ

 

המסקנה המתבקשת היא שצווי איסור הפרסום נועדו לא לציבור הפלסטיני, אלא לציבור הישראלי. הם נכשלו באופן חרוץ, כמו שאפשר היה לדעת שיקרה מאז פרשת ענת קם. אין יותר צווי איסור פרסום בעידן הדיגיטלי. עכשיו נותר לנו רק לתהות מה היתה המטרה של צו איסור פרסום שכוון כלפי הציבור הישראלי דווקא. הסתרת פאשלה גדולה? ארור החושב אוון.

 

אגב, ביום שישי צצה לה קבוצה בפייסבוק שבה העלו גולשים תמונות שלהם אוחזים בשלט עליו נכתב Bring Back Our Boys - מין ניסיון לקשור את פרשת החטיפה בפרשת חטיפת הנערות בניגריה, לאורה פורסם קמפיין Bring Back Our Girls. גולשים פרו-פלסטינים ניצלו את ההזדמנות ופרסמו בקבוצה תמונות של עצורים פלסטינים צעירים.

 

שבע שנים, כוס אחת

 

חברת סטארט-אפ בשם Vessyl - עיוות מטופש של המילה Vessel, בין השאר כלי קיבול - הודיעה בקול תרועה בסוף השבוע על כך שאחרי שבע שנים, היא הצליחה סוף סוף להוציא לשוק את המוצר שלה. קבלו את הכוס החכמה.

 

מה היא עושה? ובכן, היא מסוגלת לנתח ולזהות כל משקה שתכניסו לתוכה. בדיקה מהירה שעשה כתב עם המוצר גילתה שהיא זיהתה נכון 12 מתוך 12 משקאות שהוא שפך לתוכה. שזה שימושי, אני מניח, אם אתם לא זוכרים מה מזגתם לכוס שלכם לפני דקה. אבל, בהתחשב בכך שהכוס עולה 200 דולר, ושצריך להטעין אותה, אני תוהה אם לא יהיה עדיף להשקיע את הכסף בתרופות.

 

 

רשמית, המטרה של Vessyl היא לאפשר לאנשים שרוצים להקפיד על הבריאות שלהם לדעת מה הם שותים. שוב, כל אדם סביר מסוגל לעקוב אחרי מה שהוא מכניס לגוף שלו, ואם אתם פריקים של בריאות שלא יודעים מה הם שותים, כנראה שכוס חכמה לא תעזור לכם. עמק הסילי-קון: מביא גאולה לאנושות כוס אחרי כוס, טוסטר אחרי טוסטר.

 

לכו חפשו את החברים שלכם

 

בסוף השבוע הודיעה פייסבוק שבכוונתה לנצל את כל המידע שהיא יכולה על הפעילות של 1.28 מיליארד המשתמשים שלה. כמובן, החברה מנצלת כבר מזמן את כל הפעילות שלכם בפייסבוק; עכשיו היא מתכוונת להוון את כל שאר הפעולות המקוונות שלכם.

 

איך? פשוט. פייסבוק התקינה מרגלים קטנים במספר עצום של אתרים ברחבי העולם - כפתורי הלייק שלה, שמדווחים על כל פעילות שלכם באתר שיש בו כפתורים כאלה, גם אם אתם לא מחוברים לפייסבוק. למעשה, גם אם אין לכם חשבון פייסבוק. אבל אז היכולת של פייסבוק להשתמש במידע מוגבלת יותר.

 

 

הוא יקח את המידע שלך, אם תרצה ואם לא. צוקרברג הוא יקח את המידע שלך, אם תרצה ואם לא. צוקרברג צילום: איי אף פי

 

וכדי שלאף אחד לא יהיו אשליות באשר לעמדה של פייסבוק, היא הודיעה בנוסף שאם בחרת בדפדפן שלך באופציה של "אל תעקוב אחרי", פייסבוק תתעלם בבוז מההעדפות שלך, כי "אין על כך קונצנזוס בתעשיה". לכתבנו נמסר עוד שבקרב חברות הטבק הוחלט שלא לכתוב על קופסאות הסיגריות שהן עשויות לגרום לסרטן, כי אין על כך קונצנזוס בתעשיה. אה, רגע. זה כבר קרה. מזמן. ואנחנו התייחסנו לחברות האלה כאל פושעות.  

 

ובכן, כשירות לציבור, כאן תוכלו למצוא את כל המידע שאתם צריכים כדי להפסיק לאפשר לפייסבוק לשאוב מכם מידע. זה ייקח בדיוק שלוש דקות.

