איינשטיין, ד"ר האוס והארווי ספקטר — לשירותך בלחיצת כפתור
בקרוב על כל מסך: אינטליגנציה אינסופית בחינם — ואיך ישראל יכולה לככב בסרט הזה
היתה המון התלהבות כשנטפליקס השיקה את שירות הסטרימינג שלה ב-2007, אבל המציאות לא עמדה בציפיות: עם בָּאֲפֵרִינְג אינסופי, תוכן מוגבל, ורזולוציה נמוכה, הסטרימינג היה תחליף עלוב ל-DVD. מנהלים בתעשייה לעגו, ומנכ"ל בלוקבאסטר אמר שהוא "פשוט מבולבל מהאובססיה הזאת שיש לכולם עם נטפליקס", והמשיך עם מדיה פיזית.
אך מנכ"ל נטפליקס, ריד הסטינגס, ראה מעבר לתקלות הזמניות. במקום לשפוט את פוטנציאל הסטרימינג לפי מגבלותיו דאז, הוא הסתכל על מגמת השיפור של רוחב הפס, והסיק שקישוריות תהפוך לחינמית ואינסופית בְּקֵרוּב, ובקרוב. הוא הימר את עתיד החברה על המגמה, ואנחנו יודעים איך זה נגמר.
הטעות של בלוקבאסטר נבעה משתי הטיות עקשניות: ׳הטיית צמיחה מעריכית׳ (אנחנו מעריכים בחסר ריבית דריבית) ו׳הטיית הסטטוס-קוו׳ (אנחנו מניחים שמחר יראה כמו היום). בעולם הסטטי שבו התפתחה האנושות, האינסטינקטים האלה שירתו אותנו היטב. בעולם המשתנה שבו אנו חיים, הם מטעים אותנו.
לעיתים קרובות מדי אנשים שופטים את הבינה המלאכותית לפי ההזיות והמגבלות שלה, וטבעי לחשוב שמכיוון ש-GPT-4 לא יכול באמת להחליף עורכי דין, רופאים או מתכנתים היום, אז הכל בסדר. אבל לסכם את האירוע על סמך תמונת מצב אקראית (היום!) היא טעות בלוקבאסטרית. במקום זאת, עקבו אחר התקדמות הבינה המלאכותית בשנים האחרונות, המשיכו את העקומה כמה שנים קדימה, ותראו שאינטליגנציה נמצאת במסלול להפוך לחינמית ואינסופית.
לשם המחשה: בשנה וחצי האחרונות בלבד, העלות של הפעלת מודלים מתקדמים קרסה ביותר מ-95 אחוזים (עלות-למיליון-טוקנים), בעוד שהכישורים שלהם קפצו מחיבורי תיכון לחשיבה של פוסט-דוקטורט. אם נריץ את הסרט הזה קדימה, נראה עולם שבו יכולת קוגניטיבית עילית היא זולה ונפוצה כמו Wi-Fi. וזה כבר משנה הכל.
"Where We’re Going We Don’t Need Roads"
שוקי עבודה, מערכות חינוך, חוקי מס—כמעט כל מוסד—מניחים שמומחיות היא נדירה ואיטית לייצור. עורכי דין מתמקצעים שנים רבות לפני שהם טוענים בבית המשפט העליון; רופאים משקיעים עוד יותר זמן לפני שמטופלים סומכים עליהם במקרים מורכבים; אפילו מפתח תוכנה ממוצע מרוויח כפולות מהשכר החציוני כי נדרש הרבה זמן והשקעה לייצר מתכנתים ממוצעים. אבל אם אינטליגנציה הופכת לחינמית ואינסופית, המסגרות החינוכיות, התאגידיות והפיסקליות שאנחנו לוקחים כמובנות מאליהן מתמוטטות.
ארבע מגמות מעריכיות דוחפות את העלות של בינה מלאכותית לכיוון האפס (בסוף זה יתכנס לעלות החשמל), ואת היכולות שלה לכיוון האינסוף:
1. יותר שבבים. חברות בינה מלאכותית קונות מיליוני שבבים נוספים כל שנה, ומכפילות בקירוב את הצי העולמי שלהן מדי שנה.
2. שבבים חזקים יותר. כל שבב חדש מספק בערך פי שניים מכוח החישוב הגולמי בכל 18–24 חודשים.
