חוות על הגג, גינות על הקיר

האוויר צלול וחמים, עלי הבזיליקום הרעננים מתנופפים ברוח. חקלאי בלונדיני, בפלג גוף עליון ערום, גוזם את שיחי העגבניות, בודק את מצב החסות. שש קומות מתחת שועטות מכוניות ומשאיות בכביש רב־מסלולי. ברקע נשקפים הקרייזלר, האמפייר סטייט ושאר גורדי השחקים של מנהטן. בפינת השטח החקלאי מתנופף לו דגל ארצות הברית.

המחזה האפוקליפטי הזה הוא נוף רגיל בחוות ברוקלין גריינג' - הקרם דה לה קרם של טרנד החקלאות האורבנית שצומח בזריזות בניו יורק וברחבי ארה"ב. החווה, הגדולה מסוגה בניו יורק עד כה, ממוקמת על גג מבנה תעשייתי בן שש קומות בקווינס, בינות למוסכים, בתי עסק ובתי מלאכה. שטחה כ־3,700 מ"ר, ובהם כמעט 500 טונות של אדמה. הגג מצופה בשכבה מגנה מיוחדת, המיועדת לחקלאות ולגינון גגות. כל האדמה הועלתה לפה באמצעות מנופים. ערוגות העגבניות, החצילים, הפלפלים ושאר הירקות האורגניים פזורות בינות לגופי המזגנים ומגדל המים שמותקנים על הגג.

במרחק של 20 דקות נסיעה ברכבת התחתית משם, במסעדת Roberta's האופנתית בברוקלין, משתרך תור של כמה עשרות היפסטרים שמחכים שעה או יותר (אין אפשרות להזמין מקום בטלפון) רק כדי לנעוץ את שיניהם בפיצה הדקה והמעודנת של המקום. הצ'ילי, עשבי התבלין, הסלק והעגבניות בפיצות ובסלטים של רוברטה גדלו כולם על הגג של ברוקלין גריינג'. את הירקות של הגריינג'רים אפשר למצוא גם במסעדות נוספות, בשוקי איכרים ברחבי ניו יורק, ובשוק הפרטי שמתקיים פעם בשבוע, במשך העונה, בלובי של הבניין שבו נמצאת החווה.

הגג של ברוקלין גריינג'. זן חדש של חקלאים-היפסטרים

זוהי שרשרת מזון אלטרנטיבית, קטנה ומקומית - וכמוה נולדות בארה"ב מדי יום. באומה שבה לרוב זול יותר לקנות המבורגר מהונדס גנטית מעגבניה טרייה אחת; באומה שבה יותר משליש מהתושבים הבוגרים סובלים מעודף משקל חמור; באומה שבה הירקות מטיילים לפעמים שבועיים ו־3,000 ק"מ בממוצע, תוך שהם מאבדים מערכם התזונתי וגורמים לזיהום עוד לפני שהם מגיעים לצלחת (בגלל הפחמן שנפלט מכלי הרכב שנושאים אותם) - אין פלא שאנשים מחפשים דרך אחרת. אין פלא שהארץ הזאת מתמלאת זן חדש של חקלאים־היפסטרים, שרואים בחקלאות אלטרנטיבית סוג של שליחות.

אחד מהם הוא בן פלנר (29) - הכוח המניע מאחורי ברוקלין גריינג'. פלנר, מהנדס שעבד כמשווק בחברה למסחר בורסאי, החליט לפני כשנתיים שהוא רוצה לעזוב הכל ולהפוך לחקלאי. אלא שהוא לא רצה לעזוב את ניו יורק - הוא רצה להיות חקלאי בעיר.

את החווה הראשונה שלו, היום חוות איגל סטריט, הקים פלנר ב־2008 על גג של 550 מ"ר בגרינפוינט, ברוקלין. החווה צופה אל חוף האיסט ריבר, וגם ממנה נשקף נוף של מנהטן. כבר בעונה הראשונה גדלו פה יותר מ־30 זנים של ירקות ופירות - ממלונים וכרוב ועד מרווה ופלפלים חריפים. יש בה גם שלוש כוורות דבורים לייצור דבש, ומגוון תוכניות חינוכיות שמלמדות את רזי החקלאות האורבנית לעכברי העיר. "זה שילוב מדהים בין חוויה מספקת לבין המקום הכי מגניב בעולם", אמר פלנר אחרי פתיחת החווה הראשונה.

