שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
באזז דצמבר 2013
באזז חורף עמוד כתבה

חדר לידה

האם סטודיו הוא חיוני ליצירה או פינוק ראוותני? הסופרת כנרת רוזנבלום, שמייחלת בעצמה לסטודיו, בדקה עם חמישה יוצרים מה נותנים להם חדרי העבודה שלהם

כנרת רוזנבלום 08:1911.12.13

וירג'יניה, הו וירג'יניה, למה זה טבעת את הביטוי "חדר משלך", מבלי להוריש לנו אותו עם מפתח צמוד? עכשיו אנחנו תקועים עם פנטזיית החדר, ועם אפשרויות מפוקפקות לממש אותה.

 

את הרומן הראשון כתבתי בפריז, על שולחן כתיבה מאיקאה, יושבת עם הגב לסלון הבית. מעבר לקיר ניגן השכן, שהתנצל מדי פעם על הרעש שמפיק פסנתר הכנף שלו, אבל אני דווקא נהניתי מנגינתו שליוותה את תנועות אצבעותיי על מקשי המקלדת ומילאה את החללים שביניהן, וסבלתי כשהייתה נוחתת עליו דממה מקפיאה. מחסומי היצירה שלו, ושלי, שלחו אותי לחפש מקום מחוץ לבית.

 

יצאתי לבתי הקפה. מה שעבד טוב כל כך בשביל ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר לא הצליח באותה מידה, לי, הזרה. בבתי קפה צרפתיים מותר לקרוא או לבהות, אבל רגע פתיחת הלפטופ הוא לא פחות מהכרזת מלחמה.

 

ואז, בהארה שנבעה מייאוש, מצאתי את החדר בין ורנון לז'יברני, שעם בעליו סגרתי מראש: אני אבוא בזמנים המתים שלו ובמחירי סופעונה, והם ידאגו לי לקפה ולדיאט קולה סביב השעון.

 

יפה בז'יברני, יפה כמו שמילים לא יכולות לתאר, יפה כמו בציורים של קלוד מונה, אפילו יותר. במשך שנים הגעתי לשם אחת לחודש, לשני לילות בכל פעם. כשגמרתי שם את טיוטת הרומן הראשונה, הייתי חייבת לספר למישהו. התפרצתי לחדר האוכל של בעלי הצימר, בעיצומה של ארוחת הצהריים. למרות הפתעתם מהחריגה מכללי הפרוטוקול, הם התעשתו תוך רגע, הניחו סכינים ומזלגות לצדי הצלחות ולרגע אחד כולם, אבא, אמא וארבעה בנים גבוהים מאוד, מחאו לי כפיים.

 

שנים אחר כך, שלחתי להם ספר מוקדש, ובתגובה, הם שלחו לי לוח שנה עם צילומים של ז'יברני. אם רק היה לי סטודיו לתלות אותו בו, זאת היתה סגירת מעגל.

 

אבל אין לי.

 

למשך תקופה מסוימת זכיתי לכתוב בחדר על שמו של הסופר יעקב כהן, בפרויקט שיזמו מרים פוזנר, האחראית על הספריות בעיריית תל אביב, ואיריס מור, מנהלת אגף התרבות. זה חדר נפלא, שצמוד לספריה העירונית במגדל שלום, שיש בו ספרים בני חמישים ומאה שנה וחלונותיו הגדולים צופים לנווה צדק ולים. התחלתי לכתוב בו את מה שאולי יהיה הרומן הגדול הבא, או סתם הרומן הבא, עד שפתאום תם זמני והחדר עבר לזוכה מאושרת אחרת.

 

הבעיה הגדולה היא, שאחרי שהיה לך חדר משלך, אין דרך חזרה. כבר אי אפשר לכתוב באופן שיטתי בבית קפה, או לגנוב שעות פנויות בבית על המחשב המשותף.

 

יקר מאוד לשכור חדר. לוחות הנדל"ן מספרים על עלות של כאלפיים שקל למשרד בן חדר אחד. בנוסף, אמנים פלסטיים נהנים מהקלות משמעותיות במסים, בעוד סופר ששוכר סטודיו יישא בגובהה המלא של ארנונה עסקית. אמנים פלסטיים נהנים גם מהזכות לשכור מקלטים וסטודיות במחירים מסובסדים, ואילו לסופרים כמעט ולא מוצעים סטודיות בתנאים דומים.

