$
מוסף באזז דצמבר 2011

"בתי הקולנוע שנסגרו עשו לנו רק טוב"

הקולנועים העצמאיים נסגרים בזה אחר זה, אבל גיא שני, מנהל רשת לב, פותח עוד עשרה אולמות. איך זה קורה? בזכות אמא שפיצחה את הטעם הבורגני, מנגנון מיומן שבנה קהל יעד חדש בנישה ספציפית, וגם קשרים אישיים הדוקים עם האחים כהן ואלמודובר

ארי ליבסקר 10:1521.12.11

הסרט היפני "פרידות" זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב־2008, וגזל ל"ואלס עם באשיר" וארי פולמן את הפרס. אוסקר הוא מנוע אדיר להגדלת מספר הצופים בסרט, כמעט בכל מקום בעולם. אבל בארצות הברית, שחוגגת את טקס האוסקר, צפו ב"פרידות" רק 40 אלף בני אדם.

 

בישראל, לעומת זאת, ראו אותו יותר מ־200 אלף אנשים. גיא שני מביא את הנתונים האלה כדוגמה לכך שבעצם, ממש באותן שנים שבהן נהפכה ישראל למעצמה של צופי תוכניות ריאליטי, היא נהפכה גם למעצמה של צופים בסרטי איכות. ב"סרט לבן" הקשה של מיכאל האנקה, במאי שמציע לצופים שלו יצירות תובעניות מאוד, צפו כאן 90 אלף בני אדם, מה שמיקם את ישראל במקום השלישי בעולם בשיעור הצופים בסרט ביחס לגודל האוכלוסייה. וממש עכשיו נרשמת הוכחה נוספת לחיבה של ישראלים לבון טון איכותי, כש"פינה", סרטו של וים ונדרס שמתעד את עבודתה של הכוריאוגרפית פינה באוש, מציג בהצלחה כבר יותר משלושה חודשים, ויש לא מעט אנשים שחוזרים אליו לצפייה שנייה ושלישית. למעשה, הסרט זוכה בישראל לפופולריות דומה לזו שהוא זוכה לה בגרמניה, שבה נוצר.

  

גיא שני.  "אלינו מגיע קהל מבוגר יותר. זה כמו מלונות, אנחנו מלון בוטיק" גיא שני. "אלינו מגיע קהל מבוגר יותר. זה כמו מלונות, אנחנו מלון בוטיק" צילום: יונתן בלום

 

"פינה" מוקרן ברשת בתי הקולנוע לב, שאותה מנהל גיא שני בשנתיים האחרונות, לאחר שהחליף בתפקיד את אמו נורית שני. למשפחת שני יש בעצם תפקיד כפול בהיותנו מעצמת סרטי איכות: במשך שנים הצליחה הרשת לזהות את טעמו של קהל בורגני אליטיסטי ובו בזמן היתה אחד הגורמים המשמעותיים בעיצובו של הטעם הזה, מה שאפשר לה, עם השנים, להפוך סרטים אירופיים יקירי פסטיבלים להצלחה כלכלית. שני מתעקש שאנחנו פשוט עם סקרן שמעוניין בהרחבת אופקים, מרבה לטייל בעולם ולקרוא ספרים, ואפילו מוסיף: "עובדה שבכל מקום אחר בעולם המחאות היו אלימות, חוץ מפה. זה מעיד על עם תרבותי". בסוף, בחצי פה, הוא מודה שלטעמה של המשפחה שלו בקולנוע בעשרות השנים האחרונות יש חלק בגיבוש הטעם האיכותי של צופי הקולנוע בארץ. במונחים של אסטרטגיה שיווקית, משפחת שני ידעה לבנות לעצמה בהדרגה את השוק שהפך אותה לאימפריה.