התבואה: עגבניות היסטוריות וביצים תכולות

הגגות של פלנר הם רק שניים מהשטחים החקלאיים שמתמקמים אט אט על גגות ניו יורק - בין אם לצרכים פרטיים או לצרכים מסחריים. מלבד התוצרת החקלאית שלהם, הגגות האלה גם יוצרים בידוד שעוזר לחסוך באופן ניכר באנרגיית החימום והקירור של הבניין. זו הסיבה לכך שבעלי הבניינים שמחים לשתף פעולה עם הפרויקטים.

כמה מסעדות ובתי מלון כבר החלו לאמץ גם הם גגות ירוקים. במלון אייס בצ'לסי, שבו נמצאת מסעדת השף ברסלין, עמלים בימים אלה השפים קן פרידמן ואפריל בלומפילד על התקנת גינה כדי לאפשר, לדברי פרידמן, "את המסע הקצר ביותר מהחווה לצלחת". במלון קרוסבי סטריט, שנמצא בלב שכונת סוהו במנהטן, כבר יש גינת גג פעילה שבה מגדלים צמחיית גורמה הכוללת עגבניות הֵרלוּם (עגבניות מזרעים עתיקים שלא עברו השבחה גנטית), עלים משובחים, עשבי תיבול, אוכמניות, ומלונים שמשמשים בסיס לקוקטיילים בבר הטראסה של המלון. לצד הערוגות נבנה גם לול תרנגולות בסגנון בית טיודור, ובו תרנגולות מסוג אַראוּקנָה שמטילות ביצים ירוקות־תכלכלות.

חוות הגן הסודי בברוקלין

ולא רק על הגגות החלו הניו־יורקרים לגדל ירקות: מגרשי ספורט נטושים, מגרשי חניה, בתי ספר, מזבלות משוקמות וחצרות אחוריות - כולם נהפכו לאחרונה לשטחים חקלאיים. יש גם חווה אחת ניידת, על טנדר דודג' אפור וחבוט מ־1986. החווה הזו היא חלק מפרויקט וסרט דוקומנטרי של היוצרים יאן צ'ניי וקורט אליס (שאחראים גם לסרט "קורן קינג", מסמך מצמרר על הרעות החולות של תעשיית המזון האמריקאית). בשטח האחורי של הטנדר שלהם הצליחו יאן וקורט לגדל הקיץ כמות של שתי עגלות קניות מפוצצות בכל טוב. "זו דוגמה לכמה קל לגדל לעצמך מזון בשטח קטן ולא מנוצל", הסביר צ'ניי את הרעיון לאחרונה, וסיפר שהוא מעוניין למכור בקיץ הבא חלק מהיבול של האוטו שלו.

ובינתיים, בארץ החוות הסודיות של תל אביב הירוקה חוות גינה לתושב הנמצאת בגני יהושע קיימת כבר 70 שנה, אולם פועלת במתכונתה הנוכחית רק כשנתיים. לפניה פעל פרויקט חלוצי דומה בראשון לציון, שבו הושכר במחיר סמלי שטח חקלאי קטן לתושב לעיבוד עצמי רוני דורי, תגובה אחת לכתבה המלאה 

השיגעון האחרון בתחום החקלאות האורבנית, לפחות בינתיים, הוא גינות על קירות: פאנלים אנכיים ממתכת ובתוכם אדמה, שנתלים על קירות חיצוניים ויוצרים "קירות אכילים" שבהם אפשר לגדל ירקות, עשבים ואפילו עצי פרי. החברה המובילה בתחום, גרין ליבינג טכנולוג'י ממסצ'וסטס, נכנסה לעסק אחרי שהילדים של מנכ"ל החברה ביקשו ממנו לגדל חסה על קירות הבית שלהם. אחרי ההצלחה עם החסה, בנתה החברה את גינת הקיר הגדולה הראשונה שלה בלוס אנג'לס - בשיתוף פרויקט לשיקום הומלסים שמאפשר לחסרי הבית גם לאכול וגם למכור את התוצרת בשווקים. מאז התרחבו הקירות גם לבתים פרטיים ולבתי ספר בניו יורק, דטרויט וערים נוספות בארה"ב.

