האמן גיל הלר: "באמנות יש משהו אגואיסטי"

"באמנות העכשווית המקצוענות קצת הלכה לאיבוד", אומר האמן גיל הלר. "אמנם זו אמנות מאוד משוחררת ומשחררת, אבל אני עדיין סבור שחשוב לדעת לצייר. אני מרגיש שאני עוסק במקצוע שיש לי אחריות עליו, בדומה למה שהרגיש מיכלאנג'לו בזמנו".

את הדברים אומר הלר לרגל פתיחת תערוכת היחיד שלו, "נפגשנו כבר?" בגלריה ArtStation (עד 7 בפברואר, שיח גלריה ב־16 בינואר, 11:00, מתחם התחנה, תל אביב), תערוכתו הראשונה בתל אביב. בתערוכה הלר (35) מציג ציורים מהשנים האחרונות שבהם הוא מתעד בטכניקה ריאליסטית מאוד רגעים מן העבר שתיעד בעצמו, שתיעדו בני משפחה, וגם צילומים רנדומליים שמצא באינטרנט.

נוסטלגיה להווה

"ההורים שלי נפטרו בתוך טווח זמן קצר לפני כמה שנים", הוא מספר, "ביום שבו אבא שלי נפטר הפסקתי לצייר בצבע. למשך תקופה ארוכה ציירתי רק בשחור־לבן, הצבע פשוט לא עשה לי טוב. בבית הוריי מצאתי ארגזים עם כמויות אדירות של תמונות וגזרי עיתונות ללא שום סדר או פרטים, לקחתי אותם ופשוט התחלתי לצייר אותם".

Big Tow Divers, 2013 צילום: עמית שעל

החיבור הזה לעבר רק הלך והעמיק: "מצאתי את עצמי עושה עבודה דומה לזו של היסטוריון, אבל באופן אינטואיטיבי לגמרי. תוך כדי תהליך העבודה התחלתי לחפש דימויים נוספים מאותה התקופה, משנות החמישים והשישים, ממקומות אחרים בארץ או בעולם. ההתעסקות בעבר גרמה לי לרצות לעסוק גם בדברים שקורים עכשיו, לכן ציירתי גם דימויים של הילדים שלי, למשל. כל הציורים מצוירים באותה דרך, כך שהמתבונן לא יודע מהם הדימויים ההיסטוריים ומהם העכשוויים. התחושה שנוצרת כשמסתכלים בציורים היא תחושה של מעין נוסטלגיה מוזרה, אולי נוסטלגיה להווה".

אתה אדם נוסטלגי בהווייתך?

"מאוד. אני חושב שזה טיפוסי לאנשים שהם דור שני לשואה. אני חי עכשיו אבל תמיד נוטה לשייך את עצמי למאורעות היסטוריים שלא ממש הייתי בהם, כאילו אני חי כמה היסטוריות במקביל".

שני עולמות

הלר הוא לא ממש האמן הטיפוסי. הוא חי בירושלים, מחוץ לסצנה התל־אביבית, וזוהי לו התערוכה הגדולה הראשונה בעיר. "אני מרגיש פה כמו תייר", הוא אומר, "כמו מישהו שצריך להחתים דרכון. כל ההתעסקות הזאת סביב האמנות היא זרה לי. אין לי חברים אמנים ואני לא הולך לפתיחות של תערוכות".

הלר על רקע עבודותיו. "אני עדיין חושב שחשוב לדעת לצייר" צילום: עמית שעל

במקביל להיותו אמן הוא גם מנהל הפנימייה של התיכון למדעים ואמנויות בירושלים. ביתו, שבו חי עם אשתו ושני ילדיו, וגם

הסטודיו שלו, נמצאים שניהם בשטח הפנימייה עצמה, אבל הוא מקפיד על הפרדה קשוחה בין שני העולמות. "אני מתחיל לצייר בשמונה וחצי בבוקר", הוא מספר, "מסיים בצהריים המאוחרים, ואז מתחיל את החלק שבו אני עוסק בחינוך, שיכול להימשך גם עד אחת בלילה. יש לי צורך להפריד בין שני הדברים, גם כשאני נכנס לסטודיו אני עושה את זה מהר בלי שאף אחד יראה וסוגר מיד את הדלת".

אם היית מסוגל כלכלית, היית עוסק רק באמנות?

"לא. אני מרגיש שבאמנות יש חפירה משמעותית אל תוך עצמך. יש בה משהו אגואיסטי. לכן אני חייב לאזן. אני גם לא חושב שזה היה עושה לי טוב לשבת כל היום סגור בתוך הסטודיו. בחרתי גם לא לעסוק במקביל במשהו שהוא 'כמעט' אמנות כמו ללמד אמנות או לעבוד במוזיאון. אני מרגיש שזה ישאב ממני את הכוחות שמוקדשים לציור. העיסוק במשהו שונה לחלוטין לא שואב ממני את הכוחות האלה, אלא מאפשר לי סוג של חיים כפולים שאת שניהם אני עושה במקסימום".