 

מסע העסקים של אבא פוגש את הכל אודות אמא

 

זה לא תמיד היה כך. המסלול הקולנועי של המשפחה התחיל בכלל בסרטים עממיים למדי שהאב, יצחק (איז'ו) שני, הפיק בשנות השישים והשבעים. שני היה עורך הדין של אפרים קישון, שהשקיע בחשאי בסרטים של הלקוח היצירתי שלו. הוא השתתף במימון "ארבינקא", "תעלת בלאומילך" ו"השוטר אזולאי", והתיאבון שלו נפתח. הוא קנה את אולפני גבע, והחל להפיק סרטים, הפעם בגלוי, מ"עזית הכלבה הצנחנית" (שבו השתתף גיא שני הילד) ועד גולת הכותרת של עבודתו כמפיק, "גבעת חלפון אינה עונה". הוא היה מעורב ב־22 סרטים, האחרון שבהם באותן שנים היה "אלכס חולה אהבה", אבל אז התעייף ממשחקי האגו של היוצרים ומהסיכון הכלכלי, וחיפש אפיק אחר.

 

ב־1980, בשותפות עם משפחת גלעד שהחזיקה חברה להפצת סרטים, פתח בית קולנוע בדיזנגוף סנטר וקרא לו "לב". אלא שמהר מאוד התגלע סכסוך בין המשפחות, משפחת גלעד פרשה ושני נשאר עם קולנוע - אבל בלי סרטים. אז נכנסה לתמונה אשתו נורית, שהחלה לנסוע לפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם ולקנות סרטים. האופי של הסרטים ש"סרטי שני" קונה, מפיצה ומציגה בבתי הקולנוע שלה עוצב כבר אז: הסרט הראשון שקנתה שני היה "שובו של מרטין גר" (1982) הצרפתי. בצרפת הוא נחל כישלון, אבל בישראל היה להצלחה מסחררת, ובהמשך נהפך ללהיט בינלאומי.

 

גיא (45), הבן הבכור, זוכר את אמו בתחילת הדרך, מנהלת את העסק משולחן קטן בחדר ההקרנה. "עבדנו קשה מאוד", הוא אומר, ברבים, חושף את זה שתמיד זה היה עסק משפחתי, גם כשהוא עצמו היה ילד. אחרי רגע הוא מתעשת ונותן את הקרדיט לאמו. זה קורה לו לא מעט, הוא מזגזג תוך כדי דיבור, חושף את המורכבות שבעסק החמקמק הזה של אמנות, משפחה והצלחה. "אמא שלי התחילה את זה, היא ידעה לזהות מה הקהל יאהב. אתה יודע מה? אני טועה. היא בעצם הלכה לפי הטעם האישי שלה. היא באה מבית תרבותי מאוד - היתה מורה לתיאטרון ורק אחר כך נכנסה לניהול הקולנוע ולתחום ההפצה. היא תמיד הלכה עם הלב שלה, הוא תמיד טוב יותר מכל עצה, ביקורת או כל דבר אחר בעולם. עד היום היא מייצגת בעיניי את אותה אוכלוסייה שבאה לראות את הסרטים שלנו בלב".

  

נורית שני. "ידעה לזהות מה הקהל יאהב" נורית שני. "ידעה לזהות מה הקהל יאהב" צילום: מיכאל קרמר

 

זו תשובה קצת פשטנית. אין ספק שגם הטעם של נורית שני השתכלל לאורך השנים, לנוכח הצלחות וכישלונות של סרטים שבחרה. פרובוקציות, פעם בכמה זמן, גם עוזרות. כך, למשל, משכו הרבה מאוד ביקורת כשהחליטו להקרין את "הנפילה", שמתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר ומתמקד בהתמוטטות הרגשית שלו. אבל גם אז היה מדובר בפרובוקציה מתוכננת היטב, שלא תוביל לכישלון עסקי: לפני ההקרנה הם עשו משאל בקרב מנויי הרשת ובדקו את עמדתם בנוגע להקרנה שלו. זה המשחק שלהם: לתת לקהל הבורגני את התחושה שהם מאתגרים את גבולות הליברליות שלו, אבל לעשות זאת בלי לסכן את הקופות.

 

שני עצמו עשה זאת בהחלטה הראשונה שלו בקריירה. זה היה בשנות התשעים, כשהיה אז רק בתחילת שנות ה־20 לחייו. ההורים שלחו אותו לפסטיבל ונציה כדי לקנות סרט. לא היה צורך שיבחר, הם ידעו איזה סרט הם רוצים. שני חזר עם סרט אחר - "משחק הדמעות", על מאבק המחתרת האירית ועוד גיבורה אחת שמתגלה, בסופו של דבר, כטרנסקסואלית. הבחירה הזאת הוכיחה שהדור הבא למד את הנוסחה: "משחק הדמעות" היה הצלחה גדולה.

