• תפריט
טורים

גיק בשבוע: כריס אנדרסון

בתחילת שנות ה-80 הצטרף גרג אנדרסון כנגן בס ללהקת ניו-ווייב נידחת ושינה את שמו לכריס. היום הוא מפורסם יותר כעורך המגזין Wired, שכתב על "הזנב הארוך" ברשת

שנות השמונים המכוערות. להקת ניו-ווייב בשם The Item מחפשת נגן בס. הם מוצאים טיפוס לא לגמרי מוכשר, אחד בשם גרג אנדרסון. גרג חילטר קצת עם הלהקה, אבל החליט שהסגנון שלה לא לרוחו. להקה אחרת, Egosalvia, קרצה לו יותר. הם ניגנו בוושינגטון די.סי. פופ-פאנק נוסח Gang of Four (הלהקה, לא הקומוניסטים הסינים), והתאימו לאנדרסון כמו כפפה ליד. הבעיה היחידה היתה של- Egosalvia היה כבר גרג אחד – הסולן, גרג שטרצמפקה. אנדרסון שינה את שמו לכריס.

 

ב-1982, Egosalvia הוציאה את תקליטה הראשון והיחיד, Egosalvia. התקליט נשכח. אפילו ויקיפדיה לא טרחה להקים לו ערך. מעריצי פוסט-פאנק יכולים למצוא אזכורים ללהקה בכמה ספרי היסטוריה, אבל להשיג את המוזיקה עצמה זה כמעט בלתי אפשרי. ובכל זאת, אתם מוזמנים להתכבד בשיר שפותח את הדיסק, Lost Song.

 

 

איך זה קרה? ובכן, מעטים מוכנים להודות בכך, אבל אנשים חיו ב-1982. חלקם הסתובבו בוושינגטון. חלקם ראו את הלהקה. היה מי שקנה תקליט. מאוחר יותר, כשכריס אנדרסון יתפרסם כעורך מגזין Wired וכהוגה "הזנב הארוך", כתב מישהו על הלהקה. מעט אחר כך, יכתוב העיתונאי ג'ון קלי כיצד הוא הזמין את אנדרסון ל-The Item. להקת הנישה הנשכחת קמה שוב לתחייה, לפרק זמן קצר, כאילו כדי להוכיח את כל מה שאנדרסון טען כל השנים הללו.

  

נכד לאנרכיסט, בן לעיתונאי עם קשרים לסובייטים, וסטודנט בטלן

 

לא שרד את הסיבוב הראשון בקולג'. אנדרסון לא שרד את הסיבוב הראשון בקולג'. אנדרסון צילום: cc-by Shashi Bellamkonda
כריס אנדרסון נולד בלונדון ב-1961 למשפחה עם היסטוריה. אבי סבו, ג'ו לבדי, עזר לייסד את התנועה האנרכיסטית האמריקנית בסוף המאה ה-19; סבו, פרד האוזר, המציא את מערכת הממטרות האוטומטית, מה שסייע להון המשפחתי הקטן; ואביו, ג'ים אנדרסון, היה עיתונאי מוערך שבילה חלק ניכר מזמנו באירופה, ויצר קשרים עם "דיפלומטים" סובייטים.

 

המשפחה עברה לארצות הברית כשאנדרסון היה בן חמש, ועד היום יש לו אזרחות כפולה. בפוסט בבלוג שלו, מספר אנדרסון שהוא לא שרד את הסיבוב הראשון בקולג', והעביר חלק ניכר משנות העשרים שלו בבטלה ברוכה.

 

אך הוא חזר ללמוד, והפעם השלים את התואר בפיזיקה. ב-1986, כשהיה בן 25, כבר היה עוזר מחקר במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. לאחר קריירה קצרה כעוזר למדען הראשי במשרד התחבורה האמריקני, קפץ אנדרסון לתחום שבו יעסוק רוב חייו – עיתונות.

  

מ-1988 ועד 1994 הוא עבד בכמה מגזינים מדעיים חשובים: The Scientist, Nature, ו-Science, וב-1994 עבר לעיתונות מיינסטרימית בהרבה – עורך מדור הטכנולוגיה של האקונומיסט.

