סגור
פנאי חומוס אלשאם
חומוס אלשאם (צילום: אלעד גרשגורן)

החומוס מפסגת האלפים שהגיע לוואדי ניסנאס

כולם כבר היו סגורים על רשימת החומוסיות הכי טובות בחיפה, ואז הגיעו שמועות על טוענת חדשה לכתר של טבח שהוא בכלל חצי שוויצרי ומשתמש במרכיב סוד

חומוסולוגים או חומוסאים או איך שלא תרצו לכנות את הנודניקים הללו - להלן, כל גבר ישראלי שני ואולי גם כמה נשים - כבר הספיקו להידבק במחלה חשוכת המרפא הזו, לדאבון הלב. מתעקשים לא רק לדעת תמיד יותר ממך היכן מסתתר החומוס המושלם, אלא גם להחביא אותו במרחק רציני ביותר מביתך.
בשביל לאכול חומוס צריך לנסוע. לעכרמאווי או ערפאת בירושלים, עיסא או סעיד בעכו, עימאד או א־שייח בנצרת. העיקר לנסוע.
אז נסיעה מתל אביב לחיפה לא נחשבת לארוכה מדי, אבל בכל זאת, גם זה משהו.
כל חובב חומוס מתחיל יודע לנקוב בשמותיהם של פרג' ואבו שאקר הנצחיים מעיר הנמל ומתקדמים קצת יותר מכירים גם את אבו מארון ופאדי. אבל מה תגידו אם אומר שהטוענת הכי מעניינת לכתר "החומוס הכי טוב בחיפה", אם לא למעלה מזה, היא חומוסייה קטנה בת כמה שנים ספורות בשוק ואדי ניסנאס העונה לשם המתחכם חומוס אלשאם.
מתחכם כמובן כי היא לא "אבו" משהו. אלשאם זה מין שם רציני כזה, אזורי. עמוק. כבר מדאיג. יעני נציגות מקומית לכל האוכל השאמי המפואר. שיש בה בסך הכל חומוס.
אלא שהשמועות לא פסקו. אחת מהן טענה שסטפן שחאדה, הבעלים, שהוא חצי שוויצרי מסתבר, דוחף קצת יוגורט, ירחם השם, לחומוס שלו. לא משהו שטהרנים יסלחו עליו. האמת, גם אני לא.
אבל השמועות, כאמור, לא פסקו.
אז נסענו.
ברגע שעברנו את הדלת למקום הזערורי, הבנו שיכול להיות שבכל זאת לא טעינו. תור לא קטן בכלל, יחסית לגודל החדרון, של גברים מקומיים מסוקסים חיכה בסבלנות ליד הדלפק.
התיישבנו וחיכינו בסבלנות. צריך היה לא מעט ממנה. חוץ מהגברים, נכנסו שוב ושוב גם לא מעט מדריכי קבוצות שעקפו את התור. לא חשוב. באנו ממוקדי מטרה ונחושים.
אחרי לא מעט זמן הגיע המלצר. ניקה את השולחן והלך. עוד כמה דקות חלפו. חזר. הביא תפריטים. הלך. עוד עשר דקות. חזר. לקח הזמנה. הביא שתייה. הלך. עוד כמה דקות ואז, סוף סוף, הגיע האוכל.
טוב, פיתות טובות זה לא מעניין, גם לא חמוצים, טובים ככל שיהיו (מלפפון לפנתאון).
אנחנו כאן בשביל החומוס. שותפי הזמין חומוס עם טחינה. בלי גרגרים אפילו. לא חושב שראיתי מנה כזו כבר שנים. מי מזמין דבר כזה? זה הגיע ראשון וגרם לנו להחסיר פעימה. חומוס מושלם. לא פחות. קטיפתי, רך, עמוק ונפלא. וחם. כלומר טחון טרי במקום. משהו נדיר. בדיעבד, זו בדיוק הדרך לבדוק חומוס. בלי כלום. אבל אנחנו הרי לא מדעני גרעין או גרגר. אנחנו באנו ליהנות. אז לקחנו את אותו דבר שוב, הפעם עם גרגרים. לא פחות טוב.
עכשיו הגיע סלט הירקות. הוא נקצץ על המקום ותובל ביד טובה ובכמויות נדיבות של מיץ לימון טרי ושמן זית. שנים לא יצא לא יצא לי לאכול סלט כזה. כמה פשוט - ככה טוב. סלט ירקות קצוץ דק, מה שמכונה אצלנו סלט ערבי ולפעמים סלט ישראלי, הוא אחת המנות הכי נדירות במקומותינו. לא קל להכין אותה. מישהו צריך לעשות את זה. וזה לוקח זמן. וזמן זה כסף. כאן לא התקמצנו על הזמן. זה השתלם
עכשיו הגיע "החציל שלנו" שהתגלה כסלט חצילים עם קצת סילאן מיותר מעל משום מה. זה קצת קלקל, אבל רק קצת. ואז הגיע הפאתה. מנה שפעם אף אחד אצלנו לא הכיר ועכשיו יש לה עדנה בכמה מקומות. גרגרי חומוס על קוביות פיתה מטוגנות עם חומוס, בצל מטוגן ויוגורט עזים. זה נשמע אולי כמו בלגן אחד גדול אבל בפועל מדובר ביצירת מופת. בטח כשמוזגים מעל כל זה גם סמנה, חמאה מזוקקת. וזה בדיוק מה שעשו כאן. גן עדן.
אז לא נראה לי שיש באמת יוגורט בחומוס חוץ מאשר על הפאתה. תודה לאל. מה שברור הוא שהגענו לאחת החומוסיות הכי טובות שיש. אל תקלו ראש בהצהרה הזאת. אני יודע שלא תעשו דבר כזה. רק קחו את הזמן וסעו לוואדי ניסנאס. לא תצטערו.
חומוס אלשאם, הוואדי 21, חיפה.
04-8382520. ב'-ש' 16:00-08:00