 

משחק הדמעות מחליף את הפירמה

 

הבחירה ב"משחק הדמעות", אומר היום שני, שינתה את חייו ובעצם הבהירה לו שמקומו בעסק המשפחתי, שבצלו גדל. "כשאבא הפיק את הסרט 'עם ישראל חי', סרט בורקס של אסי דיין שצולם באילת, נשארתי שם עם כל הצוות", משתף שני בחוויית ילדות אחת לדוגמה, מגיל 14 לערך. "מובן ששיחקתי בסרט, השתמשו בי כי הייתי באזור. היה צריך לצלם משפחה, אז לקחו אותי ואת אמא, זה היה זול יותר מלהשתמש בסטטיסטים. כשהיו צריכים לצלם השלמות ההורים חזרו לתל אביב ואני נשארתי לבד עם הצוות באילת. אהבתי את זה כי הפסדתי לימודים ונשארתי עם הגדולים, שלקחו אותי לחוף הים. אני חושב שזה היה אצל רפי נלסון, שם הם התערטלו ועשו עוד כל מיני דברים, ואני ראיתי את הכל". חוץ מעבודה על סטים של סרטים — בגיל 16, למשל, העביר את חופשת הקיץ באנגליה, כתאורן בצילומי הסרט ההוליוודי "סהרה" - הוא גם היה צרכן קולנוע נלהב, שבילה ערבים שלמים בסינמטק ובקולנוע פריז בתל אביב.

 

אבל שני בעצם רצה לברוח מהקולנוע. "החלום שלי היה עסקים", הוא אומר, "הכל היה מתוכנן - תואר ראשון במשפטים בלונדון, סטאז' בישראל ותואר שני במינהל עסקים בארצות הברית". השלב הראשון אמנם יצא לפועל, ושני נסע ללמוד משפטים בלונדון. אלא ששם הוא הכיר את אנוצ'קה, אנגלייה שהיתה לבת זוגו, וכבר נשאר לתואר שני במשפטים.

ואז ההורים ביקשו שייסע לפסטיבל ונציה. "הם התעקשו, אמרו שכדאי שאסע עם אשתי. באותו זמן היתה שם גם הביאנלה לאמנות, זה דרבן אותנו לנסוע. ההורים רצו שאקנה סרט שנקרא 'אורלנדו', אבל לא קניתי אותו כי לא אהבתי אותו, עשיתי עליו פס ברשימת הקניות. לעומת זאת, 'משחק הדמעות' מצא חן בעיניי. בפסטיבל אף אחד לא התייחס אליו ולא הרבה קנו אותו. רק אחר כך הסרט נעשה קלאסיקה, הוא עשה היסטוריה, ואפילו הציל את חברת מירמקס מפשיטת רגל, כי בעקבותיו דיסני קנו אותה. אצלנו הסרט זכה להצלחה מסחררת, לקולנועי לב היתה שנה מוצלחת, וכן, זה גם שינה את חיי. נדבקתי בחיידק הקולנוע סופית. מאז לא נתנו לי לזוז מהתפקיד".

 

שני בקולנוע. "החלום שלי היה עסקים" שני בקולנוע. "החלום שלי היה עסקים" צילום: יונתן בלום

שני נשאב לעבודה ברשת, והיה אחראי על קניית הסרטים ומכירתם לבתי הקולנוע, לערוצי הטלוויזיה ולפלטפורמות נוספות, ונהנה מהקצב: "כל הזמן אני צריך להיות עם יד על הדופק, כל הזמן להתעדכן, להיות בקשר עם מפיקים ועם סיילס־מן". מאז הוא חי על קו תל אביב־לונדון, נשוי לאנוצ'קה, שפעם ניהלה את White Cube, אחת הגלריות המובילות בעולם לאמנות מודרנית, והיום פסיכולוגית קלינית, ומגדל איתה שני בנים. גם אחיותיו הצעירות, אגב, עבדו בעסק המשפחתי: ליהי, היום מעצבת פנים, היתה מנהלת התפעול של בתי הקולנוע, ונטלי, היום פסיכולוגית, היתה מנהלת הפרסום.