 

אני מוכרחה לשכור סטודיו. אני לא יכולה לשכור סטודיו. זה יקר מדי, זה בזבזני וראוותני. ובכלל, יש סופרים שכותבים במטבח. יש סופרות שכותבות כשהן מחכות מחוץ לגן של הילד שלהן, את "ההוביט" תרגמו הטייסים שנפלו בשבי המצרי, אז אני צריכה חדר?

 

אלונה קמחי (סופרת ותסריטאית)

"אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי כזה מקום"

 

לאלונה קמחי, סופרת ותסריטאית, זוכת פרס אקו"ם ופרס ברנשטיין לספרות, יש סטודיו משלה. "מרגע שהבן שלי נולד אי אפשר היה לעבוד בבית יותר. התינוק משל בבית, גרנו אצלו. כל הזמן היו שם מטפלת וסבתות, ולא היה חדר עבודה.

 

"נורא רציתי לכתוב ולא הלך לי. זה התחיל כשיזהר (אשדות, המוזיקאי, בן זוגה) אמר 'את צריכה לקחת חדר ושם תתחילי לכתוב'. בדיוק כמו שלו יש סטודיו. לא היה לי אז כסף, אבל יזהר התעקש: 'יהיה לך סטודיו - את תכתבי'.

 

"שכרתי סטודיו ליד הבית. בחלוף השנים אמא שלי, שהיתה ענייה מרודה, קנתה לי דירה. היא רצתה שיהיה לי מקום לכתוב בו, מקום משלי".

 

אלונה קמחי בחדר העבודה אלונה קמחי בחדר העבודה צילום: עמית שעל

 

בעשר השנים האחרונות כותבת קמחי בדירה הצופה לחניון ברחוב קטן ושקט בלב העיר. "סופר חייב סטודיו, לא רק בשביל לכתוב", היא אומרת. "זה מקום משלי: אני נמצאת שם, שומעת שם מוזיקה, יש לי שם ספרים, אני יכולה לישון שם. אני צריכה להיות הרבה זמן לבד. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי כזה מקום.

 

"בבוקר אני קמה, מתקלחת, מתלבשת יפה, מורחת ליפסטיק - בשביל אף אחד, בשביל עצמי - משתרכת בשדרה, וכשאני מגיעה לסטודיו אני מתחילה לעבוד. המעבר מהבית לסטודיו מארגן אותי לעבודה. לפעמים, בסוף של ספר, אני עובדת עד 4:00–5:00 וגם נשארת לישון שם. אבל כשאני קמה בבוקר, אני מגלה שלא נעים לי שאין הפרדה בין הבית לבין מקום העבודה".

 

פסל בחדרה של אלונה קמחי פסל בחדרה של אלונה קמחי צילום: עמית שעל

 

אז הסטודיו הוא בעצם גם מימוש של המשאלה לנפרדות?

"בדיוק. אני מעשנת, ואצלנו בבית לא מעשנים, אז בכל פעם שאני רוצה לעשן אני צריכה לצאת למרפסת. ואם, נגיד, את רבה עם בעלך ויוצאת מהבית בזעם, ככה את יכולה להפגין רצינות יתרה: לצאת מהבית ולישון בסטודיו יומיים. אם אין לך מקום להיות בו, מה את כבר יכולה לעשות, לשבת על ספסל בשדרה? שעתיים גג ואת בחזרה בבית". 

 

יערה שחורי (סופרת ועורכת ספרי מקור בכתר)

"כדי לכתוב צריך לכבות את הקולות החיצוניים"

 

יערה שחורי רוקדת על כל החתונות. היא עובדת בחללי כתיבה, בספריות ציבוריות ובבתי קפה, ולפני הקדנציה שלי היא חנכה את חדרו המפורסם של יעקב כהן. היא גם מלמדת כתיבה, כך שהיא מוסמכת לפסוק בסוגיה "החדר - כורח או פינוק".

