$
פנאי

הדיבוק של יבגני אריה

הבמאי השנוי במחלוקת נוגע באחד המיתוסים הגדולים של התיאטרון היהודי ומעלה בגשר עיבוד עכשווי של "הדיבוק". "אני לא רוצה שאנשים יבואו סתם לראות חיזיון תרבותי ולא יבינו דבר, ואז ילכו הביתה בתחושה שמילאו את חובתם. זה מה שהרבה פעמים קורה בתיאטרון"

מאיה נחום שחל 09:0406.01.14
לראות את יבגני אריה מביים את "הדיבוק" בהאנגר החזרות של תיאטרון גשר זו הצגה בפני עצמה. הוא כולו רוח סערה, מנחה את שחקניו ברוסית מעורבת באנגלית עם כמה הבלחות בעברית, מנופף בידיו לכל עבר, משחק בשערו, עולה ויורד מהבמה, חוזר ובודק כל תנועה וכל משפט, מדליק סיגריה ומכבה אותה וזורק הערות לאיש הסאונד ולמעבד המחזה רועי חן, שיושב מול אייפד ומשנה את הטקסט תוך כדי החזרה. בקיצור, בית ספר לתיאטרון.

 

העיבוד החדש ל"הדיבוק - בין שני עולמות", אחד המחזות החשובים בתולדות התיאטרון היהודי והעברי (ראו מסגרת), יעלה בגשר ב־13 בינואר, ואין ספק שחן ואריה - שראה את ההצגה המיתולוגית שכתב ש' אנסקי וביים יבגני וכטנגוב רק בקטעי וידיאו - לוקחים את המחזה המיסטי הזה למקום אחר.

 

יבגני אריה יבגני אריה צילום: עמית שעל

 

"ודאי שחששתי לגעת בקודש הקודשים של התיאטרון היהודי, ואני עדיין חושש", אומר אריה, המנהל האמנותי של תיאטרון גשר (66), שעלה ממוסקבה ב־1990 והקים את התיאטרון עם קבוצת שחקנים עולים - מרביתם תלמידיו. "זו קלאסיקה יהודית שמעניין מאוד לעשות היום, כדי שהקהל יתחבר לסיפור", הוא מסביר.

 

"אני לא רוצה שיבואו סתם לראות חיזיון תרבותי ולא יבינו דבר, ואז ילכו הביתה בתחושת סיפוק עמוקה שמילאו את חובתם. הגברים יירדמו, הנשים ידחפו אותם עם המרפק. זה מה שקורה בתיאטרון הרבה פעמים".

 

מה שהופך את "הדיבוק" למיתוס, בעיני אריה, הוא העובדה שלפניו היה התיאטרון היהודי מוכר בעיקר בזכות מחזות של שלום עליכם והצגות מצחיקות. "אנסקי הסתובב שנתיים בעיירות יהודיות ואסף סיפורי פולקלור, ועל אחד מהם הוא ביסס את המחזה. וכשפולקלור בגודל כזה מגיע לבמה, ועוד בבימוי וכטנגוב, שהפך אותו ליצירה, זה אירוע גדול. ברור לגמרי מדוע צמח תיאטרון לאומי מתוך פרויקט כזה. השאלה היא מהו המחזה הזה היום".

 

ומהו היום בעיניך?

"צריך היה להפוך אותו לבהיר במובן של הגורלות האנושיים שבתוכו. תת־הכותרת של המחזה, 'בין שני עולמות', היתה חשובה לנו מאוד. היחסים בין עולם החיים לעולם המוות, כשהאהבה שוברת את הגבול, עניינו אותנו מאוד. זה גם מחזה שיש כוח נשי עצום בבסיסו. אשה שדוכאה ומצאה קול אישי בתוך קול של גבר. הצד הרומנטי בסיפור הוא שאהובה חזר אליה - היא מדמיינת אותו והם כביכול יחד, והצד הפחות רומנטי הוא שהיא חולה מאוד, חיה קשה את ההזיה שלה עד הסוף הטרגי. זה סיפור על הסביבה שמייצרת את הדיכוי הזה וגם על דרכי ההתמודדת של הדמות. במובן הזה הוא מודרני לחלוטין".

 

יבגני אריה יבגני אריה צילום: עמית שעל

 

חן הוא שמתרגם מרוסית את הדברים שאומר אריה במהלך הפגישה בינינו. מלבד היותו המעבד של המחזה ודרמטורג התיאטרון, חן הוא יד ימינו של אריה בשנים האחרונות: "אני כבר מכיר את השפה הבימתית שלו, ויש בינינו כימיה. זה תהליך אינטימי מאוד. אני מקריא לו והוא מגיב, אנחנו גם משחקים הרבה סצנות במשרד שלו", מסביר חן.

 

אריה מאמין בעבודה משותפת של כל היוצרים מתחילת התהליך. "אנחנו ממציאים הצגה, לא רק מחזה כתוב שהבמאי מתחיל לפענח. בתיאטרון של ימינו יש מעט הצגות טובות בעולם, ובאלה הטובות אני שם לב שיש עבודה משותפת צפופה בין הבמאי, הכותב, התפאורן והמוזיקאי. כשהשיתוף הזה קיים, יש סיכוי להצגה טובה, וזה קורה לעתים נדירות".