 

גבירותי ורבותי, מהפך

 

בסיבוב הראשון של חברות הרשת, הן הבטיחו איזה משהו עמום על כך שהמודל העסקי התמוה שלהן יגרוף רווחי ענק. זה נגמר בבום בפקיעת הבועה הגדולה. אחרי כמה שנים, כשכולם אספו את השברים, קיבלנו את Web 2.0. הפעם המודל היה מתוחכם יותר: החברות מציעות לאנשים שירותים ממכרים, והם יהיו ממכרים הרבה בזכות זה שהם לא יעלו למשתמש כסף. במקום זה, החברות לוקחות את המידע האישי של המשתמש ומוכרות אותו למפרסמים, שיתאימו לו פרסומות. בפועל, המשתמש ישלם מחיר גבוה הרבה יותר על השירות ממה שהיה מוכן לשלם, אבל התשלום לא נראה מוחשי ועל כן הוא יפול בבור הזה.

 

 

לגולשים נמאס שמציצים להם לגולשים נמאס שמציצים להם צילום: שאטרסטוק

אז עשור בערך אחר כך, נראה שהציבור קלט מה נדרש ממנו, והוא לא מוכן יותר לשלם. סקר EMC שנערך לאחרונה ב-15 מדינות, בהשתתפות 15,000 איש, מצא ש-51% מהנשאלים ברחבי העולם אמרו שהם לא יהיו מוכנים לוותר על פרטיות בתמורה לחיים קלים יותר. 27% אחרים אמרו "כן"; לשאר לא היתה דעה.  

 

הנתונים שונים מעט מאזור לאזור: בארה"ב ההתנגדות עומדת על 56%, ושיעור דומה - 55% - נרשם בבריטניה. בהודו, המתנגדים מהווים רק 40% והתומכים עומדים על 48%. עם זאת, יש הסכמה נרחבת בקרב צרכנים - של כ-87%, בממוצע - לכך שיש לאסור על עסקים מלקנות או למכור מידע בלי הסכמה ישירה שלהם. לעומת זאת, אצלנו במזרח התיכון 71% חושבים כך. כנראה שהסיבה היא מודעות נמוכה לנושא; זה לא שהישראלי הממוצע מוכן למכור את הפרטיות שלו.

 

 

 

 

קצרצרים

 

1. בזמן שלא הסתכלנו על מה שקורה בעיראק, איזו מיליציה איסלמיסטית ערמומית - היא למדה לא להשתמש בתקשורת אותות והפקודות שלה מועברות פנים אל פנים - השתלטה על חלקים ניכרים מהמדינה. עיראק (מוטו: "חוסר יציבות היסטרי מאז שהבריטים המציאו אותנו") מתנודדת על סף התרסקות, ועל כן היא עושה את מה שמשטרים דיקטטוריים תמיד עושים במצבים כאלה: חוסמת את גוגל ויוטיוב. כי, כפי שראינו ביום שישי, מצב של היעדר מידע בזמן משבר בטחוני הוא בדיוק מה שמוסיף בטחון ורוגע לאוכלוסיה.

 

תותח נ"מ על טנדר, בשירות המיליציה שמשתלטת על עיראק תותח נ"מ על טנדר, בשירות המיליציה שמשתלטת על עיראק צילום: רויטרס

 

2. שופטי העליון האמריקאי, כמסתבר, נוקטים בשיטה שפעם היתה שמורה לעורכי אתרים חסרי מצפון: הם מתקנים מדי פעם את פסקי הדין שמופיעים באתר של בית המשפט. מוסיפים משפט, מורידים משפט. לתוספות ולהשמטות הללו יכולות להיות לעתים השפעה של ממש. אי לכך ובהתאם לזאת, כתב אדם חרוץ סקריפט שמה שהוא עושה בחיים הוא לעבור על האתר של העליון, לחפש שינויים ולהודיע כשיש כאלה. מישהו אחר שיפצר את הסקריפט ועכשיו השינויים גם מודגשים. יפה.  

 

3. שופט אמריקאי אישר תביעה יצוגית נגד לינקדאין, הרשת החברתית לקורות חיים, בשל המנהג הנפסד של האחרונה לשלוח למשתמשים ספאם יומי, שבו שורה של אנשי קשר מבקשים שתוסיף אותם למעגלים שלך. השופט הסכים שעצם הופעתם של אנשים כאלה בתיבה שלך על בסיס קבוע יכול לגרום לך לחשוב שהם ספאמרים. נעדכן.  

 

4. טמבל בשם חזמה עלי בן עלי, תושב פילדלפיה, החליט שזה יהיה רעיון חכם לברוח מהמשטרה על האופנוע שלו. ולצלם את הכל בווידאו. ואחר כך להעלות את הסרטון ליוטיוב. אה, והאם ציינו שבן עלי עשה את כל הנ"ל כשהוא עונד אזיק אלקטרוני, בגלל עבירה קודמת שעבר? בקיצור, בן עלי לוקח את פרס "הפושע האידיוט" של השבוע, ויהיו לו 208 שבועות לתהות איפה טעה על חשבון משלם המסים האמריקאי.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x