אבל בעוד קירות, משאיות וגגות מייצגים את העתיד, רוב החוות האורבניות היום נמצאות קרוב לקרקע. בניו יורק רוב החוות הגדולות נמצאות בברוקלין, שם הנדל"ן הפנוי מעט זול ונגיש יותר מבמנהטן. "זו תנועה שמתרחבת. יש עוד ועוד אנשים שרואים את הקשר בין בריאות סביבתית לבריאות פיזית", אומר שון מייקל פלמינג, חבר בוועד המנהל של ארגון הגינות הקהילתיות של ניו יורק. פלמינג הוא גם הנשיא והמייסד של חברת אקוסטיישן, שמפעילה מהשנה חווה חקלאית בשם "הגן הסודי", המכסה כאלף מ"ר המוסתרים בין בניינים בלב שכונת בושוויק התעשייתית בברוקלין. האדמה שעליה גדלים הצמחים מיובאת, כיוון שבאדמה המקורית בשטח התגלתה כמות גדולה של עופרת. "זה לא יוצא דופן לסביבה אורבנית", אומר פלמינג.

בניגוד לחוות אחרות שמגדלות ירקות גורמה, בגן הסודי מנסים לגדל מזון שיהיה נגיש לכל כיס, ומוכרים את התוצרת בשוקי איכרים ובשטח החווה, לפעמים תמורת תלושי מזון. פלמינג מספר שהחווה אינה רווחית, אבל "די מאוזנת".

מודל של חווה ורטיקלית

המימון: ממכירה ישירה ועד מניות

החוות העירוניות אינן רווחיות במיוחד, בעיקר בגלל שטחן המצומצם. אפילו ברוקלין גריינג', שמגדירה את עצמה עסק למטרות רווח, נסמכת על עבודת מתנדבים. מצד אחר, כיוון שהחוות האלה מוכרות את רוב התבואה שלהן בעצמן, גם ההוצאות אינן גבוהות. לשם השוואה, בתעשיית המזון המסורתית ההערכות הן שכ־90 סנט מכל דולר הולכים למתווכים - ספקים, מובילים, קמעונאים, משווקים וכן הלאה; רק כ־10% מגיעים לחוואי.

ישנן חוות, כמו איגל סטריט וחוות "ערך מוסף", הממוקמת על מגרש פוטבול ישן של כ־4,000 מ"ר ליד איקאה בברוקלין, שמכלכלות את עצמן באמצעות חקלאות בתמיכת הקהילה (CSA). זהו עוד טרנד שמתפשט בארה"ב: בתחילת השנה החווה מוכרת "מניות" תמורת כ־200–500 דולר לעונה, וכל בעל מניה זכאי למכסת הירקות השבועית שלו, בהתאם למה שגדל בחווה. השיטה הזו מאפשרת לבעל החווה לבטח את עצמו: אם, למשל, אסון טבע הרג את התבואה, הבעלים עדיין מקבל מימון, ובעלי המניות - שהם בעצם שותפים לעסק - נאלצים לספוג את ההפסד ולקנות את הירקות שלהם במקום אחר.

אבל רוב החקלאים העירוניים, טיפוסים אידיאליסטיים, לא ישישו לדבר איתכם על כסף. הם יעדיפו לדבר על חיזוק הקשר בין חברי קהילה, על החשיבות בלהכיר את מי שמגדל את המזון שלך, על קשר לאדמה ועל הסברה. אנני נובק, המייסדת המשותפת של איגל סטריט, מספרת שהחליטה להיות חקלאית כי היא אוהבת צמחים. "הם עזים, מגוונים ומופלאים - קצת כמו הניו־יורקרים", היא אומרת. "רציתי לגדל קרוב לבית, כדי שאוכל לגדל אוכל עבור אנשים בקהילה שלי". ופלמינג מוסיף: "רצינו לספק לאנשים גישה טובה ומודעת לאוכל אמיתי. באזור הזה יש הרבה מחלות תזונה כמו סוכרת והשמנת יתר. יש פה דור שלם של אנשים שאיבדו את היכולת לבשל לעצמם".