 

רשת לב כוללת היום 18 אולמות קולנוע בתל אביב, רמת גן, ירושלים, הרצליה, אבן יהודה ועומר, והיא מקרינה 30-20 סרטים בשנה, כחצי מהם גם בבתי קולנוע שאינם שייכים לרשת. "ובשנה טובה מוציאים פחות סרטים כי הם מחזיקים מעמד על המסכים יותר זמן", אומר שני. "לקולנוע ישראלי אנחנו תמיד מנסים לשמור מסך. בגלל מספר הסרטים הישראליים הגדול בשנים האחרונות אנחנו לא מקרינים את כל הסרטים, אבל רובם הגדול מוקרנים בלב. 'הערת שוליים', לדוגמה, מוקרן אצלנו כבר המון זמן, גם כשהאולמות כבר לא מלאים. היינו גם המפיצים של סרטים כגון 'ארץ בראשית' ו'המדריך למהפכה'".

 

מה עושים עם האידיוטים ומה עושה יהודי טוב

 

מרד "משחק הדמעות", אם כן, לא ממש טלטל את משפחת שני. "אצלנו במשפחה חיים סרטים ומדברים על סרטים, ועד היום מתווכחים סביב השולחן על כל סרט", הוא מתאר מצב שנמשך גם היום, כשאיז'ו שני כבר עוסק בנדל"ן ובשוק ההון ונורית שני משמשת רק כיו"ר החברה. "כל אחד מאוד אמוציונלי לגבי הדעה שלו". והאמוציות האלה מתחילות הרבה לפני הצפייה בסרטים המוגמרים בפסטיבלים.

 

יש הבדל גדול בין הפצת סרטים אמריקאיים לסרטים אחרים. סרטים הוליוודיים בדרך כלל מופקים על ידי אחד האולפנים הגדולים, ומסלול ההפצה שלהם פשוט ומסודר, ומתחיל עם הסרט המוגמר. באירופה ובשאר העולם אחראים לסרטים מפיקים עצמאים, מה שמחייב את המפיץ להכיר את הסרט עוד משלב התסריט. כך, מפיצים מכל העולם בוחרים סרטים שיקנו על סמך תסריטים ושמות היוצרים, ומשלמים בדרך כלל 20% ממחיר קניית הסרט עם חתימת החוזה, עוד לפני שהסרט צולם.

 

"זה מה שאתה צריך לעשות, כי אחרת לא תקבל את הסרט", מסביר שני. "אנחנו עוסקים בתעשיית הסרטים העצמאית, לא באולפנים, ולכן אין כמעט סרט שאני לא קורא את התסריט שלו. אנחנו קוראים את התסריטים כמעט שנה לפני שמצלמים את הסרט. לפעמים הסרט נדחה ולא מפצים אותנו. חלק מהעניין בעולם הזה זה גם לדעת לספוג איחורים. יש תחרות חזקה מאוד, עם חברת פורום פילם של מוקי גרידינגר ועם יונייטד של משפחת אדרי. ישראל ידועה בכך שהיא מדינה תחרותית מאוד ברכישת סרטים, ואז מוכנים לשלם הרבה מאוד. יש תחרות אגרסיבית, אין סרט שחברות ההפצה הישראליות לא מתחרות עליו".

  

פדרו אלמודובר. במאי בית בלב פדרו אלמודובר. במאי בית בלב צילום: אי פי אי

 

יתרון אחד של לב בתחרות נעוץ בעובדה שהם בנו לעצמם, כאמור, קהל צופים שמזהים את עצמם כצופים איכותיים, וכך החברה יכולה להציע למפיקים קהל יעד נישתי ומוגדר, רבים מהם מנויים, ועם פרסום ממוקד. "חשוב למפיקים שההפצה תיעשה היטב, כי בסופו של דבר אנחנו מתחלקים ברווחים של המכירות. אם יש מפיץ שלא יודע לשווק את הסרט יהיו פחות צופים והמפיק ירוויח פחות".

