שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוזיקה

המלחינה מעיין צדקה שוברת את הכלים

אקווריומים, צינורות, מעקות וקהל שהוא גם המבצע - עבור המלחינה מעיין צדקה, שתופיע ביום שני בתיאטרון תמונע, אין גבול למה שיכול להפוך למוזיקה. "אני מפקפקת ברעיון של יצירה כמשהו קדוש שאסור לקלקל", היא מסבירה בראיון

ענת ברזילי 08:0822.10.17

קבוצת אנשים יורדת במדרגות בטון ומקישה במקלות עץ על מעקה מתכת חלולה. בגדיהם מרשרשים יחד עם נייר שהם אוחזים בידם, שעליו כתובה פרטיטורה, יצירה מוזיקלית. הצלילים מהדהדים ביער עצי הסקוויה הגדולים, הציפורים מחזירות תשובה. העולם, על האובייקטים שבו, מכריז את עצמו כסאונד.

 

"היצירה עצמה כתובה בשפה פשוטה יחסית, כך שכולם יבינו אותה ויש בה מקומות פתוחים להחלטה אישית של המבצעים". מסבירה המלחינה מעיין צדקה. הסצנה המתוארת היא חלק מאחת היצירות שבסדרת העבודות תלויות המקום שהלחינה, "Critical Mess Music Project", שבה הקהל הוא גם המבצע והחוויה של הקונצרט היא חד־פעמית, שייכת רק למי שנכח וביצע אותה.

 

כמה מחברי אנסמבל מוזיקה נובה. מימין: יוני ניב, תום סולוביציק ומעיין צדקה כמה מחברי אנסמבל מוזיקה נובה. מימין: יוני ניב, תום סולוביציק ומעיין צדקה צילום: אוראל כהן

 

איך נראית הפרטיטורה?

"כתוב משהו כמו: 'קחו מקל עץ, התחילו בראש המדרגות'. יש נקודות ציון שבהן אמורים להתחיל לנגן, ויש מספר מכות שצריך להכות על העמודים בסדר מסוים. ההוראות פשוטות אך הצירוף שלהן יוצר מבנה מאוד מורכב מבחינה מוזיקלית".

 

היצירה הזו נכתבה ובוצעה באוניברסיטת סנטה קרוז שבקליפורניה שבה שהתה צדקה במשך שש שנים, שבמהלכן השלימה לימודי דוקטור במוזיקה. צדקה, זוכת פרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים לשנת 2016, משתייכת לזרם של מוזיקאים שחושבים על המוזיקה לא רק כצליל אלא כאובייקט עצמאי בעל עומק ונפח. זהו ז'אנר שהתפתח בשנות השישים, והמלחין ג'ון קייג' האמריקאי הוא המייצג הבולט ביותר שלו.

 

אחת העבודות המרתקות של צדקה, בשם "מוזיאון צלילים שנכחדו ויצורי מים דמיוניים" הוצגה במהלך השנה האחרונה בתיאטרון החנות בתל אביב. זוהי יצירה לשלושה מבצעים ושלושה אקווריומים שמתארת צלילים תת־מימיים בעולם אפוקליפטי עתידני שבו מים כיסו את פני כדור הארץ.

 

ביום שני היא תופיע בפסטיבל תמונע הבינלאומי במסגרת חגיגות 30 שנה לאנסמבל מוזיקה נובה למוזיקה חדשה שאליו הצטרפה במאי האחרון. זהו ערב שלם המוקדש לאנסמבל הייחודי, ובמהלכו יבצעו חבריו יצירות של מלחיניו וכן של מלחינים מרחבי העולם. כמו ביצירתה של צדקה, גם בקונצרט הזה הקהל יהיה משתתף פעיל ויוזמן לנוע במרחב תוך כדי ההאזנה. ביו השאר תנוגן יצירה של צדקה לקולנים (קולנים הם כלי עזר לכיוון צליל) ויצירה של המלחין אלווין לוסיה שעושה שימוש במגאפונים ובמהלכה יקשרו מטפחות סביב עיני המאזינים והם יתמצאו בחלל באמצעות גלי סאונד, כעטלפים.

 

"המוזיקה של מוזיקה נובה ומה שמעניין אותי באופן אישי דורש אופן אחר של הקשבה ואולי התמסרות אחרת מצד המאזין והמאזינה", מודה צדקה. "מעניין אותי להתבונן על מוזיקה כדבר חד־פעמי שמורכב מהמון דברים קטנים ומשתנים שבתוך יצירה גדולה נבלעים ודורשים סוג אחר של האזנה".

 

"וזה מתחבר גם לתפיסה פוליטית וחברתית שונה מההיררכיה המקובלת, שבה המוזיקה המערבית הקלאסית היא הדומיננטית", ממשיכה צדקה.

