תודה. אפילוג של אדם שהפך לנצחי עוד בחייו

לרגע נדמה שלא קרה שום דבר אחר השבוע. כאילו ההסכם עם איראן נחתם בשבוע אחר, ובוז'י הרצוג נבחר ליו"ר מפלגת העבודה לפני שבועיים. אם נרצה, נוכל לייחס את האיפוק התקשורתי בנוגע למהפך במפלגת העבודה לנסיבות אובייקטיביות — שהרי בין פרשת אייל גולן להסכמי הגרעין עם איראן לא נותר מקום — אבל אחרי מותו של איינשטיין באמת לא נותר מקום.

אריק איינשטיין הלך לעולמו. כמעט בלתי הגיוני לנסח אפילוג של אדם שהפך לנצחי עוד בחייו. כשאדם מוכר מת במקומותינו, אנשים נעצרים לרגע — מספידים, מבכים וממשיכים לחדשות הבאות. כשאריק איינשטיין מת אף אחד לא עבר לחדשות, כי אלה היו החדשות. ובאופן הכי טבעי, פס הקול של החדשות היה אריק איינשטיין.

בניגוד לטבע האנושי, איינשטיין סירב בתוקף להיכנס לדמות המיתית שהותקנה עבורו. דומה שהוא היה היחיד שלא האמין במה שכותבים עליו. הוא היה נבוך מהאהבה שהרעיפו עליו ומהכבוד שביקשו כולם להעניק לו. כשמונטי פייתון הודיעו על האיחוד הנדיר חשבתי שאולי, אם הם חזרו, יש עוד סיכוי קטן להופעה של אריק איינשטיין. אבל אריק איינשטיין לא התכוון להופיע שוב.

אריק איינשטיין בשנות השישים. מעטים האנשים שאינם ראשי ממשלה או נשיאים וזוכים לכותרת "ישראל מרכינה ראש" צילום: בן חור, ארכיון העולם הזה

הוא אמר בפשטות שעם יותר משני אנשים צפוף לו. הוא העדיף להקליט בד' אמותיו ולקנן בבית. בניגוד לדימוי הסוציומטי שלו, איינשטיין דווקא אהב אנשים — הוא פשוט לא אהב להתחכך. את יום הולדתו ה־70 הוא העניק בשמחה לקהל, עודד את כולם להגיע לפארק הירקון לשמוע אמנים אחרים ששרו משיריו באירוע שכל הכנסותיו נתרמו למען נוער בסיכון. בעולם המוחצן שלנו, התנהלות איינשטיינית כזו עשויה להיתפס אפילו כסטייה. איך יכול אדם שלא ליהנות או לנצל את פרסומו?

דווקא על רקע העיסוק האובססיבי באייל גולן, לכתו של איינשטיין בלטה במאות מונים. שניים מיוחדים וגדולים נפטרו השבוע: אריק איינשטיין ודב לאוטמן. לאוטמן ייזכר בשל פועלו העסקי ובשל התמודדותו הבלתי פשרנית עם מחלת ה־ALS הקשה. ללא ספק מגיע לו שייזכר גם בשל עשייתו הבלתי נלאית למען החינוך והשוויון בחברה. בחדשות מדווחים על אנשים מהסוג של לאוטמן כשהם מקבלים פרס חשוב, או כשהם מתים. לעתים רחוקות יש קשר בין תרומתו של אדם לחברה לבין העיסוק התקשורתי בו. איינשטיין היה חריג גם כאן. מעטים האנשים שאינם ראשי ממשלה או נשיאים וזוכים לכותרת: "מדינת ישראל מרכינה ראש".

יום אחרי הלווייתו של האמן הגדול והנבוך הזה עוד קשה להעריך את החלל שהותיר אחריו. נדמה שלכל אחד יש לפחות משפט אחד שאריק איינשטיין שר במיוחד עבורו. לי יש רשימה שלמה, ואין סיכוי שאוכל לברור אחד. לכן אפרד בדמעה ובמילה אחת: תודה.