העולם שייך למבוגרים

"תהליך נורמטיבי של הזדקנות כולל גם ירידה בשמיעה", מספרת לי על עובדות החיים רינה נאור (41) העומדת בראש גוף חדש שטרם נחשף ושמו AgeCulture, "והציפייה שלי מהטלפון היא שהוא יתאים את עוצמת הצלצול שלו אליי ויתוכנן בהתאם לזמן שנדרש לי לענות, כך שלא אצטרך להרגיש שאני לא שומעת טוב. זו תקלה של השירות, לא שלי, כי אני נורמטיבית, ואלה הרי החיים".

פרופ' רון נבארו (70) שותפה של נאור ל־AgeCulture, חברת השקעות, פיתוח טכנולוגיות ועיצוב לגיל השלישי, חולם על טלפון "שילמד את המשתמש שלו להעצים את הצלצול בהתאם לרעש הסביבתי. אם היו עובדים פה מסורים, סביר להניח שממרום גילי לא הייתי שומע את הצלצול. אני צריך טלפון שמבין שאם יש רעש בסביבה, הוא משנה את התדר שלו וגובר על כל הרעשים".

כל עוד אין כזה, "אנשים באים אליי ואומרים לי: צלצלתי אליך כל היום, אתה לא שומע? וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למבוגר, זה יוצר פער".

בדיוק בגלל הפער הזה הם הקימו את החברה, שמטרתה אינה פשוט להנגיש מוצרים לאנשים שעברו גיל מסוים, אלא בעיקר קידום של פילוסופיה שלפיה "החיים של אנשים באשר הם משתנים לאורך הזמן", מסבירה נאור. "לי כאמא יש דרישות שונות משל אדם צעיר או אדם שמזדקן. הסביבה צריכה להתאים את עצמה לסגנון החיים של אנשים".

 ב־1950 מספר האנשים מעל גיל 60 בארה"ב ובאירופה היה 13% ו־14% בהתאמה; בשנת 2050 הוא צפוי לעלות ל־27% ו־35%, כך לפי ארגון המבוגרים האמריקאי AARP.

נאור ופרופ' נבארו. "מבוגרים רבים לא הולכים לקולנוע כי הם מפחדים ממערכת הזמנת הכרטיסים" צילום: אוראל כהן

הקושי להקליד

פרופ' נבארו הוא מעצב תעשייתי בעל שם עולמי, בעל 24 פרסי עיצוב ארציים ובינלאומיים, ובהם World Technology Award היוקרתי (שנה לפני כן זכה בפרס ג'וני אייב, המעצב הראשי של אפל). נאור (41) מנהלת בישראל את Frog, אחת מחברות העיצוב והפיתוח האסטרטגי הגדולות בעולם.

AgeCulture של השניים ממוקמת בתוך אקסלרטור ההייטק החדש Lighthouse, שהקים עידו מנור ברעננה. מטרתם היא לשנות את ההתבוננות של חברות בחממה על קהל היעד ובמקביל להצביע על הפוטנציאל העסקי, היות שזה שוק גדול שמוכן לשלם מחירי פרימיום. "אנשים בני 65 הם פחות או יותר הדבר שהכי פחות מעניין סטרטאפיסטים צעירים שבאים לשבת פה", אומר פרופ' נבארו, "והקבוצה הזאת מתחילה לאבד ביטחון. צעירים מקלידים בשתי אצבעות ואני בקושי באצבע אחת, אז נוצר פער דיגיטלי שגדל ככל שהטכנולוגיה מתפתחת".

המצב הזה מוביל מבוגרים רבים פשוט לוותר. "אני לא מסתדר עם וואטסאפ, אז אני לא אשתמש בו", טוען נבארו בהכללה על בני גילו. ולוויתור הזה עשויות להיות השלכות חברתיות עמוקות, כיוון שהכל היום צועד לעולם ממוחשב, כולל נושאים קריטיים כמו בחירות.

טריליוני דולרים

נאור: "כשאני אומרת ליזמים שהאוכלוסייה המבוגרת אחראית להוצאות צרכנים של 7.1 טריליון דולר בשנה, רק בארה"ב, הם פתאום מסתכלים על הפוטנציאל העסקי. מדובר באוכלוסייה שרוצה לחיות את החדשנות; הצורך קיים, ואנחנו רוצים לחבר את הסטארט־אפים לפוטנציאל הזה".

הפותחן של בטר גריפס

דוגמאות לסטרט־אפים שנעזרו בשירותיהם עוד אין, משום שהחממה רק פתחה את שעריה, אך דוגמאות מוחשיות אחרות יש. נבארו מדגיש שחשוב שהפיתוחים המדוברים יהיו כאלה שלא מתייגים את המשתמשים כחלשים וזקנים. הוא מציג לי מעין שפכטל עקום שהוא בעצם פותחן. "אשתו של בעל חברת בטר גריפס, שמייצרת כלי מטבח, סבלה מדלקת מפרקים ולא יכלה לפתוח או לסגור צנצנות", הוא מסביר. לטענתו, זה מוצר שאינו מתייג את המשתמש שלו, בניגוד להליכון, למשל. "כי זה בעצם פתרון שמתאים לכולם".

עוד מציג לי הפרופסור מנעול שפותח עבור אנשים מבוגרים שהיד שלהם לא יציבה. "כשאני מראה את זה לסטודנטים, הם אומרים לי 'זה מנעול לשיכורים', כלומר הם בכלל לא רואים את הגיל". דוגמה ממוחשבת יותר היא תוכנה להזמנת כרטיסי קולנוע: "חלק גדול מהאנשים המבוגרים לא הולכים לקולנוע כי הם מפחדים ממנה ומעדיפים לוותר".

הדוגמה המסקרנת ביותר היא הבית החכם שהולך ותופס תאוצה. ומה חכם יותר מלהתאים מראש את הבית לכל גיל? נבארו מזכיר ש"אנשים מבוגרים צריכים לקום בלילה לשירותים. יש כאלה שלוקחים כדורים. האישון שלהם מתכווץ לאט יותר. תאר לך מערכת שיודעת איפה אתה ולאן אתה הולך, שיכולה לספק לך תאורה מדויקת לרגע שבו פתחת את העיניים, ומבינה שאם אתה קם בשלוש בבוקר אתה לא הולך להכין חביתה".