 

"לכאורה אפשר לכתוב בכל מקום", היא פוסקת, "אבל כתיבה היא גם עמדה אנוכית מול העולם: את מוכרחה לתבוע זמן ומקום ולשים את עצמך לפני שאר הדברים. כדי לכתוב צריך לכבות את הקולות החיצוניים. הסחות הדעת בבית מזכירות את התביעות שחשובות יותר מהכתיבה: להעמיד מכונת כביסה, למרק מה שדורש מירוק. לכן נורא חשוב לצאת מהבית, לסגור אחרייך את הדלת ולהגיד שזה מה שאת עושה. סטודיו הוא אפילו לא פריבילגיה.

 

יערה שחורי יערה שחורי צילום: תומי הרפז

 

"ובכל זאת, אני לא מסוגלת לצאת ולשכור מקום. מלבד הסוגיה הכלכלית, אולי אני מחכה להיות גדולה וחשובה. אולי זה בגלל עול הציפיות - הציפייה שאכנס לסטודיו ואחרי כמה חודשים אצא משם עם משהו בעל ערך".

 

את יכולה לכתוב גם בחוץ?

"לבתי קפה ולחללי כתיבה אני הולכת כדי לערוך. כשאני כותבת אני צריכה לבוא עם כל מי שאני, אבל כשאני עורכת אני כמו מכוונת פסנתרים - פועלת בתוך עולם של מישהו אחר, וכדאי שאנגב את הרגליים לפני שאני נכנסת. בתי קפה הם כל כך לא אישיים בשבילי, ודווקא הם מתאימים במיוחד לעבודה הזאת, שבה אני מפנה קשב לעולם שאיננו העולם שלי".

 

פסלי חתולים בחדרה של יערה שחורי פסלי חתולים בחדרה של יערה שחורי צילום: תומי הרפז

 

כמו מתנה לרגל יציאת הרומן הראשון שלה ("שנות החלב" בהוצאת כתר) זכתה שחורי בחדר עבודה עכשיו, כשבתו הגדולה של בעלה עזבה את הבית. "פתאום התפנה חדר בבית שיש בו בדרך כלל יותר ילדים מחדרים. עכשיו אני צריכה ללמוד לכתוב בתוכו. הניסיון החדש הוא לשבת בתוך חדר העבודה ולהתייחס אליו כאילו הוא צף, כאילו הוא לא חלק מהבית. אני צריכה ללמוד לעשות את זה, בכל בוקר מחדש לצאת מעמדה של אמא ולהיכנס לעמדה של כותבת".

 

אסף גברון (סופר, מתרגם ומוזיקאי)

"אני צריך לקום בבוקר,לצאת מהבית וללכת לעבודה"

 

אסף גברון לא קורא למקום שהוא עובד בו "סטודיו". הוא, מבחינתו, כותב במשרד. גברון הוא סופר (ספרו האחרון "הגבעה" זיכה אותו בפרס ברנשטיין ונכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר), מתרגם ובזמנו הפנוי סולן להקת הפה והטלפיים. "אני צריך לצאת מהבית", הוא אומר. "גם כשהבית ריק מיושביו הוא קורא לי לכל מיני פינות ולכל מיני משימות - החשבונות, הכביסה - שהכתיבה, כדי להתקיים, אסור לה לראות אותן.

 

"התנאים המושלמים לכתיבה", הוא מספר בערגה, "אלה הרזידנסיז - המקומות שמזמינים אותך לכתוב בהם ומספקים לך תנאים חלומיים. השתתפתי ברזידנסיז כאלה בניו המפשייר, בניו יורק, בוויומינג, באירלנד ובשוויץ, ובינואר אני נוסע לוורמונט אחרי התנזרות ארוכה. ברזידנסי אתה מקבל בעיקר זמן. אתה לא צריך להתעסק בכלום, לא באוכל ולא בסידורים. אתה מקבל סטודיו באמצע היער, שמשקיף על נהר קפוא ועל עדרי סוסים, ופתאום אתה מבין שזאת אפשרות, שאפשר לכתוב ככה. את 'הגבעה' התחלתי לכתוב במקדואל (מושבת אמנות בניו המפשייר - כ"ר): אתה גר לך שם בבקתת עץ במעבה היער, מקבל ארוחת צהריים בסלסילה, יושב במרפסת לנוח, יוצא להליכה ליד האגם, חוזר, מתיישב ליד שולחן העץ העתיק והכבד מול החלון הענק הפונה לנוף - ואי אפשר לתאר את כמות העבודה שנעשית שם. נקי מהשטויות של החיים אני כותב כל היום, וזה שווה כל שקל שהשקעתי בכרטיס הטיסה".

