$
טורים

המקום הכי טוב עלי אדמות (לפחות בתמונות)

בזמן האחרון התמלאו העמודים בפליקר בתינוקות. למה אנחנו מפחדים לצלם את עצמנו ואת מי שמסביבנו עצובים, תשושים, לא יפים? למה הכל תמיד צריך להיות מושלם ומחייך?

צביקה בשור 10:4522.05.08
בחודשים האחרונים מתקיים באתר הצילומים פליקר קמפיין זדוני להגברת הילודה. לא ברור מי עומד מאחוריו, וכמה הוא קשור למאזן הדמוגרפי במדינת ישראל, אבל מעצם קיומו של הקמפיין קשה להתחמק.

 

עד לפני כמה חודשים, כשהייתי גולש בעמודי הפליקר של חבריי, הייתי רואה שם בעיקר אנשים
צעירים, לרוב אוחזים באיזה בקבוק בירה, וכל כולם תשדיר לחיים טובים. גם מי שהתעטף בזוגיות דאג לשדר את עצמו בעיקר בחוץ, נהנה, נותן לרוחות ולעשן הסיגריות לחלחל בשערו.

 

והנה, בזמן האחרון, בשל איזו מגיפת השרצה שעל טבעה ופשר תזמונה לא הצלחתי לעמוד, התמלאו כל העמודים האלה בתינוקות. הנה זוג אחד, שבעמודיו תמיד שרתה מין סקסיות תל אביבית משמחת, ועתה כל עמודיהם מלאו בעוללם החמוד. והנה החד הורית עם הבת היפיפיה שלה, מדגמנות זוגיות אחרת. והנה את בקבוק הבירה מחליף בקבוק אחר, והמיטות שבתמונה הן רק מיטות תינוק. ופתאום אנשים מבוגרים יותר, כמעט וכתבתי זקנים, שפעם זכו לכל היותר לתמונה אחת מתוך מאה, מציפים את עמודי הפליקר, הפעם כ"סבתא" ו"סבא".

 

וכל תינוק פוער את זוג העיניים שלו בחמידות אינסופית, הכל נראה כזה חמים וכיפי, וכולם מחייכים אליו בחזרה, וזה עושה לך חשק להצטרף כבר עכשיו לתוכנית, ולעשות לעצמך תינוק, כבר עכשיו, כדי להתחיל להתחמם ככה לאור המשפחתיות הזו.

 

כי ככה זה, בפליקר הכל תמיד נראה מעולה. מאז ומתמיד היה האתר הזה, בין השאר, כלי לייצור עלוני פרסום עצמיים. לא בטוח שזה עניין מכוון ומודע, אבל עמודים בפליקר מאכלסים תדיר כמות בלתי נתפסת של מצב רוח טוב, של הנאה פשוטה ובריאה מהחיים, של חברויות אמיצות ונטולות חיכוך, של נעורים בשיא לבלובם, של יופי צרוף. זה המקום הנפלא עלי אדמות, הפליקר הזה, ותמיד תהיתי מה הקשר שלו לעולם, ולאן נעלמים החיוכים כשהפליקר כבה.

 

כמו שאני תוהה גם עכשיו לאן נעלמים הקשיים האלה של ההורות החדשה שכולם תמיד מדברים עליהם (בעיקר בבלוגים אגב), איפה התשישות האיומה ואיפה הפחדים והאמביוולנטיות הזו שמלווים אותך כשאתה מכניס כזה יצור קטן ומהותי לתוך החיים שלך. איך זה יכול להיות ששוב פליקר עשה את זה והפך את הרגע הגדול, היפה והבטח גם קשה הזה לסדרה אחידה של תענוג צרוף.

 

איך זה שאנחנו מפחדים לצלם את עצמנו ואת מי שמסביבנו עצובים, תשושים, לא יפים? איך זה שהכל תמיד צריך להיות מושלם ומחייך וקורן? ואיך זה שזה עובד, הסיפור הזה עם החיוכים האינסופיים? איך זה שאני, שיודע שמאחורי החיוכים יש גם כאב, יושב ומסתכל בתמונות האלה, של אושר משפחתי מופגן שכזה, וכל מה שאני רוצה זה כזה גם?

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x