"לקהל בארץ יש טעם טוב"

בפסטיבל קאן 2012, הוזמנה נצחונה גלעד, העומדת בראש חברת ההפצה “סרטי נחשון”, לפגישה עם חברת הפקה צרפתית שביקשה לעניין אותה בדרמה בשם “השף”. באותה פגישה הוצגו לגלעד גם קטעים מסרט צרפתי אחר, שעדיין היה בשלבי עריכה, המספר על מערכת יחסים משונה בין גבר מבוגר ומשותק בכל גופו ובין עוזרו השחור. מבלי להתלבט יותר מדי, החליטה גלעד לרכוש את הסרט הזה באותו הרגע, ושילמה במזומן. הסרט, “מחוברים לחיים”, התגלה כהימור מבריק, והיה לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של השנים האחרונות בארץ, הצלחה שהפתיעה אפילו את גלעד. “ידעתי שאנשים יאהבו את הסרט”, היא אומרת לכלכליסט, “הוא מאוד אנוש, אבל לא האמנתי שנעשה עליו חצי מיליון צופים”.

“מחוברים לחיים” ישוב החודש להקרנות סינמטקיות במסגרת חגיגות 40 שנה לייסוד “סרטי נחשון”, יחד עם עוד 12 מהסרטים הבולטים שהגיעו למסכי ישראל בחסותם, בהם “זרים מושלמים”, “קסם הנעורים” של שני חלקיו, “לשבור את הגלים” הפרובוקטיבי של לארס פון טרייר, “מה שעובד” של וודי אלן, ועוד.

מתוך "מחוברים לחיים" צילום: THIERRY VALLETOUX

גלעד נולדה בחיפה ושם עבדה כמורה בזמן שבעלה, אפרים, שימש כמנהל בישראל של אולפן וורנר . באמצע שנות השבעים החליט אפרים להיכנס לענייני ההפצה והציע לאשתו להצטרף. נצחונה הסכימה בתנאי אחד, שהסרטים אותם יפיצו יהיו כאלו שיתרמו לקולנוע בישראל, שירחיבו אופקים. “אני מחפשת סרטים שיאתגרו אותי ויגרמו לי לחשוב,”, אומרת גלעד (79), “בשנים הראשונות עוד הייתי מורה להיסטוריה יותר ממפיצה, ובחרתי סרטים שיתרמו לחינוך, טובים אבל כבדים מדי". בהמשך הקימו הזוג גלעד את קולנוע "לב" יחד עם משפחת שני, אך השותפות לא עלתה יפה והתפרקה ב־1989.

"אין פירגון"

אם בשנים הראשונות של “סרטי נחשון” נלקחו כמה הימורים עם סרטים מאתגרים כמו "האידיוטים" של לארס פון טרייר ו"כרס של ארכיטקט" של פיטר גרינוואיי, נדמה שלאחרונה הקו הוא סרטים נעימים יותר כמו “מיסייה שוקולד” ו“נפלאות החושים”, שאמנם מביאים צופים, אבל לא ממש נחקקים בזיכרון. “התחרות בארץ קשה,” מודה גלעד, “אתה מסתכל על המפיצים בחו”ל, היוונים למשל, או הפולנים, הם עובדים כולם ביחד ושמים דגש על הידידות. בארץ לא הייתי אומרת שיש יריבות, אבל אין פירגון. אנחנו מפיצים קטנים ובשונה מ’לב’ או ‘יונייטד קינג’ לנו אין אולם קולנוע, והבית העיקרי שלנו הוא סינמטק תל אביב. כשסרט מוכיח את עצמו אנחנו משכירים אותו לבתי הקולנוע הגדולים, והם מכתיבים לנו תנאים לא פשוטים. אני לא אגיד שחונקים אותנו, אבל אין כל אחד רואה רק את השיקולים שלו. צריך לזכור שאנחנו מדינה קטנה, כמה כבר קהל יש לנו?”

נצחונה גלעד צילום: עמית שעל

אחד האתגרים הגדולים של הפצה בארץ הוא לפענח את טעם הקהל הישראלי. אין נוסחה להצלחה ועל כל “מחוברים לחיים” ו”זרים מושלמים” יש סרטים שנופלים בחבטה עמומה, מבלי להבין מדוע. ”גם שחקנים גדולים לא תמיד עוזרים", אומרת גלעד, "‘מאמא’ בכיכובה של פנלופה קרוז אולי עשה אצלנו מספרים יפים יחסית לשאר העולם, אבל בהחלט הפסדנו עליו”.

על איכת משלמים

איתור הסרטים הטובים הוא רק החלק הראשון בעבודת ההפצה המורכבת, בטח מול השינויים שהתרחשו בשנים האחרונות. “לקהל הישראלי יש טעם טוב יותר מלרוב העולם”, טוענת גלעד, “אבל מאוד חשוב גם איך מציגים את הסרט. הטכנולוגיה המודרנית הופכת את זה ליותר מסובך. את הפיראטיות לא תחסל, וזה רק חלק מהסיבה לכך שהוצאה לאור של סרט הרבה יותר קשה מבעבר. פעם היית שם מודעה בעיתון, דואג שעיתונאים יראו ויכתבו, והיה פרסום ברדיו. לא יותר. היום יש הצטרפו הטלוויזיה, הפייסבוק, האינסטגרם – אין לזה סוף. אתה חייב לחלוש על כולם, אחרת תפסיד המון אנשים”.

ל"סרטי נחשון" קהל מבוגר יותר מלשאר המפיצים ולגלעד יש לזה הסבר מעניין שלא קשור לסרטים עצמם: בזמן שלקומפלקסי הקלנועים הגדולים יש חנייה בחינם ומסעדות מזון מהיר, מי שיוצא לסינמטקים ובתי הקולנוע הבוטיקים שעוד נשארו יצטרך לרוב לשלם על חנייה ומסעדה לא זולה. "זה לא תמיד קל לזוגות צעירים, ולכן רוב הקהל שלנו מתחיל יותר מגיל ארבעים ומעלה", היא אומרת.

אבל לצד התחרות, ההורדות הלא חוקיות והשוק הלא יציב, גלעד שומרת על אופטימיות. “יש כוח למסך הגדול. בסופו של דבר אנשים מעדיפים לצאת מהבית. אין מה לעשות. יש לקולנוע עתיד, והוא לא יילך לשום מקום”.