 

התואר "עורך מדור הטכנולוגיה" אינו בדיוק הולם. ב-1994 WXYC, רדיו הסטודנטים של אוניברסיטת צפון קרולינה, ביצע את שידור הרדיו הראשון ברשת; הגרסה הראשונה של הדפדפן נטסקייפ הגיחה לעולם; ובסן פרנסיסקו התאספה הוועידה הראשונה שהוקדשה לעתידה המסחרי של הרשת. תפקידו של אנדרסון להתחיל מאפס את סיקור הרשת של העיתון הכלכלי הגדול, להבין כיצד מסקרים את הדבר הזה, שכולו פוטנציאל.

 

אנדרסון נשאר באקונומיסט, בתפקידים שונים, עד שנת 2001. הוא היה ראש הדסק של העיתון בהונג-קונג ועורך חטיבת העסקים של אסיה, ואחר כך ערך את מדור העסקים שלו. השנים באקונומיסט נתנו לו מטאפורה חדשה להבין דרכה את העולם – המטאפורה הכלכלית.

 

מכלכלת מימן ועד לזנב הארוך

 

הגיליון הראשון של Wired הגיח בינואר 1993. העורך הראשי שלו, קווין קלי, בנה אותו בדמותו. Wired הביט על טכנולוגיה ולא ראה שורות קוד או גלגלי שיניים; הוא ראה נגיף, גורם שנכנס לתרבות, לפוליטיקה ולכלכלה, ומשנה אותם מבפנים. כתבו בו סופר המדע-בדיוני ברוס סטרלינג ונביא הסייבר-פאנק האפל, וויליאם גיבסון. הגיליון הראשון עסק בתרבות האוטקו היפנית, אפקטים מיוחדים ופריצה לטלפונים סלולאריים. אינטרנט? כמעט שלא.

 

אבל המצב תוקן במהירות, ו-Wired הפך לספרות החובה של הגיק המעודכן. היה נהוג לומר בזמנו על עיתון "העיר" של תל-אביב שהוא יצר את הביצה שעליה דיווח. זה נכון גם לגבי Wired, ובקנה מידה גדול בהרבה.

 

אך עד קריסת בועת הדוט-קום ב-2001, Wired הראה סימני התעייפות. חילופי מנכ"לים ועורכים הותירו את המגזין, לטענת רבים, מבולבל ולא ממוקד. עד שאנדרסון הגיע ביוני 2001, כעורך ראשי. הוא בנה צוות כותבים גדול ורציני, וניסה ליצור מחדש את Wired של תחילת שנות ה-90, המגזין שיצר את העולם שעליו הוא כתב. בנובמבר 2003 יצא גיליון מיוחד על קוד פתוח – עם לינוס טורוולדס, האיש והלינוקס, בתמונת השער – שעודד שימוש בקוד פתוח לא רק בקהילת המתכנתים; באותה שנה דיבר העיתון על "כלכלת המימן" - שתתבסס על אנרגיה שתופק ממימן, ולא מנפט או ממחצבים אחרים. שנה אחר כך הוא דיבר על "הזנב הארוך".

 

אנדרסון התחיל לחשוב על "הזנב הארוך" לאחר שיחה עם מנכ"ל Ecast, שירות מוזיקה עם קטלוג אדיר של שירים בפורמט דיגיטלי, שאמר לו כי 98% מכל 10 אלף השירים בקטלוג נקנו לפחות פעם אחת בשלושה חודשים. מדובר בדי הרבה שירים, שנתח ניכר מהם אינו להיט בשום קנה מידה. אנדרסון הבין כי בתקופה שבה מחירי העלות וההפצה יורדים לרצפה, בעיקר בכלכלה המקוונת, 98 האחוזים של Ecast מסתכמים בדי הרבה כסף.

 

ואז אנדרסון הסתכל על חנות הספרים המקוונת אמזון, והבין שזה, בעצם, המודל העסקי שלה, עוד מ-1994. הזנב הארוך הוא, למעשה, ביטוי מתחום הסטטיסטיקה, שידוע גם כ"זנב פרטו", ואמזון ניצלה אותו היטב.

 

 איור: בריאן סוליס cc-by

 

בגרף שבתמונה מייצג הציר האנכי את כמות המכירות והציר האופקי את מגוון המוצרים. המוצרים שמשמאל הם רבי המכר, כמות מצומצמת של מוצרים שנחטפים מהמדף. אך מימין משתרך "זנב" של מוצרים פחות פופולריים. גם מוצרים אלה נמכרים, כמובן. אם עלות אחסונם ושליחתם היא זעירה, משתלם לחנות להציע אותם למכירה. למעשה, בסופו של יום מוכרים כל המוצרים הללו יחדיו יותר מכל רבי המכר.