 

יתרון נוסף, של כל מפיץ, הוא קשר עם מפיקים ואפילו עם במאים, כולל כמה מהשמות הגדולים בעולם. "זה הרבה מאוד יחסים אישיים", מודה שני. "ללב יש בעיקר יחסים אישיים עם במאים, זה הסיפור שלנו, ובכך אנחנו שונים מהמתחרים שלנו. אצלנו מדובר באינטימיות. למשל, את 'לשבור את הגלים' של לארס פון טרייר החמצנו בגלל טעות שלי - ראיתי את הראף־קאט ולא הייתי בטוח שזה יצליח, אבל יש לנו יחסים טובים מאוד עם החברה שמפיקה את פון טרייר אז אחרי כמה שנים לקחנו את הסרטים הבאים שלו. זה גם עניין של כסף - הם אוהבים לעבוד איתנו כי הם מבינים שאנחנו רווחיים מאוד. אבל זה קודם כל יחסים. אלמודובר - לא משנה עם איזו חברת מכירות הוא יעבוד, הוא ואחיו אוגוסטין, שמפיק את הסרטים שלו, מתעקשים שסרטיו יופצו רק אצלנו. יש לנו איתם קשרים טובים מאוד, אוגוסטין הוא חבר קרוב שלי".

 

אז למה בעצם אלמודובר לא ביקר כאן אף פעם? הוא נחשב לאהבה ישראלית גדולה.

"הוא עסוק בצורה חריגה, ולא אוהב לנסוע הרבה. לרוב האמנים יש בלוק יצירה, אצלו זה הפוך. הוא עובד כל הזמן וכותב שישה תסריטים במקביל. שבועיים לפני הצילומים אף אחד לא יודע מה הוא הולך לצלם. הוא פורה בצורה יוצאת דופן".

שם בינלאומי אחר שהיה "במאי בית" בקולנועי לב במשך שנים הוא קן לואץ'. גם כשהוא נשאל על הפסקת העבודה עם לואץ', שני מזגזג בין הטעם והדעה האישית לטעם והדעה הכלליים. "אני חושב שקן לואץ' הגזים בהתבטאויות שלו נגד ישראל, ואנחנו נפגענו מזה מאוד. יש בו משהו צבוע: מצד אחד הוא גורם להחרמה של סרטים ישראליים, אבל את הסרטים שלו הוא מקרין בישראל. את הכסף הישראלי הוא רוצה, הוא משחק משחק כפול".

 

אבל למה אתה מחליט בשביל הקהל? תן לצופים להחליט.

"נתנו לצופים להחליט, והם לא אהבו את הסרטים שלו. הסרטים האחרונים שלו היו מצוינים, אבל לא הצליחו מסחרית. אין לי ספק שזה בגלל ההתבטאויות שלו".

 

אם הסרטים היו מצליחים הייתם ממשיכים לעבוד איתו?

"לחלוטין כן, אנחנו מאמינים בחופש הדיבור. לומר לך את האמת, אין לי תשובה לזה. אני לא רוצה להגיד עכשיו משהו שאני אצטער עליו, אבל יש סיכוי גדול שהיינו מקרינים אותו אם הוא היה מצליח מסחרית".

 

ומה עם פון טרייר? בפסטיבל קאן האחרון הוא הסתבך בשרשרת של אמירות, אולי מבודחות אבל בהחלט אומללות, על חיבתו לנאצים ועל כך שישראל היא "קוץ בתחת".

"הקרנו אותו וגם נמשיך להקרין אותו. הייתי מעדיף לקרוא להתבטאויות שלו 'מטופשות'. אני מכיר אישית את רוב הבמאים שאנחנו עובדים איתם קבוע. לארס פון טרייר התנצל על ההתבטאות שלו מיד, אבל הוא גורש מקאן מיד אחרי זה, וחבל, כי הוא עשה סרט נהדר שהיה אמור להיות הקאמבק שלו. אנחנו מביאים את הסרט ונפיץ אותו בהמון אהבה. הוא פשוט אחד שלא מתכוון למה שהוא אומר, הוא לא יודע להתבטא. מי שהיה שם ויודע בדיוק מה שקרה יודע שזה לא הסיפור של קן לואץ'. פון טרייר גדל עד גיל 13 בידיעה שהוא יהודי. הוא גם מאוד אוהב יהודים, רק יש לו חוש הומור לא פשוט. הוא התבדח עם קולגה, הבמאית הדנית היהודייה סוזן בייר, היא אחת החברות הכי טובות שלו והיא גם יהודייה. הוא לא קרוב לאנטישמי, הוא אוהב את ישראל. אבל אתה לא יכול לצאת אף פעם טוב עם הומור שואה. הוא בעצמו מתחיל להבין את זה. הוא החליט שהוא לא רוצה להתראיין כרגע, כי הוא הבין שהוא פשוט לא יודע להתראיין. לי באופן אישי הוא אמר שאנשים לא מבינים את ההומור שלו".