 

אסף גברון אסף גברון צילום: עמית שעל

 

המשרד הראשון שלו, מספר גברון, היה חדר פנוי בחברת סטארט־אפ של חברים, שתמורתו שילם בעבודות קופי ועריכה. כששב מברלין שמע במקרה על חדר המוצע להשכרה במשרד אחר, הפעם של חברה בתחום התוכן, והפעם ב־800 שקל בחודש. "זה מעולה, כי הוא קרוב הביתה. זה חדר שאני יכול לסגור ולעבוד בו בשקט, אבל לפעמים יש קצת חברה, ועוד של אנשים מהתחום שלי".

 

סדר היום של גברון ראוי בעצמו לאיזה פרס - אם לא ספרותי, אז לפחות על פריון הייצור: "אני קם ב־5:00 בכל יום, זורק על עצמי טרנינג, עולה על האופניים ומגיע למשרד. אני מכין לי הפוך, מוזג כוס מיץ אשכוליות, פותח את המחשב ומתחיל לכתוב. בתקופות של כתיבה אני מנסה לעשות את זה שבעה ימים בשבוע". אחרי שעתיים של כתיבה הוא חוזר הביתה, מעיר את הילדות, מארגן אותן ולוקח אותן לגנים. "כשאני חוזר למשרד כבר מתחיל יום עבודה שבו אני לא יכול להתפנות לכתיבה בלבד. יש הרבה טרדות: פגישות וטלפונים ואימיילים, הרצאות ושיעורים - כל הדברים שהם מסביב לכתיבה. החלק הזה של היום כבר מבולגן, אז בו אני מתמקד בפרויקטים של עריכה ותרגום".

 

לאבא אסף באהבה לאבא אסף באהבה צילום: עמית שעל

 

אז אתה עובד במשרד כדי להפריד בבירור בין הבית לכתיבה?

"כן. אני צריך לקום בבוקר, לצאת מהבית שלי וללכת לעבודה. ונכון, אני מרגיש שהגעתי למעמד שבו לא נראה שזאת קפיצה מעל הפופיק להחזיק סטודיו. אבל זה לא רק עניין מעמדי: אני צריך לקיים את הקריירה בצורה הכי טובה ונכונה ולפנות לי את הזמן והמקום והשקט, גם אם זה עולה כסף". 

יגאל סרנה (סופר ועיתונאי "ידיעות אחרונות", זוכה פרס סוקולוב)

"אשתי אמרה 'אם אתה כל כך אוהב את הסטודיו, תעוף לשם'"

 

יגאל סרנה גר במה שהיה פעם הסטודיו שלו. מאז שכר את דירת הקרקע בת שני החדרים כדי לכתוב בה, הוא חולק אותה עם חבר־שכן. הדירה מוארת בעדינות ומלאת חפצים: דף תווים שמשמש כאהיל, אריחי חרסינה מצוירים, קריקטורה של סרנה, פסלונים וכדורי בדולח ממקומות שונים. זאת דירה דחוסה ונעימה, מעוררת השראה - אם לא לכתיבה, לכל הפחות לקריאה. ערימות של ספרים מונחות בה בכל מקום: בספריות, על השידות, על הרצפה.

 

"ברור שאי אפשר לכתוב בבית!" הוא רועם. "גם גברים צריכים חדר משלהם, מקום מחוץ לבית שכולו שלך. ומהרגע הראשון - ספה, ולא למטרות זימה, אלא כמקום לנוח בו בצהריים. היה לי מקום כזה בפלורנטין, ואז בג'ורג' אליוט ואז בבעלי מלאכה, ולפני עשר שנים הגעתי לדירה הנוכחית. תמיד חדר בדירה, לא יותר; באחרים יש אחרים. אהבתי את העובדה שיש לידי עוד סטודיו או משרד של חבר עורך דין - גם מתחלקים בהוצאות וגם הנוכחות הזאת".

 

יגאל סרנה בחדר העבודה יגאל סרנה בחדר העבודה צילום: עמית שעל

 

אז המשאלה לחדר משלך היא המשאלה לבית משלך?