 

אנדרסון הביט סביב, וראה שאמזון ו–Ecast לא לבד. גם Netflix, שירות השכרת DVD מקוון, או שיטת האד-וורדס של גוגל, כולם עבדו על בסיס אותה הנחה כלכלית – בעידן הרשת, משתלם להחזיק מלאי אינסופי של מוצרים.

 

שוק הלהיטים, טען אנדרסון, הוא תוצאה ישירה של בעיות אחסון והפצה. כאשר המקום על המדף מצומצם, משתלם יותר להחזיק רק את המוצרים הפופולריים ביותר; כאשר זמן השידור הוא נתון – אינך יכול לשדר שתי תוכניות שונות באותו ערוץ טלוויזיה – משתלם יותר לשדר תוכניות פופולריות בלבד.

 

"שוק ההמונים הוא למעשה אנומליה, תוצר לוואי של טכנולוגיית הפצה המיוחדת הזו", אמר אנדרסון בראיון לגרדיאן. "פתאום היה לנו רדיו בשנות השלושים וטלוויזיה בשנות החמישים. התעוררנו לתרבות חסרת גמישות בין לילה - רואים את אותן תוכניות באותו זמן - וחשבנו שזה המצב הטבעי. היינו הומוגניים בצורה שלא היינו בעבר".

 

המאמר שלו, שפורסם באוקטובר 2004, הכניס את הזנב הארוך ללקסיקון של כל גיק, והפך את אנדרסון לסלב-רשת. אבל זה לא היה רק המאמר. אנדרסון פתח בלוג באותו שם, ובמשך שנתיים, באינטראקציה מתמשכת עם הקוראים, פיתח את הנושא לספר. הספר, שיצא ב-2006, נעשה – כמה אירוני – לרב מכר.

 

עלייתה (ונפילתה?) של כלכלת החינם

 

אנדרסון לא עצר שם. בגיליון פברואר 2008 הוא שחרר רעיון חדש – כלכלת החינם. כמו הזנב הארוך, גם כאן אנדרסון נתן שם למשהו שרבים חשו. חינם, טען אנדרסון, הוא המודל הכלכלי החדש של הרשת. בכל שוק תחרותי המחירים נופלים, והרשת היא השוק התחרותי מכולם. קשה לשכנע אנשים לשלם על שירות שכולם מחלקים במתנה. למעשה, אין בכך צורך.

 

כלכלת החינם, הוא טען, יכולה להיות משתלמת. גוגל בנויה כמעט לחלוטין על שירותים חינמיים. עיקר הכנסותיה מגיעות מפרסום, לא מתשלומי לקוחות. מודל אחר הוא ה-Freemium, מודל שבו מעט משתמשים משלמים עבור שירות מתקדם, בעוד שכל השאר נהנים מהגרסה החופשית שלו.

 

משבר האשראי הנוכחי הכניס גם את כלכלת החינם לצרות. הסופר והיזם אנדרו קין, למשל, טען כי השפל הנוכחי יפגע גם בקוד הפתוח, בוויקיפדיה ובכל תעשיית החינם. אנשים לא ישקיעו מזמנם, טען קין, על מה שלא יכניס להם כסף. לא עכשיו. אבל אנדרסון, שמחבר עתה ספר בנושא, מאמין שהחינם לא הולך לשום מקום.

 

"כמה סוגים של חינם בהחלט הולכים להיפגע, במיוחד אלו שמבוססים על פרסום" אמר אנדרסון בראיון למייק מיינר. אבל מודלים של Freemium, אמר, לא הולכים לשום מקום.

 

אנדרסון גם לא מאמין שתופסק עבודת המתנדבים. "אני חושב שטבעי לאנשים מחוסרי עבודה לרצות עדיין לעשות משהו, להפעיל את השרירים ולהישאר פעילים. סוג הדברים שמהם מורכבת כלכלת המתנות – לא רק ויקיפדיה, אלא פייסבוק ובלוגים וכל הדברים האלה – אני חושד שאנשים ישתמשו בהם עדיין, כדרך להישאר שם, לבנות את המוניטין שלהם בשביל הרגע שבו הכלכלה תתאושש". ימים יגידו.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x