שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספרות

הסופר האיטלקי מרקו בלצאנו: “הניחו לנו מגיבורים"

בלצאנו עטור הפרסים, תושב מילאנו השוממת, נחרד כשהפכו את הרופאים בעירו לגיבורי הקורונה. “מה שאנחנו צריכים באמת זו דמוקרטיה מתפקדת ושירותים אזרחיים טובים", הוא אומר לקראת השתתפותו בפסטיבל הסופרים בירושלים

שירי לב־ארי 07:3511.05.20

בשיאה של מגפת הקורונה באיטליה, שנפגעה קשות במגפה, כשהאזרחים יצאו למרפסות ומחאו כפיים לרופאים, נזכר הסופר האיטלקי מרקו בלצאנו במשפט שאמר פעם פרטיזן אחד: “כשאתם אומרים לפרטיזנים שהם גיבורים, אתם שוכחים מהאחריות האזרחית שלכם, כאילו מישהו אחר יטפל בדברים”. בלצאנו, תושב מילאנו, נתקל באחד מימי הסגר בשלט שתלה אחד השכנים בבניין: “כאן גרים שני גיבורים”. הוא התכוון לשני רופאים שגרים שם. יום למחרת תלה אחד הרופאים שלט תשובה: “כאן לא גרים גיבורים, אלא עובדים במערכת הבריאות שבקושי מצליחים להתפרנס”.

 

מרקו בלצאנו. “לקחתי הימור בכתיבה מנקודת מבט של אשה: ידעתי שהכל יהפוך לאמהי יותר, רדיקלי יותר, כמעט קדמוני. זה עניין אותי מאוד" מרקו בלצאנו. “לקחתי הימור בכתיבה מנקודת מבט של אשה: ידעתי שהכל יהפוך לאמהי יותר, רדיקלי יותר, כמעט קדמוני. זה עניין אותי מאוד" צילום: גטי אימג'ס

 

בעקבות המקרה בלצאנו פרסם מאמר ב”קוריירה דלה סרה”. ״אנחנו לא זקוקים לגיבורים ולא זקוקים לרטוריקה של מלאכים”, הוא כתב, “אנחנו צריכים מחשבה רציונלית, אחריות יומיומית ופוליטיקה רצינית״.

 

עכשיו, כשכבר אפשר לנשום, לפחות בינתיים, בלצאנו מביט אל השבועות האחרונים ואומר שבסך הכל רצה להזכיר מה הכי נחוץ: מדיניות שמשקיעה בבריאות, בחינוך, בסביבה “ואזרחים שמאוחדים על ידי חוש אזרחי מפותח”.

 

איך נראית מילאנו עכשיו?

“לראות את העיר שלי כל כך שוממת ושקטה, ומה שחוצה אותה זה רק צליל האזעקות של האמבולנסים, זה פצע שלא יירפא במהירות. אני לא יודע מה ישתנה, אני גם לא בטוח שנשתפר. אני רק מקווה שלא נשכח מהר את כל זה, אלא שנפעיל לחץ על הפוליטיקאים להבטיח יותר תשומת לב ומשאבים למערכת הבריאות, לבתי הספר, לסביבה. ואני מקווה שזה לא יישאר רק בגדר תקווה”.

 

בלצאנו היה אמור לבקר בישראל החודש במסגרת פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, אבל בגלל הקורונה עבר הפסטיבל להתקיים בזום, בין 10 ל־13 במאי. ביום שלישי (12.5) יתקיים מפגש זום בין בלצאנו ובין ספי הנדלר בשיתוף המכון האיטלקי לתרבות. לפני כמה שבועות ראה אור בעברית ספרו הרביעי של בלצאנו, “לא אזוז מכאן”, שזכה להצלחה גדולה באיטליה ובפרסים ספרותיים נחשבים (בהם פרס באגוטה הוותיק).

 

הספר (בתרגום ארנו בר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד) מספר על כפר קטן של איכרים באזור טירול, על הגבול בין איטליה לאוסטריה, שסבל מהאלימות של ההיסטוריה, עד שנעלם כליל. “לא אזוז מכאן” מדבר על מציאות שבירה. והמציאות אכן שבירה, במלחמות העולם של המאה ה־20 שמניעות את עלילה, כמו במגפות של המאה ה־21.

 

גיבורת הסיפור, טרינה, נולדה וגדלה בחווה קטנה בכפר אוסטרי של דוברי גרמנית, שלאחר מלחמת העולם הראשונה סופח לאיטליה. המפלגה הפשיסטית עולה לשלטון וכופה את השפה האיטלקית על האיכרים של קורון. ומנגד הם מתכננים לבנות סכר סביב הכפר, שעלול להציף אותו ולהרוס אותו.