מודל של חווה ורטיקלית. החוות האורבניות של העתיד יהיו גורדי שחקים שימוקמו במרכזי הערים ויהפכו את המסע אל הצלחת לקצר מאי פעם

האידיאולוגיה: קרוב, מקומי, אורגני

החקלאות האורבנית היא טרנד אחד בתנועה רחבה יותר, תנועת ה"לוקאבור" (Locavore) או תנועת המזון המקומי, שאביה הרוחני הוא מייקל פולאן, מחבר רב־המכר "דילמת השפע". לפי עקרונות התנועה, כדי לשמור על הבריאות ולהציל את הסביבה מאסון אקולוגי יש לאכול אך ורק מה שגדל במרחק של לא יותר מכ־150 ק"מ מהמקום שבו אתם גרים. המחמירים יותר יתעקשו על לא יותר מ־50 ק"מ. דוגמה קיצונית לעקרונות התנועה אפשר למצוא בספר "אימפריית האדמה" שהתפרסם לאחרונה, ובו העיתונאי מאני הארדי מתאר איך ניסה, במשך חודש שלם, להאכיל את עצמו רק באמצעות מה שהצליח לגדל במשך שנה בגינה האחורית הקטנטנה שלו.

"דרך העבודה (לתקן מה ששבור, להאכיל מה שרעב, לטפל במה שגוסס - ובכן, לנסות - ולהשקות את מה שצמא) הכרתי לראשונה את עצמי האותנטי", כותב הארדי. "ההיכרות לא היתה מאוד מחמיאה, אבל היא היתה חד־משמעית". גם הארדי כתב שהוא "מאמין שהחשיפה למציאות החקלאית תעניק לבני ולבתי הבנה על המקום שממנו הגיע המזון שלהם - הבנה שנהפכת לנדירה יותר ויותר".

השיגעון האחרון, גינות על קירות צילום: גרין ליבינג טכנולוג'י

הלוקאבור אינו רק טרנד שולי לאנשים הזויים, אלא חודר אט אט אל המיינסטרים האמריקאי: ב־1994 היו בארה"ב רק 1,755 שוקי איכרים (לשוקי האיכרים עקרונות הקובעים שהחקלאים צריכים להגיע מהאזור). היום יש לאמריקאים 6,132 שווקים כאלה - צמיחה של 250% ב־16 שנה. בין אם כדי לחסוך כסף, לאכול בריא יותר, להציל את כדור הארץ או פשוט להתחבר לטבע, האומה שהכירה לעולם את מקדונלד'ס, קוקה־קולה, פילסברי ו"ארוחות הטלוויזיה" לומדת היום לזרוע, לאפות, לשחוט, לחבוץ, לגבן ולהחמיץ.

במגמה הזו תומכות גם כמה יוזמות ממסדיות. במישיגן אומץ לאחרונה "חוק הקוטג'" שקובע שייצור ומכירה של מזון ביתי בהיקף קטן (פחות מ־15 אלף דולר בשנה) פטור ממיסוי ומפיקוח. בעיריית ניו יורק נשיא רובע מנהטן סקוט סטרינגר והדוברת כריסטין קווין הודיעו השנה על יוזמת FoodWorks, שתעודד ייצור וצריכה של חקלאות בשטח העיר.

בניו יורק, לעומת שאר ארה"ב, המצב הקולינרי לא רע. שיעור השמנת היתר שם, 24%, נמוך מהממוצע הארצי; רשתות המזון הבריא כמו הול פודס וטריידר ג'ו'ז נגישות יחסית; וכמעט בכל שכונה יש שוק איכרים. ישנן ערים אמריקאיות רבות שבהן המצב חמור בהרבה. דטרויט למשל.

דטרויט, אחת הערים העניות בארה"ב ובעלת שיעור השמנת יתר של 70%, נודעת בכינוי "מדבר המזון". עם כ־900 אלף תושבים ורק 40 חנויות סופרמרקט (אבל 400 חנויות למשקאות אלכוהוליים), ליותר מ־50% מהתושבים אין גישה לאוכל טרי. רוב הדטרויטים קונים את הארוחות שלהם בחנויות אלכוהול, בחנויות נוחות ובמסעדות מזון מהיר - הפירות והירקות הקרובים ביותר נמצאים במרחק קילומטרים. כמה ארגונים כבר מנסים לשנות את המצב, כמו חוות Raw, שמגדלת חמניות בעליית הגג ומוכרת אותן למסעדות ושוקי איכרים; או ארגון החקלאות האורבנית בדטריוט, שהחל את דרכו ב־2005 עם שלושה גנים ומאז סייע להקים 800 גני ירק עירוניים בדטרויט ובערים אחרות - בשטחים פתוחים, על גגות ועל קירות.

