• תפריט
פנאי

החיים לא בזבל: ראיון עם ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל

עמי דרך מלהטט בין האקדמיה, יצירתו האמנותית כמעצב כורסאות מפחי זבל ועבודתו כמעצב בתעשיית התרופות. בראיון ל"כלכליסט" הוא קורא לשיתוף פעולה עם חברות מסחריות, ומסביר למה לחברות המים המינרליים הוא היה טורק את הטלפון

דקל גודוביץ 07:4808.07.08

"אף סטודנט אצלנו לא הולך עם כובע של כתר פלסטיק על הראש", צוחק עמי דרך, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, כשהוא מספר על הקשר בין האקדמיה לתעשייה. "לצערי, יש לי תקציב זעום לפעילות אקדמית, והייתי שמח שהמועצה להשכלה גבוהה תיתן תקציב גדול יותר".

 

ועד שזה יקרה, אתה מוכן לצאת בקריאה מעל דפי "כלכליסט" לחברות תעשייה מקומיות למימון ושיתוף פעולה?

 

"בוודאי. הנה, לכל מי שקורא אותנו, אני מוכן ליחסי גומלין עם התעשייה, בתנאי שתעניק רווח אקדמי לסטודנטים, ולא תשמש כר לניצול של מוחות רעננים. אני בעד התנסות בטכנולוגיה לא מוכרת או בתנאי שטח ייחודיים, אבל אין לנו אף קורס בחסות של חברה מסחרית".

 

יש חברות שתטרוק להן את הטלפון אם יתקשרו אליך מחר?

 

"יש לנו הרבה פניות כל הזמן. אבל למשל את חברות המים המינרליים, שמעודדות אותנו לקנות מים במקום לשתות מים מהברז, אני זורק מכל המדרגות".

 

אנחנו משיקים כוסות מי ברז בסטודיו של דרך ושותפו דב גנשרוא ביפו, וממשיכים לדבר על תערוכת הבוגרים של בצלאל, שתיפתח ביום חמישי הקרוב, וגם על התערוכה הקרובה של דרך וגנשרוא, שתיפתח בעוד כשלושה שבועות בבית האמנים בתל אביב. הם יציגו שם גופי תאורה עשויים מפנסי מכוניות שנזרקו לזבל אחרי תאונות קלות. כך שכשדרך מדבר על זה שאין לו כסף, לפעמים נדמה שהוא רק נהנה לקטר, והוא לא ממש היה רוצה שזה ישתנה, כי המחסור בתקציב הוא סוג של מגבלה שמעודדת את היצירתיות. זה נכון לסטודנטים, לראש המחלקה עצמו וכנראה גם לעיצוב הישראלי בכלל.

 

"הגיע אליי פעם מחו"ל אוצר של מוזיאון מכובד לעיצוב", הוא נזכר בחיוך. "הוא התרווח אצלי בסטודיו על הכורסאות ודיברנו על עיצוב. ואז, לפתע, אמרתי לו שהוא יושב בתוך פח זבל. הוא כל כך נבהל. קפץ וניער את הבגדים. אמרתי לו, זה בסדר, אתה יכול לחזור לשבת, זה רק פח לזבל, אין בו ממש זבל. בשבילי פח הזבל הוא הגרסה המקומית לגוש השיש של מיכלאנג'לו. אין לנו מזרקות עתיקות, ומפעל התאורה הקרוב ביותר הוא במרחק של 3,000 ק"מ. זה מה שיש לנו פה, וזה זמין בשבילי. עם זה אני עובד".

 

כורסאות פחי הזבל, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של הסטודיו של דרך וגנשרוא, עדיין מיוצרות באופן יחידאי, ולא הפכו לקו ייצור תעשייתי. גם אף מוצר שתראו בתערוכת סוף השנה לא ייוצר באופן מסחרי בעתיד הנראה לעין. לא משנה כמה מדליקים הם ייראו לכם או כמה פשוטים לביצוע, פיתוח של מוצר חדש יקר פי 400 מייצור מוצר קיים, מעדכן דרך. אז אל תחפשו את שטיח הרדיאטור בעל קיפולי האוריגמי של יעל אמאדו, שהופך רדיאטור רגיל צמוד לקיר לפסל בחלל, בחנות הקרובה לביתכם; ותשכחו גם מהאגרטלים של שי שפרנק, שבהם הירוקת של הפרחים הנרקבים עוברת לאטה לאגרטל עצמו ומייצרת ירוקת חיצונית.

