ביקורת מחול: "החור", להקת בת שבע

בת שבע מעלה את היצירה החדשה מאת אוהד נהרין למוזיקה של מקסים ואראט. על עיצוב התאורה אמון אבי־יונה בואנו (במבי), על התלבושות אריאל כהן ועל עיצוב החלל זוהר שואף.

רקדני בת שבע, מתוך המופע. לא מפסיק להפתיע

קהל היעד: חובבי הלהקה שחיכו לעבודה פורצת דרך.

דבר המבקרת: את "החור" בחר נהרין להציג בשני קאסטים שונים, שבהם מתחלפים תפקידי הנשים והגברים, מה שמאפשר לצופה לבחון את היצירה ללא נקודת שיפוט מגדרית. במופע שצפיתי בו עמדו הנשים במרכז היצירה, כשהגברים היו מעין קורוס, נוגעים לא נוגעים, צמודים לקירות האולם מאחורי הקהל או מטפסים לתקרה כשהם נאחזים בעמודי התאורה. החלל הוא השחקן המרכזי של היצירה הנפלאה והעמוקה הזאת. כבר בכניסה לאולם התחושה שונה, כאילו משהו אפל, אינטימי ומסקרן עומד לקרות.

הבמה המתומנת המוגבהת שסביבה יושב הקהל מזמינה אותו להיות חלק מההתרחשות ולהביט על היצירה מזוויות שונות. לכך נוספת התאורה המיוחדת שמחדדת את הפחד, המתח, התשוקה, המיניות וההומור שמאפיינים את העבודה. נהרין לא מפסיק להפתיע את הקהל (ולא אפרט כדי לא להרוס), הן בתפאורה והן בכוריאוגרפיה, המלאה בתנועה מגוונת ובמקצבים שונים ומנוגדים. הרקדנים נפלאים וכשרוניים, ורובם מפגינים זאת בקטעי סולו. מהו אותו החור? זה עניין של פרשנות אישית. אולי הוא הצצה לפולחן החיים, על כל האלמנטים שמרכיבים אותם. יש בו פחד, חום וקור וניכור ואהבה. נהרין ורקדניו משתפים ונותנים, וכל אחד יכול לקחת מה שהוא בוחר. ומתברר שהחור לא כזה שחור.

› השורה התחתונה: עבודה מרתקת, שעולה ברמתה ובהשפעתה על עבודותיו האחרונות של נהרין.