ירייה בלב: הילד הרע של האמנות האמריקאית מונצח בסרט דוקו חדש

"גם בשנים המאוחרות לחייו של כריס היה לו אדג'", אומר "לכלכליסט" טים מארינן, במאי הסרט התיעודי "כריס ברדן — אבי הקיצוניות" (עם ריצ'רד דווי). "היתה לו יכולת להתלהב באופן טוטאלי, כמו ילד קטן, מכל מה שהוא היה מעורב בו, ואת זה ניסינו להעביר בסרט, את העובדה שיש בו הרבה יותר מהמיתוס של האיש המשוגע הזה".

הסרט, שיוקרן בפסטיבל דוקאביב שייפתח בסוף השבוע הקרוב, מגולל את סיפור חייו האישי והאמנותי של ברדן (1946–2015), מי שהוגדר במשך שנים כילד הרע של האמנות האמריקאית. הדימוי הזה דבק בו בעקבות כמה עבודות פרפורמנס בשנות השבעים, ובראשן "SHOOT" משנת 1971, שבמסגרתה ביקש ברדן מאחד מעוזריו שיירה בו באמצעות רובה 22 מ"מ. הכדור, שהיה אמור לעבור ממש בצמוד לגופו, פגע בזרועו השמאלית ופצע אותו. וזו רק הדוגמה המוכרת ביותר. כבר בעבודת הגמר שלו בלימודי האמנות הוא כלא את עצמו בתוך לוקר למשך חמישה ימים. בהמשך שכב תחת משטח זכוכית במוזיאון לאמנות מודרנית בשיקגו 45 שעות מבלי לזוז וצלב את עצמו באמצעות מסמרים למכונית נוסעת.

מארינן, הבמאי. "התמקדנו במפגשים של האמנות עם חייו הפרטיים" צילום: איי אף פי

חושפני וחרד לפרטיות

ההיכרות בין ברדן לבין מארינן ודווי החלה ב־2009, כשהשניים ראיינו אותו למגזין אמנות ובהמשך יצרו סרט דוקומנטרי קצר על אחת מעבודותיו. במשך כמעט ארבע שנים הם נפגשו בסטודיו שלו פעם בכמה חודשים, ובמקביל ראיינו אנשים שהיו קרובים אליו במהלך כל שנות פעילותו - מאלה שלמדו איתו לתואר הראשון, דרך שותפים לסטודיו ואמנים שהושפעו מעבודותיו כמו מרינה אברמוביץ' ועד עוזריו האישיים בימיו האחרונים.

"הקו המנחה שלפיו עבדנו בסרט היה חקירת חייו הפרטיים במקומות שבהם הם נפגשו עם עבודתו האמנותית", מספר מארינן. "בשלבים הראשונים של הקריירה שלו המקומות האלה היו רבים, כי הוא עצמו היה לב העבודות. אבל ככל שהוא התבגר, הוא החל לנוע בכיוון אמנותי שונה, והחיים שלו הפכו נפרדים מעבודתו".

עד כמה הוא שיתף אתכם פעולה?

"הוא לא אהב להצטלם. גם בצעירותו, בתקופת עבודות הפרפורמנס הקיצוניות, הוא מיעט להתראיין. הוא הסכים שנצלם אותו רק בסטודיו שלו וסירב שניכנס לחייו הפרטיים, אף שנתן לנו גישה חופשית לארכיון שלו וקישר אותנו עם הרבה אנשים שליוו אותו לאורך הדרך. יש קטע בסרט שבו ברדן אומר למצלמה: אני כבר לא עושה עבודות פרפורמנס, אבל בעצם אני עושה אחת כזו אתכם עכשיו'. כנראה כל התהליך היה עבורו כמו עבודה נוספת".

ברדן. "התלהב כמו ילד קטן מכל מה שהיה מעורב בו" צילום: JOSHUA WHITE

"צעיר בן 69"

עם השנים התרחק ברדן מעבודות הפרפורמנס השנויות במחלוקת והתמקד בעבודות מיצב גדולות ממדים, שלהן רתם את הידע שלו מתחום האדריכלות שלמד במקביל לאמנות. ב־2008 יצר במרכז רוקפלר בניו יורק את "What My Dad Gave Me", גורד שחקים בגובה 65 רגל, ופסל חוצות גדול בשם Urban Light שמוצב כדרך קבע בכניסה למוזיאון ה־LAMCA בלוס אנג'לס ומורכב מ־200 מנורות רחוב. "אנשים רבים שהיו קרובים לברדן התנתקו ממנו באותה התקופה", מספר מארינן. "הוא התרחק מהסצנה ועבר לגור וליצור במקום מרוחק כשעתיים מלוס אנג'לס כשסביבו רק אשתו, הכלבים שלו וכמה עוזרים".

צילום מתוך העבודה "Shoot" צילום: יח"צ

הסרט מנסה להתחקות אחר תהליך השינוי שהוא עבר?

"כשאנשים הופכים למוכרים בן רגע בזכות משהו מסוים, הם נוטים להישאר ככה, קפואים במוחו של הקהל הרחב. אבל כולם משתנים בין גיל 20 לגיל 60. כשברדן ירה לעצמו ביד, הוא נתפס כמישהו פרוע מאוד, אבל אני בטוח שגם אז זה לא היה לגמרי נכון. אמנם הוא עשה לא מעט דברים מסוכנים, אבל זה היה בעיקר מיתוס שנופח סביבו".

ברדן הלך לעולמו ב־2015 אחרי התמודדות לא ממושכת עם מחלת הסרטן. "כשהבין שהוא חולה, הוא כבר היה הרבה פחות פנוי לצילומים" מספר מארינן. "באופן טבעי הוא רצה להתמקד בעבודה ולסיים את הפרויקט האחרון, שעליו עבד הכי מהר שאפשר. כשהתחלנו לעבוד על הסרט, לא ציפינו שיהיה לו סוף עצוב. מבחינתנו הוא היה איש צעיר בן 69".