3. אלגוריתמים טובים יותר. אלגוריתמים חכמים יותר מפיקים בערך פי 2 יותר ביצועים מאותה חומרה בכל 9-12 חודשים.
4. אופטימיזציות אחרות. טכניקות לצמצום מודלים ומאיצים ייעודיים מורידים את עלות כל אינטראקציה בכמחצית בכל כמה חודשים.
כל ההכפלות האלה מצטברות, כך שה"שריר" האפקטיבי של בינה מלאכותית גדל פי 5-6 מדי שנה, בערך סדר גודל מהר יותר מהקצב המסחרר גם ככה של ׳חוק מור׳. זה מוביל אותנו לעתיד שבו מוחות סינתטיים יעלו על מוחות ביולוגיים בכמעט כל משימה.
"I Know Kung Fu"
מכונות לא רק יחשבו חכם, מהר וזול יותר מבני אדם, הן ישתפו את הידע שלהן בדרכים על-אנושיות. רוחב הפס האנושי להעברת ידע—דיבור, כתיבה, קריאה—מגיע לכעשרים וחמש ביטים לשנייה. ידע דיגיטלי מתפשט במיליארדי ביטים לשנייה.
כשמערכת הנהיגה האוטונומית של טסלה לומדת מעקף חדש, המיומנות הזו זורמת לשמונה מיליון טסלות בלחיצת כפתור. ללמד כמות כזו של נהגים אנושיים היה לוקח בערך 100,000 שנים במצטבר. במילים אחרות, ביולוגיה מטפטפת במקום שתוכנה מפציצה, והפער הזה עתיד למחוק את המחסור בקוגניציה.
כולנו נרגיש את גלי ההדף. משכורות ברפואה, תוכנה, ופיננסים יתכווצו, ותקבולי מס הכנסה ירדו. מיקום גאוגרפי יהיה פחות חשוב, כיוון שמומחיות עוברת לענן; וגודל תאגידי לא יבטיח דומיננטיות כשסטארטאפים עם מעט אנשים יאתגרו מובילי שוק בעזרת קוגניציה מושכרת. אבטלה קבועה עלולה לזנק.
מצד שני, ברגע שמוחות סינתטיים עולים על הביולוגים, הרופאים, הפסיכולוגים, והמורים הטובים ביותר בעולם יהיו זמינים לכולם, בכל מקום, בכל זמן, וכמעט בחינם. דמיינו שאלברט איינשטיין, ד"ר גרגורי האוס והארווי ספקטר (העו"ד המבריק מסדרת הטלוויזיה Suits) עומדים לרשותכם 24/7. וברגע שבינה מלאכותית תעשה את העבודה של עורכי דין, רואי חשבון, מנהלים, אנשי שיווק, ונהגים—כמעט ללא עלות—המחירים של הכל ירדו. אם ננווט את זה נכון, השפע יִשְׁפַּע.
טבעי להירתע משינויים בסדר גודל כזה, אבל זו הטיית הסטטוס-קוו שלנו בפעולה. זה לא הזמן לטמון את הראש בחול. כמו שאמר הגנרל שִׁינְסְקִי, "אם אתה לא אוהב שינוי, תאהב עוד פחות חוסר רלוונטיות".
ישראל קטנה מספיק כדי לזוז מהר ושאפתנית מספיק כדי לכוון גבוה. אנחנו צריכים להתחיל לפעול בשני מסלולים משלימים: להגדיל את העוגה, ולהבטיח שכולם מקבלים פרוסה.
"Show Me The Money"
להגדיל את העוגה פירושו להבטיח שישראל תופסת כמה שיותר מהשפע של הבינה המלאכותית, וכאן לאומת הסטארט-אפ יש קצת השלמת פערים לעשות. ארבעת הצעדים הבאים יכולים לשמש כמפת דרכים:
1. לעבור לרגולציה של יכולות, לא של אנשים. ישראל, היסטורית, פשוט לא הייתה תחום שיפוט אטרקטיבי לפיתוח ופיילוט בינה מלאכותית. הגיע הזמן לאמץ רגולציות שמתקדמות מרישוי מבוסס-תעודות לעבר כזה מבוסס-ביצועים. בפשטות, כאשר הוכח שמערכת בינה מלאכותית עולה על בני אדם בנהיגה, ייעוץ משפטי, אבחון רפואי או ייעוץ פסיכולוגי, הרגולציה צריכה לאפשר לה להסיע, לייעץ, לרשום מרשמים ולטפל.
