ריקוד המכונה

מדריכי תיירים, דוגמת לונלי פלנט, נוהגים לתאר מקומות כ"מסחררים" או "עוצרי נשימה" לעתים קרובות. ואולם, המתקפה החושית מצד אזוריה הסואנים של טוקיו היא משהו אחר, משהו מסחרר במובן הכי פיזי של המילה: לתייר המערבי נדרש לא מעט זמן להתרגל לעודף החנויות, האנשים, האורות הצבעוניים, המוצרים הלא שגרתיים והמוזיקה האגרסיבית. וכשמגיעים לקבוקי־צ'ו, אזור הבילויים של טוקיו השוכן ברובע שינג'וקו המפורסם, הרושם הזה מתחזק כפליים.

ואז נכנסים למסעדת הרובוטים (Robot Restaurant). וכשיוצאים משם אפילו קבוקי־צ'ו נראה פתאום קצת אפור.

"מסעדת הרובוטים", שנפתחה בשנה שעברה, היא המקום שמזקק בתוכו את תמצית תרבות הפופ היפנית כפי שהיא נתפסת בעיני המערב: סופר־צבעוני, אלקטרוני ואפילפטי. רובוטים גדולים וגדולים יותר וענקיים ממש, טנקי לייזר מנצנצים, רקדניות יפות ובובות של בעלי חיים - כולם נלחמים זה בזה, רוקדים זה עם זה ומתקלטים אלקטרופופ דחוס ורועש במשך שעה אחת של קרוסלה על ספידים.

הכתב רוקד עם רובוטריק צילום: יעל אילני

המנה העיקרית היא לא האוכל

מסעדת הרובוטים (bit.ly/robotim) היא לא בדיוק מסעדה. למעשה, האוכל מספק את האכזבה היחידה במקום: בכניסה בוחרים בין כדורי אורז, עוף וטורטיות; כולם מגיעים תפלים לחלוטין ומזכירים את קופסאות המזון (בֵּנטוֹ) שנמכרות בסניפי סבן אילבן המקומיים. אלא שהמנה העיקרית כאן היא אחרת לגמרי - והרבה יותר צבעונית.

הרמז הראשון לכך צץ מיד אחרי המעבר ברחבת הכניסה, הסטנדרטית למדי, שבה האורחים מפקידים את חפציהם האישיים בלוקר. משם הם מוזמנים לחלל לא גדול במיוחד, שאין בו שום שטח מת. כל סנטימטר מנוצל לטובת צבעוניות שגורמת לעיניים לדמוע, כולל מראות, פנסים, מנורות צבעוניות, מסכי LED, אותיות יפניות מהבהבות, ציורים המזכירים משחקי וידיאו, פסלי נשים ורובוטים, פסלים של זוחלי ענק, קטעי וידיאו בכיכוב רקדניות שהן גם גיבורות־על, שטיחים אדומים, עיטורים בסגנון פרסי ורובוטים שעוצרים פעם בפעם רק כדי לבהות באורחים כאילו הם שנחתו מכוכב אחר. האורחים, מצדם, מפוזרים סביב שולחנות אדומים ועגולים וממתינים חסרי נשימה לתחילת המופע. בשלב הזה עדיין אפשר לשתות בירה ברוגע, עד כמה שרוגע הוא מונח מתאים למקום הזה. קשה יותר להתרכז באוכל או בשתייה במהלך המופע עצמו.

ואז המופע מתחיל.

הוא נפתח בקטע וידיאו על מסך ענק שמציג את הרובוטים. מאי שם צצות מתופפות לבושות בקימונו סקסי במיוחד, שהולמות בתופי ווא־דאיקו מסורתיים בעודן צווחות את שיר הפתיחה בסגנון מוזיקלי שלא יוצג בקונסרבטוריון הקרוב. מהר מאוד המתופפות מתגלות גם כרקדניות מיומנות, והחלק שלהן בהופעה מרשים ואנרגטי מספיק בפני עצמו. אפשר היה לסגור את זה כאן, גם בלי רובוטים ענקיים ועתידניים.