 

לחץ להתחתן

 

לרגל הפקת הדגל של העונה יעלה על במת גשר לראשונה השחקן דורון תבורי, שחן התאהב בו כשצפה ב"המלך הולך למות" של רנה ירושלמי ואחריו גם אריה. תבורי יגלם את סנדר, אביה של לאה, "אף שהוא אינטלקטואלי יותר מהטיפוס במחזה", אומר אריה.

 

בצעד יוצא דופן ובמכוון יגלמו את הצעירים במחזה, לאה וחנן, שני שחקנים ותיקים, אפרת בן צור וסשה דמידוב. "קודם כל זה בגללו", צוחק אריה ומצביע על חן. "חוץ מהצחוק, מעניין לראות שני אנשים שכבר יש להם איזה עבר די אומלל מאחוריהם, כל אחד מסיבתו. רועי כתב את הדמויות האלה מבוגרות יותר מראש, כי אחד הנושאים המובילים במחזה הוא אשה שהעולם לוחץ עליה להתחתן ומדכא אותה עד להתפרצות של מחלת נפש. אשה בגיל של אפרת (45 - מנ"ש) מצויה כיום תחת אותו מכבש לחצים למצוא זוגיות כמו שפעם היתה ילדה בת 19, ובטח על זה ירצחו אותנו המבקרים".

 

אתה חושש מהמבקרים?

"מי שאומר לך שלא חשוב לו מה כותבים המבקרים משקר. ליוצרים רציניים ואמיתיים יש עור דק, כי בלי עור דק אי אפשר לעבוד, ולכן ברור שזה תמיד פוגע. הבעיה היא שהם לפעמים כותבים בלי להכיר את המחזה".

 

אריה מרגיש שתיאטרון גשר עדיין מבודל מתיאטרונים אחרים. "אנחנו, לצערנו, הולכים בדרך שלנו", הוא אומר ומצר על שההצגות של גשר זוכות כיום להצלחה גדולה יותר בחו"ל מאשר בבית. "זה סיפור רגיל בישראל. כל עוד אתה זר אתה אקזוטי ומתייחסים אליך בהתאם. אחר כך אתה הופך לאחד משלנו, וזה כבר לא כל כך מעניין".

 

לכן פרשתם מפרס התיאטרון?

"הפסיקה לעניין אותי הדעה של האנשים האלה. אני חושב שכל תחרות צריכה, במובן מסוים, לצפות את הכיוון שהתיאטרון הולך אליו ולהבין לאן הוא צריך להתפתח, והפרס לא משקף זאת".

 

כשאני שואלת מה דעתו על התיאטרון הישראלי היום, אריה צוחק ואומר: "לא רוצה לדבר על זה. דיברתי על זה בעבר, וחוץ מזה אני מייצר לעצמי אויבים, אין בזה תועלת".

 

חן מתערב ומזכיר לאריה הצגה שדיבר עליה טובות לאחרונה. "סיראנו דה ברז'רק בקאמרי", אומר אריה. "יש לי הערות גם עליה, אבל ברור שיש שם תרגום מדהים, שחקן נהדר ובימוי בהיר. הבמאי הוא גם כוריאוגרף וזה מועיל ומורגש כי הסצנות בנויות גם על תנועה".

 

"לא רוצה ללכת מפה"

 

ראשו של אריה שופע רעיונות וחלומות, אך מצבו הכלכלי הקשה של תיאטרון גשר מכתיב פשרות בבחירת רפרטואר ומפריע למהלך התקין של העבודה. "זה מפריע ומעליב, כי אנשים אומרים 'איזה תיאטרון נהדר יש לכם' ולא עושים עם זה כלום. בנימין נתניהו התראיין במוסקבה לפני כמה שבועות ואמר שגשר הוא התיאטרון הטוב בישראל. יש חוסר תיאום בין זה לבין מה שאנחנו מקבלים. בכל שנה זה הולך ופוחת, ואנחנו כבר חנוקים, בכוחות האחרונים. חבל לי להרוס את הבית הזה ש־23 שנה הושקעו בו, אחרת לא הייתי נשאר פה".

 

יש רגעים שאתה כמעט קם והולך?

"אני לא רוצה ללכת מפה, אבל הלולאה נסגרת. אנחנו לא מקבלים מספיק תקציב, משרד התרבות שולח אותנו לעירייה, העירייה למשרד התרבות, ושיטת הקריטריונים רוצחת את התיאטרון, לא רק אותנו. מכיוון שבתל אביב אנחנו לא התיאטרון העירוני, הם לא יכולים לתקצב אותנו. זה מחליש מאוד ומשפיע על התוכניות האמנותיות שלנו".

 

"הדיבוק מתוכננת לעלות בשלב הראשון ל־30 הצגות בלבד, מאחר שההפקה מורכבת ורבת־משתתפים. אך אחרי סיור בינלאומי לכמה מדינות שכבר הזמינו את ההפקה, ייתכן שתועלה שוב בישראל.

  

"הדיבוק" של הבימה

 

את "הדיבוק - בין שני עולמות" כתב ש' אנסקי בעשור השני של המאה העשרים. המחזה נכתב ברוסית ותורגם מאוחר יותר ליידיש. ב־1922 העלה תיאטרון הבימה במוסקבה בכורה שלו בעברית בתרגום ח"נ ביאליק, בבימוי יבגני וכטנגוב ובכיכובה של חנה רובינא (לאה) - תפקיד חייה שהקנה לה את תואר הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי. את תפקיד חנן גילמה אשה - מרים אליאס. ב־1928 העלה הבימה את גרסתו ל"הדיבוק" לראשונה בירושלים.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x