סגור
פנאי גבריאל ביירן ב ללכת עם רוחות רפאים
גבריאל ביירן ב"ללכת עם רוחות רפאים". כשהוא מספר שנגמל מאלכוהול הקהל מריע בספונטניות (צילום: Ros Kavanagh)

כוכב "בטיפול" חושף את חייו בהצגת יחיד מרגשת בברודוויי

הכומר שהטריד אותו מינית, אחותו שאיבדה את שפיותה והשנים שבהן היה אלכוהוליסט. גבריאל ביירן עולה עם ההצגה "ללכת עם רוחות רפאים", שמדברת על כל אלו, אולי כעוד צעד של ריפוי

גבר בן 72 עומד על במה ומשחזר אירוע מילדותו. הוא היה בן 11, וכומר שהיה מורה שלו בפנימייה קתולית רחוקה מהבית זימן אותו לחדרו בשעת ערב כדי להחמיא לו על חיבור שכתב. הכומר פתח את הדלת בחלוק אדום, עם כוס יין ביד. הילד לא חשד בדבר, ורק ציין לעצמו שזאת הפעם הראשונה שהוא רואה את הכומר שלא בבגדי כמורה. הכומר מציע לילד לגימה מהיין ומבטיח לו ש"זה יהיה הסוד שלנו".
זה לא הסוד היחיד שהילד יתבקש לשמור לשארית חייו. הכומר עובר עד מהרה לדבר על בנים ובנות, גברים ונשים והדברים שהם עושים ביחד, שואל את הילד על איבר מינו ואז מתחיל למשש אותו, כשהדבר שהכי מבעית את הילד באותו רגע זה שהכומר יגלה שהוא לא לובש תחתונים, כי הגיע לשם בבגדי ספורט, היישר מאימון כדורסל. "חושך!", קורא האיש, והבמה מואפלת.
את ההמשך רק נותר לנו לדמיין. גבריאל ביירן, שחשב להיות כומר בעצמו כשיגדל, זנח את הרעיון הזה עד מהרה. אחרי שגילם את ד"ר פול ווסטון, הגרסה האירית־אמריקאית של אסי דיין בעיבוד המצליח של HBO ל"בטיפול", בהצגת היחיד "ללכת עם רוחות רפאים", המבוססת על ספרו האוטוביוגרפי, ביירן עובר צד ונשכב על ספת הטיפול המטאפורית. שנים אחרי האירוע עם הכומר הוא משחזר שיחת טלפון עם האיש שצילק את נפשו. הוא איתר אותו בבית אבות בדבלין ואיחל לו להישרף בגיהינום על מה שעולל לו ולחברים אחרים שלו. ואז הוא מודה שלא אמר באמת את הדברים האלה. הכומר הקשיש, שנשמע חלש ומבולבל, אפילו לא זכר שהיה לו תלמיד בשם גבריאל. ביירן חס עליו: "לא יכולתי לפגוע באדם זקן וחסר אונים", ומנתק את השיחה. לרגעים נדמה שאנחנו נכנסים עם ביירן (המגדיר עצמו כיום כאתיאיסט) לתא וידוי בכנסייה, אבל ההצגה היא הרבה יותר מזה.
אחרי סיבוב קצר, עטור שבחים ושובר קופות בווסט אנד, ההצגה מגיעה כעת לברודוויי, לתיאטרון "מיוזיק בוקס". ביירן, ששיחק ביותר מ־70 סרטים והוכתר על ידי המגזינים "פיפל" ו"אנטרטיינמנט וויקלי" כאחד הגברים הסקסיים ביותר בעולם (תואר ששנוא עליו, לדבריו), סיפר בראיון ל"ניו יורק טיימס" שהוא "פקעת עצבים נרגשת" לקראת ההתמודדות עם הקהל בניו יורק, שהיתה ביתו במשך שנים.
בהצגה הוא חוזר אל ילדותו בדבלין ואל תחילת דרכו בתעשייה בשילוב נפלא ורב־עוצמה של הומור, פיוט, כאב ונוסטלגיה.