 

מקשיבים למעקה ביצירה של צדקה באוניברסיטת סנטה קרוז בקליפורניה. "אין לי רעיון סופי לגבי איך דבר יישמע" מקשיבים למעקה ביצירה של צדקה באוניברסיטת סנטה קרוז בקליפורניה. "אין לי רעיון סופי לגבי איך דבר יישמע"

 

למה הכוונה?

"מבחינת האסתטיקה והתיאוריה המוזיקה המערבית שלטת בעולם שלנו, במדיה וגם באקדמיות ומוסדות הלימוד השונים. זה לא שונה מכל תחום אחר שבו רואים את מערכת הכוחות וההיררכיה של השליטה המערבית שמעצבת את העולם שלנו. ההיררכיה הזאת קיימת גם ברגע האזנה למוזיקה.

 

"במוזיקה המערבית, המלחין, המבצעים והקהל נמצאים בהפרדה ברורה כשלכל אחד מהם תפקיד ברור. המלחין הוא ברוב המקרים גבר לבן. וזו תופעה שקיימת בארץ ובעולם. בארץ רק אוניברסיטת בר־אילן מעסיקה אשה מלחינה, זוכת פרס אמ"ת, בטי אוליברו, כחלק מסגל ההוראה הקבוע.

 

צדקה מבצעת את "מוזיאון צלילים שנכחדו ויצורי מים דמיוניים" ובה צלילים תת-מימיים צדקה מבצעת את "מוזיאון צלילים שנכחדו ויצורי מים דמיוניים" ובה צלילים תת-מימיים צילום: אורי לוינסון

 

הקהל הוא המבצע

 

ולגבי עשיית המוזיקה עצמה מסבירה צדקה שערעור ההיררכיה מלחין־מבצעים־קהל הוא הכניסה של הפוליטי. "זו מסורת שהתחילה אצל מלחינים אקספרימנטליים כג'ון קייג' ולארי פולנסקי, שלמדתי אצלו", מספרת צדקה. "מלחינים שכותבים פרטיטורה בטקסט (כלומר שהפרטיטורה של היצירה כתובה במילים ולא בתווים כמקובל — ע"ב). בכתיבה כזאת אפשר לתאר דברים שאי אפשר להעביר בתווים, לא רק לשבור את הקאנון המוזיקלי, אלא גם את צורות הכתיבה. לא רק תווים על חמשה, אלא חיפוש שהוא מחוץ למיינסטרים, שמנסה להרחיב את אוצר המילים".

 

מה קורה כשאנשים לא מצליחים לעמוד בפרטיטורה המוזיקלית הזאת?

"זה בסדר", היא מחייכת, "הרעיון של יצירה כמשהו קדוש שאסור לקלקל, בעל מבנה סגור ומושלם, הוא דבר שאני מפקפקת בו. לקבל דברים מפתיעים שקורים ברגע עצמו זה חלק מהאסתטיקה של יצירה כזאת. לפעמים יקרה משהו מפתיע שלא חשבתי עליו".

 

מתוך היצירה "Critical Mess Music Project" מתוך היצירה "Critical Mess Music Project"

 

כל העולם סאונד

 

"אין לי אף פעם רעיון סופי ומוחלט לאיך שדבר יישמע", היא ממשיכה. "אני מדמיינת את התהליך, ומה שחשוב לי ביצירות האלה בעיקר הוא המהלך עצמו והחוויה. חלק מהותי מהיצירה הזאת הוא שנמצאים בתנועה. הולכים בה במדרגות, ובכל מיקום שמשתנה היצירה נשמעת אחרת. בנוסף לזה קיימת סביבת הסאונד הטבעית של המקום; יער ובו הרבה ציפורים וסטודנטים מהאוניברסיטה שעוברים, נעצרים ומתסכלים".

 

בעבודה של צדקה קיים פלורליזם של החומר, של המוזיקה עצמה ושל כל מה שקיים, באמירה רחבה. זוהי מוזיקה שנוצרת מהעולם, שמורכב כולו מסאונד.

 

למדת כל כך הרבה, ועכשיו את כותבת יצירות שגם אנשים ללא השכלה מוזיקלית יכולים לבצע. אין לך רצון להשוויץ קצת ביכולות שרכשת?

"לא זנחתי את העולם שאני מגיעה ממנו, אלו כלים שאני משתמשת בהם, המקום שאני נמצאת בו היום הוא המשך ותוצאה ישירה של כל הלימודים שלי שמצאו ביטוי מוזיקלי שאני שלמה איתו. אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום שלי היום לולא הלימודים. יש ערך בלהגיע לנקודה מסוימת אחרי שעשית כברת דרך".  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x