  

מתוך "נאום המלך". 300 אלף צופים מתוך "נאום המלך". 300 אלף צופים צילום: בלומברג

 

בין יוצרי הבית של לב נמצא צמד נוסף שלא כולם מבינים את ההומור שלו, אבל קשה לחשוד שהם אנטישמים - האחים ג'ואל ואיתן כהן. "בביקור האחרון שלי בלוס אנג'לס הייתי באמריקן פילם מרקט, שוק הסרטים הגדול ביותר בארצות הברית. הוזמנתי להתעדכן שם בפרויקט החדש של האחים כהן. כשאיתן ראה אותי הוא אמר בעברית, 'היי, יהודי טוב'. לסרט קראו במקור 'A Serious Man', אבל אצלנו הוא הופץ כ'יהודי טוב', ורק בישראל הוא הצליח. ראו אותו כאן 100 אלף צופים. איתן אמר לי שחבל שהם לא שינו את השם מלכתחילה ל'יהודי טוב' ולא השתמשו בקמפיין שאנחנו יצרנו לסרט - כל מיני שאלות כמו 'מה עושה יהודי טוב' - בכל העולם".

 

זאת לא הצגת הקולנוע האחרונה, זה שלאגר

 

הניים דרופינג של שני מרשים, אבל הוא לא המהות של ההצלחה של קולנועי לב. אחרי ששרדו את עידן ספריות הווידיאו והבלוקבאסטרים, הם מצליחים עכשיו להתמודד גם עם עידן האינטרנט, שבו אפשר לראות כל סרט, מכל מקום בעולם, ימים אחדים אחרי שהוא יוצא. המגמה הזאת הביאה לסגירתם של עשרות בתי קולנוע, בפריפריה וגם בתל אביב, ולהצטמצמות הענף בעיקר לרשתות הענק סינמה סיטי ו־yes פלנט. ובכל זאת, קולנועי לב שורדים, ואפילו מצליחים. שני טוען שעם הבידול של חברת ההפצה והקולנועים שלו, התחרות הקשה בעצם רק מועילה לו.

 

"אנחנו עומדים להתרחב ולהוסיף עוד כעשרה מסכים על הגג של דיזנגוף סנטר", הוא מגלה. "בימים אלה העירייה צריכה לאשר את זה מבחינת התב"ע. יש לנו ביקוש גדול מאוד בתל אביב, כולם רוצים להציג בקולנוע לב, אין לנו מספיק מקום. אנחנו בית הקולנוע המוביל בעיר כיום".

  

מתוך "נער החידות ממומבאי".  400 אלף צופים מתוך "נער החידות ממומבאי". 400 אלף צופים

 

איך זה קרה, בשנים שבהן בתי קולנוע אחרים בעיר, ותיקים ומבוססים, נסגרים? אפילו קולנוע דיזנגוף, השכן שלכם בסנטר, ייסגר בקרוב.

"למעשה סגירת בתי הקולנוע הביאה אלינו קהל רב יותר. אם בעבר היתה לי בעיה להשיג סרטי ילדים, היום יותר קל לי. היה עלינו ממש חרם של המפיצים הגדולים, היינו בבעיה גדולה, אבל עכשיו אנחנו הקולנוע הכי מצליח בתל אביב ולב נהפך לבית קולנוע שמזוהה גם עם ילדים".

 

קולנועי לב הצליחו למתג את עצמם היטב לאורך השנים. כרטיס מינוי לקולנוע הוא סמל סטטוס בחוגים מסוימים, והרגל שלאנשים קשה להיגמל ממנו. עצם ההחלטה להציע מינוי לקולנוע פרטי, כאילו היה זה סינמטק, היתה הברקה, וגם השיווק של לב באמצעים אחרים - כגון שילוט חוצות - הפך את הרשת לחלק אינטגרלי מהעיר ומהחיים של תושביה, או לפחות מאיך שהתושבים האלה תופסים את עצמם. כאמור, מדובר בפיצוח של איך למכור סמל סטטוס לאוכלוסייה ספציפית מאוד.