 

עמי דרך עמי דרך צילום: בועז אופנהיים
אם הרעיונות היצירתיים הללו יקרים ולא מגיעים לידי מימוש, למה לחברות מסחריות ליזום שיתופי פעולה איתכם?

 

"אבל אתה צריך לשאול גם כמה עולה לחברות מסחריות קואוצ'ינג, כמה עולה להן ייעול תהליכים. אלה דברים שמשלמים עבורם הרבה מאוד כסף, ואז בא סטודנט מבחוץ עם ראש צעיר וזווית שונה, והוא פתאום רואה את הכל הפוך, ללא קיבעון מחשבתי. זה בדיוק מה שקבוצת כתר עשו בפרויקט d-vision שלהם, שבו מועסקים בוגרים במעין חממה טכנולוגית בווילה בהרצליה פיתוח. הם הכניסו שפני סלע לכלוב של אריות".

 

למה אתם לא מקימים חממה טכנולוגית בבצלאל עצמו?

 

"זה באמת השלב הבא. האיחוד האירופי עושה שיתוף פעולה כזה עם 50 חברות, והם מגיעים לדברים נפלאים בשלב של ייצור אב טיפוס, למשל סרגל ללא שנתות, שבזמן שאתה מעביר את הקו מופיעות עליו השנתות לפי התקדמות הקו. מעניין, אבל לפני 20 שנה היה באמת מחקר ופיתוח (מו"פ) בבצלאל, והיתה חברה לפיתוח שהקימו שני מורים במחלקה, ירון רשף ואורי אלון. הם גילו שהתעשייה שיש בה הכי הרבה כסף בארץ היא התעשייה הביטחונית, ובצירוף מקרים מושלם מבחינתם נפתחה מלחמת המפרץ הראשונה. אנשים אולי לא יודעים, אבל הברדס האקטיבי והפסיבי ואוהל האב"כ הם פיתוחים שלהם בעיצוב תעשייתי. מאוחר יותר החברה הזו נקנתה על ידי נאס"א, והיא עשתה שימוש בטכנולוגיה שפותחה לאיטום מסיכות לתווי פנים שונים ובלחצים שונים".

 

כמוהם, גם דרך עצמו מתפרנס מעיצוב לתעשיית הרפואה - כל מיני מכשירים רפואיים שבוודאי לא שמעתם עליהם וסביר להניח שגם לא נתקלתם בהם בזמן שהייתם מורדמים ומונשמים בבית החולים. התחום מעלה בעיות עיצוב רפואיות של סטריליזציה, ארגונומיה ופתיחת אריזה שאין מעליהן הילה גדולה כמו הוראה אקדמית או תערוכות, ופריטים בודדים נמכרים כיצירות אמנות כמעט.

 

אבל דרך מעדיף שהסטודנטים שלו יעסקו ביצירה לשם יצירה, ולא יתמקדו דווקא בעיצובים מוטי התעשייה. מיקומה של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ממש ליד מחלקות אחרות לעיצוב והמחלקה לאמנות, הוא הייחוד של בצלאל לפי תפיסתו של דרך. בניגוד לבתי ספר אחרים בארץ ובעולם, שיושבים בתוך מוסדות הנדסיים טכנולוגיים, שם המעצב נתפס כמי שנמצא בתווך בין היצרן לצרכן, בבצלאל המעצב הוא אמן, הוא המרכז. "זה הקונפליקט המובנה של המקצוע: בין מה שאני חושב שנכון כמעצב, לבין מה שיוכבד מחולון צריכה להשתמש בו", אומר דרך, "אחת ההגדרות של עיצוב תעשייתי היא לקחת חפץ ולהתאים אותו לצרכן. אצלנו המעצב הוא לא גורם המתווך בין היצרן לצרכן; אנחנו שמים את הדגש על הצרכים של הסטודנט ועל מה שיש לו לומר".
בטל שלח
    לכל התגובות
    x