• תפריט
קולנוע וטלוויזיה

כיכר שם בחוץ

כיכר דיזנגוף נהרסת בימים אלו ותוקם מחדש במפלס הרחוב. כשזה יקרה, הכיכר המיתולוגית, המוזרה והמושמצת, תמשיך להתקיים בפרויקט מציאות מדומה אמביציוזי של האמנית שירין אנלן: "הכיכר תהפוך לזיכרון, הסרט יהפוך אותה לנצחית"

ענת ברזילי 08:5019.07.16
זה כמה שבועות לא מתקיימים מופעי המים והאש בפסל “מים ואש” של יעקב אגם, הניצב במרכז כיכר דיזנגוף בתל אביב. תחת השמש הקופחת, עובדי קבלן מטעם העירייה החלו להרוס את ערוגות הבטון המוגבהות סביב עצי הפיקוס הגדולים, העתידים להתיק את מקומם עם הפסל, עד שישובו בשלום בעוד שנה וחצי, אחרי שהכיכר תיהרס ותיבנה מחדש במפלס הרחוב. כשזה יקרה, הכיכר הישנה, המוגבהת והידועה לשמצה, תיעלם מהמרחב הציבורי, אבל תמשיך להתקיים בזכות האמנית שירין אנלן.

 

אנלן (31) עובדת בשנה האחרונה על “צינה: סימפוניה של געגועים” - סרט תיעודי בטכנולוגית WebVR ( שילוב של טכנולוגיית רשת ומציאות מדומה) המתעד את כיכר דיזנגוף על יושביה.

 

“הכל התחיל כשחזרתי לגור לפני שנה בבית שבו גדלתי, בעקבות פרידה מבן זוג”, מספרת אנלן.“ישבתי בכיכר בכל יום והתבוננתי באנשים. הרגשתי אז חסרת קרקע והמקום משך אותי. שמתי לב לאנשים הקבועים שמגיעים בשעות קבועות, והרוטינה הזו נתנה לי עוגן.

 

“רוב הזמן הכיכר ריקה, רק בזמן המופע העוברים והשבים נעצרים ונעמדים כמו בטקס, או מצלמים סלפי. ובזמן הזה כל הנוכחים - היושבים על הספסל, מי שמכבס את הבגדים במי המזרקה, הזקנים, מחוסרי הדיור - כולם נמצאים לרגע אחד לבד־ביחד, והמצב הזה ניחם אותי.

 

“פרידה, בדידות וגעגוע עלו בשיחות שניהלתי עם האנשים בכיכר, ואלו גם התמות המרכזיות בסרט. הופתעתי מהסיפורים ששמעתי; גברים בני 70 שמביעים חרטה גדולה על חוסר מימוש של אהבה או חוסר אמון ביכולת העצמית לאהוב. הסיפורים ששמעתי גרמו לי לראות את הכיכר כסמל לאהבה ראשונה שהיתה ואיננה. הכיכר שנפתחה ביום השנה ה־8 למותה של צינה דיזנגוף היא מעשה הנצחת האהבה של מאיר דיזנגוף אליה.

 

אנלן היא אמנית תיעוד אינטראקטיבי, יוזמת ומנהלת-שותפה של פסטיבל המציאות המדומה החדשני "סטימר סלון", שהתארח השנה בביתן הישראלי בפסטיבל קאן.

 

אנלן. "כשאני חושבת על כיכר דיזנגוף, אני חושבת על לופו שמפסל בבקבוקי פלסטיק או על שימי שמתקלח במזרקה" אנלן. "כשאני חושבת על כיכר דיזנגוף, אני חושבת על לופו שמפסל בבקבוקי פלסטיק או על שימי שמתקלח במזרקה" צילום: עמית שעל

 

האנשים הם המקום

 

הכיכר בסרטה החדש (שצפוי להיות מוצג באוקטובר הקרוב — רגע לפני סיום הריסת הכיכר המוחשית) נראית כמו כדור שלג מחנות מזכרות, כוכב לכת או אי נוסטלגי.

