$
קולנוע וטלוויזיה

הביוגרפיה הקולנועית של מוריסי מסתמנת כאכזבה

"England is Mine", סרט ביוגרפי חדש על מוריסי שצפוי לעלות לאקרנים בחודש הבא, מסתמן כעוד חוליה משעממת בז'אנר הבעייתי שמייצר בעיקר חיקויים מביכים של כוכבי פופ

דנה קסלר 08:5024.07.17

פאניקה ברחובות לונדון. באוגוסט יעלה למסכים באנגליה הסרט הביוגרפי על חייו של מוריסי, "England is Mine", שנקרא על שם שורה בשיר של הסמיתס. זהו סרט לא רשמי, מה שאומר שאין בפסקול שירים של מוריסי או הסמיתס, ואין בו ציטוטים אמיתיים של הכוכב, אחד האייקונים הגדולים ביותר של הפופ הבריטי, שרוב קסמו טמון במילותיו. זה כבר סימן לא טוב. מה גם שמדובר בסרט ביוגרפי על איש שמעולם לא היסס לתבוע על הוצאת דיבה. זה אומר שהבמאי נאלץ להיות אקסטרה־זהיר ולא לחשוף שום דבר שעלול להכעיס את מושא הסרט.

 

סרטים ביוגרפיים על כוכבי רוק הם בדרך כלל זוועה. כששחקן מתחפש לכוכב רוק מוכר זה נראה כמו תחפושת פורים, וכשהוא מחקה אותו זה נראה כמו מערכון, רק מצחיק שלא בכוונה. אנחנו מכירים את הגיבורים של הסרטים הללו, את המראה, ההתנהגות והמניירות שלהם מאינספור הופעות טלוויזיוניות. להצליח לגלם כוכב רוק מוכר באופן אמין, שלא יראה כמו פרודיה, זאת משימה כלל לא קלה.

 

הנרטיב של ביופיק־רוק בדרך כלל מתחיל בזרע הפורענות שניטע בילד יוצא הדופן אך השובבי, דרך ניימדרופינג של הלהקות שאותן העריץ בילדותו, המפגש האקראי עם מי שעתידים להפוך שותפים לדרך וסצינת החזרה הראשונה המקרטעת של הלהקה. אחר כך מגיעים הלהיט הראשון, העלייה המטאורית, הלחץ הבלתי נסבל, חברת התקליטים הנצלנית, הטראומה שהכוכב סוחב איתו מהילדות, הבריחה אל האלכוהול והסמים, סיפור אהבה מקושקש וההתרסקות הבלתי נמנעת.

 

 

מתוך "הולך בדרכי" מתוך "הולך בדרכי" צילום: Studio Produzent

 

היסטוריה של אכזבות

 

ראינו כבר מיליון ביופיקס מוזיקליים איומים: "הדלתות" המנופח של אוליבר סטון, שהדבר היחיד הטוב בו היה לראות את ואל קילמר בלי חולצה; "קונטרול" על איאן קרטיס וג'וי דיוויז'ן שהיה בתכל'ס הפקת אופנה בשחור־לבן של הצלם אנטון קורבין; "The Runaways" על להקת הבנות הרוקנ'רולית מהסבנטיז, שהיה עוד סרט שבו קריסטן סטיוארט עושה פרצופים לא מרוצים, הפעם בתפקיד ג'ואן ג'ט; "סיד וננסי" המביך, שהעניק לגארי אולדמן את התפקיד הגרוע ביותר שלו אי פעם; "ריי" על ריי צ'ארלס עם התסריט הקלישאתי והסנטימנטלי; ו"הולך בדרכי" חסר הנשמה על ג'וני קאש. וזה רק חלק קטן מהרשימה.

 

 

מתוך "אנשי המסיבות". מעט מאוד מאסטרפיסים מתוך "אנשי המסיבות". מעט מאוד מאסטרפיסים

 

ובכל זאת הז'אנר המאוד בעייתי הזה הוליד גם שני מאסטרפיסים נדירים. הראשון הוא "סופרסטאר: סיפורה של קרן קרפנטר", סרט קצר המספר את סיפורה הטראגי של מחצית צמד הסבנטיז המתקתק הקרפנטרז, שמתה כתוצאה מאנורקסיה בגיל 32. הבמאי טוד היינז ("וולווט גולדמיין", שהוא ביופיק לא רע דווקא) עשה זאת לא בעזרת שחקנים אלא עם בובות בארבי. השני הוא "אנשי המסיבות" על הסצנה של מנצ'סטר, שהולידה את ג'וי דיוויז'ן המורבידיים וההאפי מאנדייז ההדוניסטים. הבחירה של הבמאי מייקל ווינטרבוטום לעשות סרט קומי, בעל מודעות עצמית ולא מוסרני, מצילה אותו מהגורל העגום המצפה למרבית הביופיקס המוזיקליים.

 

 

מתוך הסרט. בלי השירים האהובים מתוך הסרט. בלי השירים האהובים

 

 

לא סקס, לא סמים

 

על פי הטריילר, נראה שגם "England is Mine" הולך להיות זוועתון שיציע עלילה פסיכולוגיסטית ובנאלית שהיא לא יותר מאשר אסופת קלישאות סקס־סמים־ורוקנ'רול. ומכיוון שהסרט מתמקד בשנות נעוריו של מוריסי, נראה שהפעם אפילו לא נקבל סקס וסמים, אלא רק את סיפורו של נער חנון ומתנשא, אך ביישן, שצריך לפרוץ מתוך עצמו כדי להפוך מגולם לפרפר.

 

סביר להניח גם שבשל הזהירות הגדולה שלה נדרש הבמאי, לא נזכה אפילו למעט של התייחסות לזהות המינית המתגבשת של מוריסי, רק את יחסיו עם ידידתו לינדר סטרלינג, לימים אמנית חזותית פמיניסטית חשובה ומשפיעה. איזה שיעמום.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x