ואולם, הרובוטים האלה מגיעים, ועוד איך, ונכנסים לזירה על אופנועים מהבהבים בשלל צבעים: רובוט אחד מתהדר באפרו צבעוני, אחר בתסרוקת פנקיסטית, יש רובוט שמחליף תקליטים ומקפיץ את הקהל ואחר פשוט עצום בגודלו ואוחז במגן ובחרב. אליהם נלוות בובת פנדה ענקית בהשראת "קונג פו פנדה" ורקדנית שמנווטת טנק. Fembots, רובוטיות עצומות, שגובהן 3.5 מטרים, מסתכלות על המבקרים בעיניים קרות. אגב, למרות התנועה החיה שלהם, שיכולה לגרום לצופים להישבע שמדובר בשחקנים מחופשים, מדובר ברובוטים לכל דבר שנשלטים מרחוק. חלק מהם מציגים דמויות שלקוחות מסרטים וסדרות פופולריות ביפן, חלקם עצמאיים בשטח. לזמן קצר הם נלחמים זה בזה ומפגינים טכניקות שמזכירות סרטי פעולה; הרקדניות והרובוטיות מנצחות בקרבות השונים, אבל רוב המופע מוקדש לריקוד ומסתיים בביצוע כלל־רובוטי של "גנגם סטייל" מדרום קוריאה השכנה, שסוחט קריאות התלהבות גם מהיפנים המאופקים ביותר.

רקדניות על טנק צילום: רויטרס

כל המהומה המטורפת הזאת מתוזמרת בדיוק ובסדר מופתיים שחייבו אינספור חזרות מפרכות. כי גם כשהיפנים מחליטים ליצור את המקום הכי כיפי בעולם, הם לוקחים את המשימה הזאת ברצינות שלא תיאמן. "אנחנו בעיקר מנסים להפתיע את המבקרים", מספרת ל"כלכליסט" נאמי אוסאווה, נשיאת המועדון והרקדנית הראשית שלו. "אנשים אומרים לנו שהם אף פעם לא ראו מופע משוגע כל כך".

כשאוסאווה אומרת "אנשים", היא מתכוונת בעיקר לתיירים מהמערב. גם יפנים מגיעים למסעדת הרובוטים, אבל המחיר הגבוה מרתיע רבים מהם: אמנם טוקיו נחשבת במערב לעיר יקרה, אבל די בכמה ימים להבין שאפשר להשיג בה ארוחה מצוינת ב־10 דולר או פחות. הכניסה למסעדת הרובוטים, לעומת זאת, עולה 50 דולר.

אבל זה לא רק המחיר. כששאלתי כמה מחבריי המקומיים אם ביקרו במסעדת הרובוטים, הם צחקו: "זה משוגע מדי בשבילנו". יפן נחשבת במערב לארץ בעלת תרבות פופ ביזארית - רושם שרק מתחזק כשמשוטטים בחנויות הכלבו המקומיות, שמציעות, למשל, ריסי ענק מלאכותיים ותחתוני גברים להגדלת איבר המין. אך מסעדת הרובוטים מקפידה לצעוק "אנחנו מוזרים", וזה כבר סיפור קצת שונה.

מכונת דינוזאורים צילום: אי פי איי

למרות זאת, אוסאווה מתעקשת שלא היתה כוונה מיוחדת לפנות לקהל המערבי. "בהתחלה לא ציפינו שזרים יגיעו למסעדה", היא אומרת, "אבל מיד אחרי הפתיחה התחילה התקשורת הזרה להתעניין בנו, והשמועה הופצה ברחבי העולם. פייסבוק, כמובן, תרמה לכך מאוד". במועדון מתגאים ברשימה מצומצמת אבל מרשימה של אורחים מערביים מפורסמים כמו טים ברטון וג'יי ג'יי אברהמס, ובאתר המלצות הטיולים הבינלאומי Tripadvisor המקום מדורג ראשון מבין האטרקציות בשכונת שינג'וקו.

אגב, במועדון מתכוונים בשנים הקרובות לצאת מטוקיו ולהופיע במקומות שונים ביפן. על הופעות בינלאומיות עדיין לא מדברים שם, אבל הם מתכוונים לשפר את ההיענות מצד הקהל הרב שמגיע מחו"ל.

ביפן האותנטיות היא הפנטזיה

יותר מ־100 מיליון דולר (10 מיליארד ין) הושקעו בהקמת מסעדת הרובוטים. ניסיתי לחשב איך המועדון יוכל להחזיר את ההשקעה. לא הצלחתי. גם אוסאווה לא. "אנחנו מאמינים שההשקעה תכוסה יום אחד", היא אומרת. "אף שזה עדיין לא קרה, אנחנו מקפידים לעדכן את המופע פעם בחודש או חודשיים, ואם יש לנו רעיון חדש אנחנו פשוט מוציאים אותו לפועל בלי לחכות. אנחנו רוצים לשמח אנשים".