 

הצופה יכול להתקרב ולהיכנס לתוך המרחב התלת־ממדי על ידי תזוזה של העכבר ב־360 מעלות. הסרט מלווה עשר דמויות שוליים שהכיכר היא ביתן, למשל אדם בשם לופו, מראשוני התנועה הפאנקיסטית, שמנהל את חייו סביב הכיכר מאז 1984. הדמויות מספרות סיפורים על חייהן, ונראה שהן כלואות בכיכר ובמחזורי הזמן שלה שמתבטאים במופע הפסל הקינטי של אגם. השעה בכיכר הווירטואלית מסונכרנת תמיד עם השעה במציאות, ובכל שעה שבה הצופה ייכנס לפרויקט, הוא יתחבר לסדר היום האורגני של הכיכר. כשיתקרב לכל אחת מהדמויות, יוכל לשמוע אותן מדברות, והמים זולגים מהמזרקה לכיכר עד שהעולם הווירטואלי מוצף כולו.

 

למה בחרת דווקא באנשי שוליים?

“יכולתי לספר סיפור אחר לגמרי, למשל על האדריכלית שתכננה את הכיכר. אבל כשאני חושבת על הכיכר, אני חושבת על לופו שמפסל בבקבוקי פלסטיק או על שימי שמתקלח במזרקה. הם האנשים שנמצאים פה ומייצגים את המקום. אני מחוברת לשוליים ותופסת את עצמי כאאוטסיידרית”.

 

איפה יהיו כולם בזמן השיפוץ?

"זה מאוד מדאיג אותי. אולי חלקם ימותו. אני דואגת בעיקר לחיים (56, עבד כאופה עד שמחלת הסוכרת הכריעה אותו — ע”ב), הוא יושב בכיכר זה חמש שנים ומקבץ נדבות. הוא חולה ולא יכול לעבוד, וחרד מאוד מהשיפוץ".

 

איך התחלת לדבר עם אנשים?

"בהתחלה חיזרתי. הגעתי עם מצלמה, ישבנו, דיברנו ושתינו תה, ומשם המשכתי. רוב המצולמים גם לא אוהבים את המצלמה. הם שכחו איך לתקשר עם העולם והם נוקשים. אני מחזירה את הרכות על ידי המפגש".

 

אנלן מסבירה שהבחירה להשתמש בטכנולוגיית מציאות מדומה עוזרת להתקרב למציאות המתועדת: "את מתבוננת בפרטים הקטנים, בתנועה של דברים. הכל נראה קסום".

 

מתוך "צינה: סימפוניה של געגועים". עולם וירטואלי שמשמר את המציאות של אנשי הכיכר מתוך "צינה: סימפוניה של געגועים". עולם וירטואלי שמשמר את המציאות של אנשי הכיכר צילום: שירין אנלן

 

להתחבר לילד שבך

 

"מכנים את ה־VR 'מכונת אמפתיה'", היא ממשיכה, "היא מאפשרת לטעות, להיות פגיעים. זו לא אשליה אופטית. במציאות היומיומית הפסקנו לשוטט. אנחנו תמיד ממוקמים ומרושתים, מודעים לעצמנו. ב-VR את מתחברת לילדה שבך".

 

מצד אחד הטכנולוגיה הכי מתקדמת, ומצד שני הכיכר המוזנחת.

“נכון שלאורך השנים הכיכר הוזנחה, אבל המזרקה של אגם חדשנית מאוד לתקופתה. היא הבסיס של אמנות אינטראקטיבית; לא משנה באיזו זווית תעמדי, אף פעם לא תראי את אותו הדבר שאדם אחר רואה. גם מבחינה טכנולוגית היצירה הזו מורכבת, לא רק המים והאש, גם כמות הפנסים והרמקולים. רציתי לעבוד עם האינטראקטיביות הזו ולייצג אותה בצורה עגולה. היה לי חשק ליצור בצופה רצון לעבור מספסל לספסל ולחזור בשעות שונות.

 

יעקב אגם יודע על הפרויקט?

"כן. דיברנו לפני כמה ימים אחרי חודשים שבהם ניסיתי להשיג אותו".

 

הוא הולך להיות דמות בסרט?

"אני מאוד רוצה. לא נכנסנו לפרטים, אך קבענו להיפגש. בדמיון שלי אני רואה אותו מדבר על החזון שלו בזמן ההדמיה של המופע. הוא שמח על הפרויקט ואמר שהסרט ישנה את החוויה ההיסטורית של הכיכר. הכיכר תיהרס ותהפוך לזיכרון, והסרט יהפוך אותה לנצחית".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x