מי שחשב

"לפני שצבי נפטר הוא שאל אותי מה אעשה בחומרים שלו - 3,000 ספרים, מכל הסוגים והמינים. את רובם תרמתי לבית הספר אורט בדליית אל־כרמל. שמחתי מאוד שראש המועצה, רפיק חלבי, הסכים לקבל את כל הספרייה כמו שהיא. מנגד, בנוגע לכתב העת 'מחשבות' הרגשתי שהוא נכס תרבותי אדיר ושזו ירושה שהיא לא שלי, אלא של כולם — ולכן אני צריכה לתת את זה לכולם.

"מההתחלה 'מחשבות' חולק ללא תשלום. תמיד אמרו עליו שלא ברור מה יותר קל, להבין אותו או להשיג אותו. המגזין היה יוצא פעם בחודשיים־שלושה, ללא התחייבות לדדליין, במיטב המסורת של צבי. היו כ־15 אלף חוברות בכל פעם, וזה הפך להיות מעין מועדון אקסקלוסיבי. אנשים היו עוצרים את צבי ומבקשים את עזרתו בהשגת החוברת, והוא היה מוציא עט, רושם את כתובתם ושולח להם. המשורר רוני סומק סיפר לי לא מזמן איך הלב שלו רקד כשמצא לראשונה את החוברת בדואר, אחרי שביקש אותה מצבי".

דליה הוכברג צילום: עמית שעל

בשנתיים האחרונות עמלה דליה הוכברג על שימור כתביו של בן זוגה המנוח צבי ינאי, הוגה דעות, מנכ"ל משרד המדע לשעבר וחתן פרס ספיר לספרות. לשם כך היא הקימה לפני כחודש את האתר מחשבות (ThinkIL.co.il), הנושא את שמו של כתב העת שינאי ערך לאורך שלושה עשורים. האתר נבנה בידי היוצרת נאורה שם שאול, שלפני שנתיים בנתה אתר שמרכז את כל כתבי חנוך לוין (hanochlevin.com) ומכיל גם את תוכנם המלא של כל גיליונות "מחשבות" שנערכו בידי ינאי.

אני פוגש את הוכברג במרכז המרצים לישראל, שבניהולה. היא בת להורים ניצולי שואה, גדלה בקיבוץ מעלה החמישה, שירתה בצה"ל 25 שנה והשתחררה בדרגת סגן אלוף. היא אם לתאומים, יעל ודניאל, שינאי הוא אביהם.

"צבי היה בן זוגי 25 שנה והוא אייקון תרבותי בפני עצמו", היא אומרת, "'מחשבות', מצדו, השאיר חותם תרבותי עמוק בחברה הישראלית ורבים טוענים שעד היום לא היה פה כתב עת באיכות כזו. הוא כלל תרבות, מדע, פילוסופיה והיסטוריה, כל מה שממלא את החיים שלנו תחת מטריה אחת".

מה היה הייחוד של "מחשבות"?

"הייחוד היה בתפיסת העולם האינטרדיסציפלינרית של צבי, שהיה העורך הראשי וגם כתב חלק גדול מהכתבות בו. התפקיד שלו היה להנגיש את הידע הנדיר שלו ולתרגם אותו לשפה של בני אדם.

"אני אתן לך דוגמה. אם תקרא מאמר על הקוונטים אתה תמות. מה זה קוונטים? אף אחד לא באמת יודע, אז הוא כתב מאמר שנחשב לאורים ותומים בנוגע לקוונטים, 'הוודאות האבודה של הטבע והאחדות הקוונטית'. הוא סיפר לי שהוא קרא 40 ספרים ועשרות מאמרים כדי לכתוב אותו. כזה היה צבי, יסודי ומעמיק. כל מי שקורא את המאמר מבין יותר את הקוונטים. לצבי היתה היכולת המדהימה הזאת, להנגיש מילים ורעיונות מסובכים בשפה שכל אחד מבין".

צבי ינאי צילום: מירי דוידוביץ

אסא כשר המליץ

למעשה הוא היה אוטודידקט. איך זה התבטא?

"הוא היה בעל השכלה של עשר שנות לימוד, כי לא רצה שיגידו לו מה לקרוא. הוא רצה להיחשף לכל בזמן שלו, לפי הרצון שלו. תפיסת העולם שלו התבססה על שלוש מילים: אני לא יודע. ומה'אני לא יודע' הזה הוא היה משוחרר וחופשי לגמרי לחפש את מה שהוא רוצה בדרך שהוא רוצה".

איך צבי הגדיר את עצמו?

"אחרי שכתב את הספר 'שלך, סנדרו' ונוסף לו התואר 'סופר' הוא היה אומר: 'סופר תקראו לדוסטויבסקי, אני לא סופר'. כך הוא אמר על כל תואר שהדביקו לו. הוא היה אומר 'אני, במקרה הטוב, כותב'. כששאלו אותו איך להציג אותו הוא היה אומר: 'צבי ינאי'.

"אחרי ששולמית אלוני המליצה עליו לתפקיד מנכ"ל משרד המדע הוא היה אמור להתמנות, אבל לפי הנהלים אי אפשר למנות מי שאינו בעל עשר שנות לימוד. "לכן פרופ' אסא כשר כתב עליו מכתב שבו הצהיר שהשכלתו שקולה לחמישה תארים שניים לפחות. רק אז קיבלו אותו לתפקיד".

היו אנשים שהוא העריץ במיוחד?

"את ישעיהו ליבוביץ', מאוד, הוא ראיין אותו הרבה פעמים, וגם את פרימו לוי, הסופר האיטלקי ניצול אושוויץ. הדברים שהוא כתב השפיעו מאוד על צבי. היינו יחד בטורינו, בבית שבו לוי נטל את נפשו. צבי זיהה דמיון ביניהם ובין סיפורי החיים שלהם בתקופת המלחמה".

"וואו, יול ברינר"

הוכברג מספרת: "היה לצבי משרד קטן משלו ליד הבית שלנו ושל הילדים שלנו, בית קטן שהיו בו כל הספרים, הסרטים והזמן שהיה צריך כדי לחשוב. הוא היה איש משפחה למופת אבל גם אדם של לבד, לבד מתוך ברירה ובחירה".

איפה נפגשתם?

"בוקר אחד חברה אמרה לי 'דליה, בואי תכירי מישהו'. הסתכלתי עליו ואמרתי 'וואו, יול ברנר'. ידעתי מי הוא, ואחרי יומיים התקשרתי אליו כדי לבקש ממנו שירצה במכללה לביטחון לאומי. ביקשתי לשמוע את ההרצאה מראש כדי 'לעשות לו מבחן', אבל כבר אז הוא מצא חן בעיניי.

"כשהוא הרצה הייתי במקום אחר לגמרי. הוא נפרד ממני לשלום מבלי לסמן כל עניין מיוחד. מוטרדת התקשרתי לחברה, והיא אמרה לי לחכות, אז חיכיתי. כעבור כמה ימים הוא התקשר: 'שלום, זה צבי ינאי, אני אמור להרצות אצלכם בעוד חצי שנה ולא יהיה לי כנראה רכב'. בסוף השיחה הוא שאל: 'תגידי, אפשר לשתות איתך קפה?'. שתינו קפה 25 שנה".

ואיך הוא היה כאיש משפחה?

"מדהים. הוא הפך לאבא בגיל מבוגר, 60, ולמרות פער הגילים הוא היה נהדר. הוא היה מקריא לילדים צ'ארלס דיקנס וז'ול ורן, ספרים של פעם שהביא במיוחד מהקיבוץ, ומסביר להם הכל".