הממד החסר

בסוף השבוע שעבר עלה לאקרנים "טרון: המורשת", הסרט החדש של אולפני דיסני, המתגאה בשימוש בטכנולוגיית תלת־ממד מן המתקדמות ביותר, בעזרת מצלמות משוכללות אף יותר מאלו ששימשו לצילומי הסרט "אווטאר". "טרון: המורשת" מייצר הצצה לעולם אחר, בעל נפח מרחבי משכנע, אך הוא יוצא דופן בשורה של סרטים המשתמשים כיום בפורמט החדש כגימיק שיווקי בלבד. בכך הוא מעלה מחדש את הדיון על הדרך שבה התעשייה משתמשת בטכנולוגיה.

בדומה לאופן שבו ניסה הקולנוע להתמודד עם הטלוויזיה בשנות החמישים באמצעות פורמט תלת־ממד מוקדם וכושל, התעשייה כיום מנסה לייצר חוויה שהקולנוע הביתי, ההולך וצובר נפח שוק משמעותי, אינו יכול לספק. "רכבת לקוטב", סרט האנימציה של רוברט זמקיס מ־2004, היה הראשון שהוקרן בתלת־ממד, אבל העלייה החדה במספר ההקרנות הללו נגרמה בעקבות הפופולריות העצומה של "אווטאר". סרטו של ג'יימס קמרון, שגרף עד היום כ־2.7 מיליארד דולר בעולם, אינו רק הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים, אלא גם "ילד הפוסטר" של תעשיית התלת־ממד, מודל לחיקוי שכל פרט ופרט בו תוכנן מראש עבור הטכנולוגיה החדשה.

אווטאר. "ילד הפוסטר" של תעשיית התלת־ממד צילום: MCT

טים ברטון, לעומת זאת, הוכרח על ידי מנהלי השיווק שלו ליצור גרסת תלת־ממד מפוברקת ומאוד לא מוצלחת לסרטו "אליס בארץ הפלאות". למרות ההצלחה בקופות (יותר ממיליארד דולר עד כה) קשה שלא לתהות אם התוספת נשתלה בסרט כדי להצדיק את תוספת המחיר לכרטיס. "התנגשות הטיטאנים", "איירבנדר" וסרטים רבים אחרים בשנה האחרונה הוצגו בגרסת תלת־ממד חסרת מעוף אסתטי שאף הרתיעה רבים מן הצופים והוציאה שם רע לפורמט. אחרי הכל, כשמדובר בתוספת של כ־5–7 דולר לכרטיס בארה"ב (וכ־10 שקלים בארץ) הצופה מחפש ערך מוסף משמעותי לגרסת התלת־ממד.

נראה שקשה לעבוד על הצופים. בדיקת אחוזי ההכנסות שהתקבלו מהקרנות תלת־ממד בסוף השבוע הראשון להקרנתם של סרטים בארה"ב מעלה שחלה ירידה תלולה בשנה האחרונה. בעוד ש־71% מהכנסותיו של "אווטאר" התקבלו מהקרנות תלת־ממד בדצמבר 2009, המספר ירד ל־61% ל"שרק 3" במאי השנה, ולכ־45% ל"גנוב על הירח" ביולי האחרון. את הירידה אפשר להסביר, בין היתר, באכזבה הגוברת של הקהל מסרטים המוקרנים בתלת־ממד שלא צולמו בעזרת הטכנולוגיה, אלא רק הומרו אליה בשלב הפוסט־פרודקשן. ג'פרי קצנברג, שותף באולפן דרימוורקס, אמר לאחרונה ל"וראייטי" שהוא חושש שהמרות חובבניות שכאלו יהרגו את האווז שעליו סומכת תעשיית הקולנוע להטיל ביצי זהב.

עם זאת, יש לציין, סך כל ההכנסות מהקרנות תלת־ממד נמצא במגמת עלייה, ולו משום שיותר ויותר בתי קולנוע מתקינים ציוד המאפשר הקרנות שכאלו (בארה"ב מותקנים כיום כ־7,000 מקרני תלת־ממד, המהווים כ־17% מסך כל מקרני הקולנוע בתיאטראות). האולפנים הגדולים מאלצים את בתי הקולנוע לרכוש מקרנים מיוחדים במחירי עתק, וחלק מהאולפנים בארה"ב אף מתנים מתן זיכיון להקרנות סטנדרטיות בקיום הקרנות תלת־ממד נוסף על אלו.

גם ספילברג וג'קסון

חוסר הבשלות הטכנית והעובדה שלרוב הטכנולוגיה אינה מוסיפה שום דבר משמעותי לחוויית הצפייה הקולנועית, גורמת לחלק מהצופים כאב ראש ובחילה, וכ־10% מהאוכלוסייה, כך מעריכים, לא יכולים כלל להבחין באפקט התלת־ממד. בעיה עיקרית נוספת היא רמת התאורה הנמוכה בתמונת התלת־ממד. כ־80% מהאור בתמונה הקולנועית אובד במעבר לטכנולוגיה החדשה, וכשהסרט אינו מצולם בתלת־ממד במקור המצב אף גרוע יותר. כריסטופר נולן, למשל, סירב לצלם את "התחלה" בתלת־ממד בגלל בעיות התאורה.

"טרון: המורשת". יותר חדשני מ"אווטאר", בתקציב של 170 מיליון דולר צילום: MCT

אבל נולן אינו דוגמה מייצגת: בעוד שהפורמט פופולרי במיוחד בסרטי ילדים ואנימציה, מספר לא מבוטל של במאים מכובדים פונים לאחרונה לתלת־ממד. ורנר הרצוג הציג בפסטיבל טורונטו האחרון את "מערת החלומות הנשכחים", סרט שצולם כולו בעזרת מצלמות תלת־ממד ניידות בתוך מערות שנתגלו בצרפת. וים ונדרס יציג בפסטיבל ברלין הקרוב סרט תעודה על הכוריאוגרפית המנוחה פינה באוש, הכולל הופעות של להקת המחול שלה בתלת־ממד. ג'יימס קמרון עובד כיום הן על הוצאת גרסת תלת־ממד ל"טיטאניק" והן על סרט תלת־ממד חדש שתשתתף בו להקת הקרקס Cirque de Soleil. כמו כן, סטיבן ספילברג מביים כעת גרסה קולנועית בתלת־ממד ל"הרפתקאותיו של טינטין".

היום כבר צופים אל העתיד: מכשירי טלוויזיה רבים מגיעים מאובזרים ביכולות תלת־ממד, כך שהיתרון של הקולנוע מצטמצם. כמו כן, לא בטוח שתלת־ממד הוא ההבטחה הקולנועית הבאה: טכנולוגיות חדשות מאפשרות צילום והקרנה של סרטים ב־48 פריימים לשנייה (ולא 24, הסטנדרט של המדיום מראשית ימיו), ומייצרות איכות תמונה גבוהה משמעותית מזו הקיימת.

בינתיים, "טרון: המורשת", שתקציב ההפקה שלו היה 170 מיליון דולר, הכניס 44 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון, ובסך הכל הרוויח 50 מיליון בארה"ב ועוד 23 מיליון בשוק העולמי.