השבוע: בין הקצוות

"נערי הגבעות" חדרו השבוע לבסיס החטיבה המרחבית אפרים, שפכו צבע אדום על כלי רכב, ניפצו שמשות, ניקבו צמיגי מכוניות, זרקו אבן לתוך הג'יפ של מפקד החטיבה ופצעו את סגנו. הפורעים שבו בריאים ושלמים לבתיהם. למה? המון תירוצים ואף אחד מהם לא מתקבל על הדעת.

חיילים שמשרתים

אז טוב שהתעוררנו. אחרי רצח רבין היינו אמורים להיות מפוכחים ובלתי מתפשרים בכל הנוגע לקיצוניים. אחרי הרצח, היחידה לאבטחת אישים של השב"כ הפכה ממחלקה לחטיבה. מי שיצא לו להיתקל ברמזור במקרה בשיירת ראש הממשלה יודע שלא יגלה את נפנופיהם לשלום של ראש הממשלה ורעייתו אלא ייתקל באם 16 שלוף. תנועה קלה בניגוד לכרוז שצועק מהניידת, "לא לזוז" ואתם מועמדים לחטוף כדור בראש.

היסטרי? כן. מוגזם? כן. יש דרך אחרת? לא בטוח. כיום ראש הממשלה לא נמצא בסכנת חיים אבל מח"טים בצבא דווקא כן. וכדאי לזכור, די בבלוק יחיד בכיוון ישיר לראש כדי להרוג, ודי במטורלל אחד שיחליט לעשות מעשה. סמוך למפקדת החטיבה המרחבית אפרים הצטלמו למחרת ההתפרעות עשרות ילדים וילדות ששרו וקיפצו שירי אמונה. לילדים האלה יש לובי בכנסת. חוק המואזין לא מציע לשרוף מסגדים אבל דוחף את הקיצוניים לשם. איך שלא נסתכל על הבריונים האלה הם בסופו של דבר תוצר של המערכת השלטונית שהכשירה מעשים בלתי חוקיים, של דברי הסתה של רבנים ושל מערכת אכיפה הנוהגת בסלחנות בלתי נסבלת.

ישראלים רבים יעדיפו לזכור את השבוע הזה בהקשר חליפת הטוקסידו של פרופסור דן שכטמן, שזכה בפרס נובל בכימיה. נדמה לי שגם בשנה שעברה אחרי זכייתה של הפרופסור עדה יונת כתבתי שבעיני רוחי זכייה בפרס נובל על מחקר מדעי הוא פסגת הכבוד שרוב בני האדם יכולים רק לשאת אליו עיניים נוצצות. ביום ראשון לי קורזיץ זכתה באליפות העולם בגלישה. כבוד אחר וכבוד גדול.

שבוע של קצוות היה השבוע הזה. עשרות צעירים כבשו את פסגת החוצפה הישראלית וחשפו את החולשה של הקואליציה השלטת. מה שאסור לפלסטיני, אסור לחייל, אסור למפגין בעד צדק חברתי ואסור לזוכה פרס נובל - מותר לנוער הגבעות - רק הם יכולים לזרוע הרס בבסיס צבאי, להשליך אבן לראשו של קצין וללכת הביתה כאילו כלום.