במקביל, תושב דטרויט בשם ג'ון הנץ עמל על מה שתהיה, לדבריו, החווה האורבנית הגדולה בעולם. "דטרויט יכולה לשמש דוגמה מובילה לחקלאות עירונית בארה"ב", טוען הנץ, "להפוך למחוז של אוכל מקומי, טבעי וטרי, ולקחת חלק משמעותי במהפכה הירוקה". שלב א' של הפרויקט, אומר הנץ, ישתרע על 280 דונם של שטחים לא מנוצלים ומבנים נטושים, שמהם יש בדטרויט בשפע (קריסתה הכלכלית של העיר הותירה בה כ־65 מיליון דונם של שטח לא מנוצל).

חווה חקלאית צילום: אוראל כהן

העתיד: חוות המגדלים של מחר

אבל לצד החדשות הטובות, ואף שהחקלאות האורבנית ותעשיית המזון המקומי בארה"ב אמנם צומחת מהר, עדיין מדובר במסמר קטן מאוד בארון של תעשיית המזון המהיר, שמגלגלת נכון להיום 170 מיליארד דולר בשנה (ב־1970 זו היתה תעשייה של 6 מיליארד דולר). העיר ניו יורק, על 8.4 מיליון תושביה, היא הקניין מספר אחת של מזון בארה"ב (אחרי צבא ארה"ב), עם צריכת מזון שנתית בכ־30 מיליארד דולר - אבל נכון להיום, רק כ־2% מהפירות והירקות הנמכרים בעיר מגיעים ממדינת ניו יורק.

האם החקלאות האורבנית יכולה לשנות את המצב בצורה יסודית, אפילו בעתיד הרחוק? על פי ארגון ניו יורק סאן וורקס, הפתרון האמיתי נמצא בחקלאות הידרופונית (ללא אדמה). כ־55 אלף דונם של גגות הידרופוניים בניו יורק יכולים, לדברי הארגון, להאכיל 20 מיליון איש בשנה - יותר מפי שניים מכמות האוכלוסייה.

בעתיד הקרוב יוזמה בשם גוטהאם גרינס מתכננת להפוך את הרעיון למציאות: עד 2030 מתכננים בגוטהאם גרינס לבנות עשרה דונם של חממות כאלה בניו יורק. החממה הראשונה, על גג בברוקלין, תיפתח באביב הבא, בעלות של 2 מיליון דולר, ותתפרס על דונם וחצי. החווה הזו, שהאנרגיה שלה תסופק באמצעות פאנלים סולאריים, עתידה לייצר כ־40 טונות של מזון בשנה. וויראג' פורי, האדם מאחורי היוזמה, טוען שחממות כאלה מתאימות במיוחד לסביבה עירונית, כיוון שהן משתמשות בעשירית מכמות המים ובהרבה פחות שטח מחקלאות קונבנציונלית. בנג'מין לינסלי, מעצב חממות שמייעץ לפרויקט, אמר לאחרונה בראיון ל"טיימס" שעסקי הגגות הם לא טרנד חולף, "אלא ראשיתה של גישה חדשה לייצור מזון".

אם תשאלו את דיקסון דפומייה, פרופסור לבריאות הציבור מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, גגות הידרופוניים הם רק ההתחלה: דפומייה עומד מאחורי רעיון בשם "חווה ורטיקלית", והוא גם הוציא לאחרונה ספר בנושא. על פי התסריט שלו, החוות האורבניות של העתיד לא יסתפקו בגגות וקירות שבאופק שלהם נשקפים גורדי שחקים, אלא יהיו בעצמן גורדי שחקים. החוות האלה ימוקמו במרכזי ערים (כיוון שההערכות הן שגם ככה עד 2050 כ־80% מהאנושות תתגורר בסביבה אורבנית) ויהפכו את המסע אל הצלחת לקצר מאי פעם. "זו דרך מעולה לחסוך מים ולספק מזון לכולם", אמר דפומייה במסגרת מסע קידום הספר שלו. "לא קיבלתי שום תגובה שלילית לרעיון הזה. אני חושב שהוא עומד להתגשם".