"המשאלה היא לכל מה שהיה כלא היה ונבלע בלועה של הזוגיות, אותה מפלצת יקרה שלא משאירה לך מקום. אני לא מסוגל לחשוב על חיים בלי זה. בפרידה האחרונה, הסופית, מאשתי, היא אמרה לי 'אתה כל כך אוהב את הסטודיו, אז תעוף לשם'. ובאמת, היציאה שלי מהבית היתה נחיתה רכה מאוד: נחתי במקום שהכרתי. החדר הזה הפך להיות שיקוף לכל מה שהוא שלי. התמונות, החפצים - אשתי לא התלהבה מחפצים חסרי ערך. זה הפך למקום יקר לי. כשאמא שלי סיימה את חייה, היא סיימה אותם פה".

 

ומה קורה לסטודיו כשהוא הופך להיות הבית שלך?

"יש לי מנהג: אני יוצר לעצמי פינה שקטה ואז עוזב אותה. קשה לי לכתוב במקום שאני ישן בו. כשעפתי מהבית וחדר העבודה הפך לחדר שינה, התחלתי לכתוב בבתי קפה. גיליתי שהשקט בחדר העבודה הוא בעוכריי, יוצר תחושה של בדידות, ובתוכו אני שומע את הרעש הפנימי. כשאני יושב בבית קפה הרעש החיצוני והרעש הפנימי מאזנים זה את זה".

 

 צילום: עמית שעל

 

כמו במקרה של גברון, גם עבור סרנה היה הרזידנסי אבן דרך בהבנת עצמו ככותב. סרנה הוזמן לכתוב בירֶנטוֹן, כפר ליד אוקספורד, באחוזה השייכת לארגון יהודי שמשמשת משכן לכותבים, ומאז הוא נוסע לשם בכל שנה על חשבונו. "אני מפריד בין העיתונות לספרות ויוצא לחופשה של חודש מהעיתון. הבידוד יעיל מאוד. בחודש כזה אני יכול לכתוב 20–40 אלף מילה, חצי ספר. במקום מזוודה עם בגדים אני לוקח איתי מזוודה של ניירות. לירנטון אני כבר מגיע עם הפיגום; אני רק צריך קירות, דלתות וחלונות. מה כבר נשאר לי לכתוב - 1,000 מילה ביום? אני מאושר שם, מלא השראה ומרוכז. כתבתי שם חמישה־שישה ספרים".

 

למה אתה צריך לנסוע עד ירנטון כשכבר יש לך סטודיו?

"עם השנים הבנתי שבתוכי יש איש קטן, כלומר עוד יותר קטן מהאיש הזה", סרנה מצביע על עצמו, "שהוא זה שיושב וכותב. ועד שאני לא מבודד אותו מכל הרעש ומכל הפסולת שיש כאן - הוא לא כותב".

 

גליה אלוני־דגן (כותבת פרילנסרית ועורכת תוכן)

"הבנתי שזה או אני או המקרר"

 

גליה אלוני־דגן חולקת סטודיו עם שותפים מתחומי העיצוב. "אהבתי מאוד לכתוב בבית, להיות עם עצמי שעות ארוכות ולעבוד", היא מספרת, "אבל אחרי עשר שנים השתנה משהו: קצתי בקרבה הפיזית למכונת הכביסה, או דווקא למקרר. בעיקר למקרר, כנראה. הבנתי שזה או אני או הוא, מישהו צריך ללכת. וגם התחלתי לחוש בחסרונה של חברה אנושית".

 

אלוני־דגן ניסתה את חללי העבודה שבדיוק נפתחו אז, כמו The Hub והמיזנטרופ. "לא היה לי נוח. יש שם איזו היררכיה סמויה של קבועים ולא קבועים, מה שישר מעיף אותי לטרור המקובלים והלא מקובלים". בתגובה היא חיפשה מקום שבו תוכל להיות הקבועה מכולם. "אף שאני גרה בקצה השני של העיר, הגעתי בכל יום לעבוד בקפה נוח. כבר זיהו אותי שם וידעו מה אני שותה, ואז הבנתי שבסכומים שאני מוציאה בכל יום בבתי קפה אני יכולה לשכור את ארמון האליזה ולעבוד בו".