באופן טבעי המודל העסקי המעורפל גורם להרמת גבה: קבוקי־צ'ו ידוע כאזור שהעסקים בו נשלטים מאחורי הקלעים בידי היאקוזה, המאפיה היפנית. שמועות שהופצו ברשת גרסו שגם מסעדת הרובוטים היא מקום כזה ושחלק מהרקדניות למעשה "שייכות" לבוסים מקומיים. עם זאת, לשמועות לא נמצא ביסוס, ולפחות באופן רשמי המקום מציג מדיניות אנטי־יאקוזה מובהקת: המקום אוסר כניסת חברים בארגוני הפשע, וגם לקוחות שמרכיבים משקפי שמש ומציגים קעקועים גלויים - שני סמלים מובהקים של היאקוזה - יישארו בחוץ.

מכונת הרובוטים צילום: אי פי איי

מלבד הפאבים ומועדוני הקריוקי שבו, קבוקי־צ'ו הוא מרכז תעשיית המין של טוקיו וכולל לא מעט מועדוני חשפנות, מועדוני מארחות שהמלצריות בהם מפלרטטות עם הלקוחות - ולעתים גם יותר מזה - ו"לאב הוטלס" שמציעים דיסקרטיות־לפי־שעה לבוגדים, לזונות ולמי שזקוק לה. לעין המערבית מסעדת הרובוטים עשויה להיראות כאטרקציה בעלת ניחוח ילדותי שאינה שייכת לבכחנליה הזאת, אך ביפן רובוטים ושאר יצורים דמיוניים הם חלק אינטגרלי מהתרבות הכללית, גם מחלקיה המיועדים למבוגרים בלבד. באקיהברה, רובע המנגה ומשחקי הווידיאו של טוקיו, לא נדיר למצוא בובות של רובוטים לצד בובות נשיות שלהן שדיים עצומים.  

רובוטיות ענק צילום: אי פי איי

התוצאה, כשמדובר במסעדת הרובוטים, משדרת סליזיות מכנית וילדותית, עד כמה ששלושת המושגים האלה יכולים להימצא באותו המשפט. הקהל גברי ברובו, והרקדניות היפהפיות מפזזות על הבמה בלבוש מינימלי שקשה להצדיק בנימוקים אמנותיים; חלקן רוקדות (באופן די מרשים, יש להודות) על עמוד, על כל הקונוטציות הנלוות לכך. וכמובן, ישנן Fembots היפהפיות, שנלחמות ברובוטים הקשוחים במה שנראה כמו חוברת מנגה ארוטית שקמה לתחייה. אוסאווה מתייחסת לכך כאל "עוצמה נשית", אבל ספק אם הרבה פמיניסטיות יחתמו על ההגדרה הזאת. מנגד, שום דבר במקום לא מתאמץ במיוחד להיות ארוטי: הרקדניות לא מפלרטטות עם המבקרים ומסתפקות בהיי־פייב לכל אחד בסיום המופע, כמו כוכבות רוק או ספורט. המבקרים, מצדם, מקבלים מוטות מוארים שמזכירים לייט־סייברים ומנופפים בהם, מעין גרסה משודרגת של מסיבת יום העצמאות בבית הספר היסודי.

בשל האופי הגרנדיוזי של המקום וריבוי הזרים שמגיעים אליו קל להגדיר את מסעדת הרובוטים כמלכודת תיירים מוצלחת. מנגד, קל לטעון שמדובר פשוט בגרסה קיצונית של תרבות הצעירים היפנית, כפי שהיא מתבטאת ברובע אקיהברה, בסדרות האנימה ובחוברות המנגה השונות. עם זאת, אולי צריך לראות את מסעדת הרובוטים בעיניים קצת אחרות, להשעות את הספק ולהניח בצד את הדיכוטומיה החותכת בין אותנטי ללא אותנטי, כי בניגוד למבקרים שמחפשים את יפן הקלאסית, זו של המקדשים והמנזרים והאיילים, מי שמגיע ליפן בשביל התרבות העכשווית יגלה ערבוב בין מציאות לדמיון, בין פנטזיה לאמת. לא במקרה הקוספליי, תרבות הצעירים שמתחפשים לדמויות אנימה, פופולרית כל כך בטוקיו, וניתן להיתקל בצעירים מחופשים גם כשנוסעים ברכבת התחתית. כך שאולי ניתן להגדיר את מסעדת הרובוטים כפנטזיה על התרבות היפנית, שאמנם מודעת למוזרות שלה בעיני העולם החיצוני, אבל כעת גם יודעת איך להשתמש בה לטובתה.