אבל השאיפה להיות קולנוע תל־אביבי בולט עלתה לסרטי שני גם במחיר לא פשוט. מאז פתיחת קניון רמת אביב, ב־1997, הם הפעילו בו חמישה אולמות, ונאלצו לוותר על אחד מתנאי הבסיס שלהם: הקרנות בשבת. "רצינו מאוד להקרין סרטים בימי שישי, אך הקניון סירב לפתוח. הפסדנו כסף בגלל זה - בסוף השבוע אנחנו מרוויחים הכי הרבה - ולאורך השנים נאבקנו בהחלטה וקיווינו שזה ישתנה". בסופו של דבר, ב־2007, סיים הקניון שבבעלות לב לבייב את חוזה ההשכרה לבתי הקולנוע והקצה את השטח לחנויות אופנה נוספות. שני לא חושב, גם היום, שהפרידה מהקניון היתה קשורה למאבק על השבת, וטוען ש"מהות ההחלטה מבחינתו של לבייב היתה מסחרית ולא ערכית".

 

גם בימי הקולנוע ברמת אביב, לב תל אביב בדיזנגוף סנטר תמיד היה גולת הכותרת של הרשת. שישה אולמות כבר יש בו, אבל הוא עדיין מספק חוויה של בית קולנוע לשם צפייה בקולנוע. הדבקות ברוח הזאת היא התשובה היחידה של משפחת שני לשינויים בהרגלי הבילוי שמציעים מתחמי הענק של בתי הקולנוע, מבית סינמה סיטי ו־yes פלנט.

 

"הקהל של הסינמה סיטי הוא קהל שונה", מסביר שני, וטוען שבעצם לא מדובר בתחרות ישירה. "יש אנשים שמעדיפים סוג בילוי כזה, וזו הצלחה אדירה. כשהבנים שלי, הצעירים, הולכים לסינמה סיטי, הם לא יודעים איזה סרט הם הולכים לראות. הסרט הוא לא האישיו. יש שם מרכז מסחרי גדול, הם מבלים, ובאיזשהו שלב הם בוחרים את אחד הסרטים שמוצעים להם. זה בילוי לצעירים. אלינו מגיע קהל מבוגר יותר שלא אוהב את הבילוי הזה. זה כמו מלונות, אתה יכול ללכת למלון קומפלקס ענקי או למלון בוטיק. אנחנו מלון בוטיק".

 

למרבה האירוניה, איז'ו שני היה זה שהקים בתחנה המרכזית החדשה את "ששת המופלאים", קומפלקס של שישה בתי קולנוע שהקרין בעיקר סרטי טראש בשיטת צפה ככל יכולתך בכרטיס אחד. אבל מתחילת הדרך הפרויקט נכשל, וכחצי שנה אחרי שנפתח הקומפלקס נסגר. "לאבא שלי תמיד היה הרבה דמיון", אומר היום גיא שני. "הוא מאוד האמין בקונספט הזה, והיום משפחת אדרי (בעלי סינמה סיטי) מגשימה את החזון שלו".

 

מה לא עבד אצלכם ועובד אצל אדרי?

"רק דבר אחד - הלוקיישן. התחנה המרכזית החדשה עד היום לא עובדת, זה פיל לבן. אבא שלי טעה, היה צריך לעשות את זה איפה שהאדרים עושים את זה, ואני חייב לתת להם קרדיט: הם הציעו לכולם להיכנס איתם לשותפות - לנו, לפורום פילם, ליורם גלובוס. הם חיפשו אנשים, ואף אחד לא האמין בלוקיישן. בסוף הם עשו את זה עם משקיעים לא מהתעשייה, וזה שינה את המפה. סינמה סיטי העלה את מספר הצופים בישראל, אנשים חזרו לקולנוע. בתור מפיץ זה עוזר לי מאוד, אני הרי מקרין ברוב בתי הקולנוע אז אני מרוויח יותר. כך שבדיעבד אני מרוצה מאוד מהמהלך".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x