 

גליה אלוני-דגן בחדר העבודה גליה אלוני-דגן בחדר העבודה צילום: עמית שעל

 

אלוני־דגן נכנסה כשותפה לסטודיו באזור תעשייה בתל אביב. "להפתעתי, טוב לי באופן־ספייס. עשינו לנו בית שאנשים באים אליו כדי לעבוד. למדתי למסך: אני מרכיבה אוזניות כשאני עובדת ופיתחנו קודים של 'אני בשיחה חשובה'". הסטודיו עולה לארבעת השותפים 6,000 שקל, כולל הכל, ולארנונה לעסקים יש חלק נכבד בעלות הזאת. בעניין התקנה שמאפשרת הנחה משמעותית בארנונה רק לאמנים פלסטיים, היא מייעצת מניסיונה הכאוב: "צריך שיהיה ריח של טרפנטין כשהפקח בא לבדוק".

 

גולדה בחדרה של גליה אלוני-דגן גולדה בחדרה של גליה אלוני-דגן צילום: עמית שעל

 

ואולם, למרות העלות הגבוהה המהלך שעשתה הוא אחד החשובים בחייה המקצועיים. "השכירות החודשית היא קנס שמעורר המון מוטיבציה. לא באתי לשחק. אני לא ג'ו מנשים קטנות. כשאני מדברת עם לקוח על כסף, אני מסתכלת על התמונה של הילדים ומזכירה לעצמי שמישהו צריך לשלם על החוגים, והקול שלי מתייצב. בכלל, עליתי כיתה כשעברתי לסטודיו משלי: לא רק שיש לי מפתח למקום העבודה שלי, אני עושה משהו שחשוב לי וחשוב למשפחה שלי ומתייחסת אליו ככזה. זה כבר לא אני והטרנינג והלפטופ".

 

יזהר כהן (מאייר)

"אני המצנט שנותן לי, האמן, את הכסף"

 

יזהר כהן גר ועובד בפריז, אבל חייו נעים בכמה מערכות זמן מקבילות: הוא מחלק את זמנו בין צרפת, איטליה וישראל, ועם זאת הוא מחוייב לדד ליין שבועי קבוע בטורים שאותם הוא מאייר (במשך 20 שנה אייר את הטור של יאיר לפיד ועכשיו הוא מאייר את זה של שלמה ארצי).

 

"יש לי ספר סקיצות, מצלמה שמשמשת אותי כסקאנר, מחשב נייד וקלמר ובו המון כלי עבודה. ברגע שכל תשמישי העבודה מצטופפים סביבי על השולחן, אני מפיח בהם חיים ודבר סביבי לא יכול להפריע לי לעבוד. זה סטודיו מנטלי, מינימלי מאוד בפיזיות שלו".

 

עבודה של יזהר כהן עבודה של יזהר כהן איור: יזהר כהן
ובכל זאת, יש לך סטודיו אמיתי, עם קירות ודלת.

"נכון. שאלת הסטודיו מעמתת את היוצר עם מידת החשיבות של היצירה בחייו, אבל זאת גם פונקציה של חשבון הבנק, אלא אם כן אתה מרגיש שהיצירה והחלל שבו תיצור הם חיוניים לך ובלעדיהם חייך לא יהיו חיים. יש לי חבר, סופר אנגלי, שכותב בארון: הוא מצא בבית ארון עמוק מספיק שלתוכו הוא מצליח להכניס כיסא, שולחן ומנורה, ובפנים הוא יושב וכותב.

 

"בפריז יש הסדרים שהופכים את החזקת הסטודיו לקלה יותר, אבל הדבר קריטי בעיקר לדימוי שלך כאמן. גם הסביבה מסתכלת ובוחנת אם אתה אמן מספיק חשוב כדי לשכור לך סטודיו. וצריך לקבל החלטה: האם אתה הולך על זה, משקיע בעצמך, נותן לעצמך מלגה? אני המצנט הזה שנותן לי, האמן, את הכסף עבור המקום שאעבוד בו. זה כמובן חייב להיעשות באחריות. וכשאנחנו שקולים לפעמים אנחנו מוחלים על החלומות שלנו".
בטל שלח
    לכל התגובות
    x