2. לפתוח מידע ציבורי - בבטחה. יתרון תחרותי בעידן הבינה המלאכותית יהיה גישה למידע איכותי אקסקלוסיבי. הדיגיטציה המוקדמת של ישראל מציבה אותה במקום טוב בהקשר זה, והגיע הזמן לנסח תקנים לאנונימיזציה ושחרור של נתונים רפואיים, משפטיים ופיננסיים, כך שמודלים ישראליים יוכלו להתאמן על נתונים שמעט יריבים זרים יכולים לשכפל.
3. משימה בלתי אפשרית: הממשלה צריכה לקחת על עצמה יעד גדול ונועז - דוגמת 'קיצוץ הוצאות הממשלה ב-20% על פני 5 שנים תוך הכפלת איכות השירות לאזרחיה'. יעד כזה בלתי ניתן להשגה ללא אימוץ סיטונאי של בינה מלאכותית, מה שידחוף את משרדי הבריאות, תחבורה, חינוך וכל השאר לעבור לתשתיות AI. מעבר לחיסכון ושיפור השירות לאזרח, משימה בלתי אפשרית שכזו תזין אינספור סטארט-אפים שירוצו לפתח את כלי הבינה המלאכותית הנדרשים.
4. עצמאות בינה מלאכותית. על הממשלה להתחייב למפת דרכים רב-שנתית לאשכולות בינה מלאכותית מקומיים, כדי להבטיח שחוקרים, חברות והמדינה יוכלו לשרוד חרמות ומהמורות גיאופוליטיים, או חסרים גלובליים, מבלי 'לאבד את הדעת'.
"No One Puts Baby In a Corner"
העברת ישראל לחזית אימוץ הבינה המלאכותית חיונית בהתחשב בכך שאנו פועלים בשוק גלובלי, אך זה ייצור שיבושים משמעותיים שצריך לטפל בהם. עכשיו הזמן להתחיל לדון, לבחון ולבדוק מדיניות כדי להבטיח שבעידן האינטליגנציה החינמית והאינסופית, כל הישראלים יצאו מורווחים. הנה שלושה כיווני מחשבה ראשוניים:
1. להעביר מיסוי למה שנשאר בארץ. לדוגמה, לחקור מעבר של הכנסות מס מעבודה לצריכה. מפת דרכים להעלאה הדרגתית של מע״מ בשילוב עם הפחתה מדורגת של מיסי הכנסה ותאגידים תהווה התחלה מוצקה.
2. להפיץ את דיבידנדי הבינה המלאכותית באופן רחב. לצמד את השינוי העתידי במיסים עם הכנסה בסיסית אוניברסלית—שתוצג כדיבידנד אזרחי מאוטומציה—לשמירה על פרוגרסיביות המערכת, ולהבטיח שכל האזרחים במצב טוב יותר, לפחות פיננסית, בעידן הבינה המלאכותית.
3. לדמיין מחדש חיים מעבר להסבה מקצועית. להזמין פיילוטים לחוזה חברתי שבו שגשוג מנותק מתעסוקה, ומאפשר לאזרחים להקדיש זמן ללמידה, התנדבות, אמנות, מחקר, יצירה וקהילה—תחומים שבהם נוכחות, לא יכולות מקצועיות, חשובה.
"To Infinity and Beyond"
נטפליקס ניצחה כי היא עיצבה מחדש את העסק שלה לפני שרוחב הפס הגיעה לשיא, והמציאות כבר הייתה ברורה לכולם. ישראל עומדת כעת בצומת דרכים דומה, אך ההשלכות הפעם גבוהים לאין שיעור. הבחירות ברורות: להתנהג כאילו אנחנו פשוט מבולבלים מהאובססיה הזאת שיש לכולם עם בינה מלאכותית, ולהיצמד לפרקטיקות ודרכי חשיבה שנבנו עבור מחסור קוגניטיבי; או להתאים את הכלכלה והמוסדות שלנו לעידן הבא.
אתם יכולים להיות בטוחים שהמנצחים של מחר—אנשים, ארגונים ומדינות—יהיו אלה שיבחרו באפשרות השנייה.
דניאל שרייבר הוא מייסד משותף ומנכ"ל Lemonade ויו"ר מוזאיק - המכון למדיניות בינה מלאכותית