הקלישאה "תפקיד חייו" פשוט מתבקשת כאן, וביירן מגלם למעשה את כל התפקידים: של הוריו קשי היום ("תמיד לבשתי רק בגדים משומשים") אבל מלאי האמונה ושמחת החיים, עד לרגעים האחרונים שלהם; המורות הנזירות בבית הספר; המורה שהצליף בסרגל על אצבעות התלמידים; הספר המקומי עטור הפיאה, שהיה דון ז'ואן נודע לשמצה וגוזמאי שטען שאדולף היטלר נשאר בחיים ומוכר פיש־אנד־צ'יפס בעיירה סמוכה; חמשת אחיו ("זה לא נכון שכשאחי נולד ניסיתי להרעיל אותו עם טרפנטין") ועוד.
אחותו של ביירן, שחלמה על במה והיתה יכולה, לדעתו, להיות שחקנית גדולה, עברה התמוטטות עצבים פתאומית בלונדון ומתה (כנראה התאבדה) במוסד סגור בגיל 32. ביירן מתאר את התהליך שקדם למותה באומץ רגשי נדיר ומועך לב. ביירן הקפיד תמיד לשמור את עצמו לעצמו ולא התראיין על חייו הפרטיים. עכשיו הוא משתוקק לספר הכל. הוא מתאר כיצד בצעירותו התיידד עם ריצ'רד ברטון הדגול כשהשניים השתתפו בסדרת טלוויזיה על ריכארד ואגנר. ברטון חיסל אז שלושה בקבוקי וויסקי בערב אחד אבל אמר שהוא לא אלכוהוליסט, אלא רק "על הקצה". הוא מת בגיל 58, וביירן מספר שאלכוהול "זרם בעמוד השדרה שלו". כששאל את ברטון איך זה להיות מפורסם, השיב הכוכב הוולשי, "זה כמו להיות בתוך ארגז, שאנשים דופקים עליו ברעש 24 שעות ביממה", והסביר לו ש"הפרסום לא משנה אותך. הוא משנה את כל מי שמסביבך".
לימים ביירן נהיה מפורסם לא פחות מברטון, וגם אלכוהוליסט. בוקר אחד מצא את עצמו מוטל בפתח בניין שלא זיהה, שהיה הבית שלו; שוטר העיר אותו בנעיצת מגף בכתפו. ביירן לא זכר דבר ממאורעות ליל אמש. זה היה הרגע הראשון, לדבריו, שבו הבין שיש לו בעיה ושהוא זקוק לעזרה. עד אז חשב שהוא מאושר. כשהוא מספר שלא נגע בטיפה המרה כבר 24 שנה, הקהל מוחא לו כפיים בספונטניות, כיאה לגיבור שהוא. בחישוב מהיר, זה אומר שהוא נגמל מאלכוהול כשהיה בן 48, בשיא הקריירה שלו ואב לשני ילדים מהשחקנית אלן ברקין — שלושתם אינם מוזכרים בהצגה ולו ברמז, כמו גם בתו בת ה־5 מבת זוגו הנוכחית האנה בת' קינג, שעמן הוא חי בשלווה במיין.
באותו ראיון ל"ניו יורק טיימס" אמר ביירן ש"אני לא רוצה שאנשים יסתכלו רק על החיים שלי, אלא גם על החיים שלהם, ההורים שלהם והבחירות שלהם". במאי ההצגה, לוני פרייס, הוסיף כי לדעתו יש להצגה "איכות מרפאת". ביירן אומר שהוא "שייך לכל מקום ולשום מקום", ובסוף הערב מתפייס עם רוח הרפאים של הילד שהיה פעם ומסביר: "אני לא באמת הולך עם כל רוחות הרפאים האלה. הן חיות בתוכי".

ביירן הקפיד במשך שנים לשמור את עצמו לעצמו ולא התראיין על חייו הפרטיים. עכשיו הוא כאילו משתוקק לספר הכל

גבריאל ביירן ב"ללכת עם רוחות רפאים". כשהוא מספר שנגמל מאלכוהול הקהל מריע בספונטניות