 

טרינה אוהבת מאז ילדותה את אריך, השכן שלהם, איכר גם הוא. הם מתחתנים ונולדים להם בן ובת. וכשפורצת מלחמת העולם השנייה חלק מתושבי הכפר תולים בהיטלר תקוות גדולות, אבל טרינה ואריך מבינים שהנאצים גרועים לא פחות ואולי אף יותר מהפשיסטים. אריך לא רוצה להשתתף במלחמה. הם נאלצים לברוח.

 

בלצאנו (42) הוא דוקטור לספרות שמלמד בתיכון, נשוי ואב לשניים. ב”לא אזוז מכאן” הוא רקח סיפור דרמטי, שאם לא קרה במציאות, ודאי יכול היה לקרות. “לפני ארבע שנים”, הוא מספר בראיון, “ביום קיץ, הגעתי לעיירה קורון. התבלבלתי בדרך ועברתי בשביל הלא נכון. יש שם מגדל פעמון שצף על המים, תיירים באים לראות אותו, ובעיניי הוא היה קצה חוט של עלילה גדולה ועוצמתית, נראה היה לי שהוא חלק מציור סוריאליסטי. נשארתי שעות והתבוננתי בו: מגדל פעמונים שבא להזכיר לנו שיש כאן סיפור ששקע מתחת למים. אחרי הכל, זה מה שסופר עושה: הוא מעלה סיפורים שנעלמו במעמקים וצללו לתהום הנשייה”. 

מילאנו ריקה בתקופת הסגר. “לראות את העיר סגורה זה פצע שלא יירפא במהירות, וגם לא בטוח שנהפוך לטובים יותר אחרי המגפה” מילאנו ריקה בתקופת הסגר. “לראות את העיר סגורה זה פצע שלא יירפא במהירות, וגם לא בטוח שנהפוך לטובים יותר אחרי המגפה” צילום: איי אף פי

 

קורון היא רק דוגמה למקומות שנחרבו בגלל מלחמות וכוח.

“כמובן”, אומר בלצאנו, “ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכל סיפור הוא מטאפורה לאירועים רבים אחרים. לדעתי, סופר מספר עובדות מדויקות רק כשהוא מצליח לראות סיפורים רבים בתוך אותן עובדות, ומאפשר לקורא להזדהות איתם. ההיסטוריה אמנם חוזרת על עצמה, אבל כל סיפור מביא איתו את התקווה ששינוי הוא אפשרי, ושהאדם ימצא דרכי חיים חדשות וטובות יותר”.

 

כאיטלקי, החלטת לכתוב את הסיפור דווקא מהצד האוסטרי הנכבש, מדוע?

“בסיפור הזה הפוליטיקה, המלחמה והדיקטטורה משרטטות גבולות, רומסות זהויות, קהילות וחיבה אנושית בסיסית. רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות, ולחקור את רגשותיהם, את כעסם, את התמרמרותם. נקודת המבט של המנצחים היא די בנאלית וצפויה”.

 

ולמה בחרת לכתוב מנקודת מבט של אשה?

“כשביקרתי בקורון, פגשתי אשה זקנה שהראתה לי תמונה של אשה אחת, שהעניקה לה מקלט בביתה כשהכפר הוצף. רואים בה איך רגליה של האשה שקועות במים, היא נאחזת בחלון ביתה וצועקת החוצה למפנים משהו שבעיניי נראה כמו: ‘אני נשארת!’. זה מה שנתן לי את הרעיון לשם הספר: ‘לא אזוז מכאן’. רציתי גיבורה כמוה שלא רוצה להתפנות. זה היה הימור לספר זאת מנקודת מבט של אשה: ידעתי שהכל יהפוך נשי יותר, אמהי יותר, רדיקלי יותר, כמעט קדמוני. זה עניין אותי מאוד”.

 

הספר מתאר את השבירות של אנשים וקהילות, אנשים שיוצאים לקרב על הזהות שלהם.

“המילה ‘זהות’ גרמה נזק רב במשך ההיסטוריה. זה בדרך כלל קידם אפליה וגזענות. כדי לשפר את המצב עלינו לשנות מילים: אני אוהב הרבה יותר את המילה דמיון משותף, similarity, מכיוון שהיא מציינת טריטוריה משותפת ובו־זמנית גם גיוון שמבדיל אותנו זה מזה באופן חיובי”.

 

הספר הזה מתבונן באירוע היסטורי אבל מחזיר אותנו ישירות אל ההווה, אל רגע של משבר אנושי - מגפה כלל־עולמית - שעלולה להצמיח שוב שלטון יחיד לא מבוקר, ולהשתיק אזרחים מבוהלים אל מול מערכות גדולות שמנצלות את כוחן.

 

עד כמה הדמוקרטיה היום בעיניך היא דבר שביר?

“כדי שדמוקרטיה תתקיים היא זקוקה להשתתפות האזרחים, לחוש אזרחי מפותח, להתנגדות מתמדת, וכשהדברים האלה חסרים, זה נהפך לשביר וצריך לשמור שיתקיימו תמיד”.

x