אורבניסט
ט"ו בשבט הגיע, אסון לאילנות: למה נעלמו העצים מהנוף העירוני?
בישראל נכרתים עשרות אלפי עצים מדי שנה וכמעט אף אחד לא יודע על כך. בזמן שמחקרים מגלים כי ערים עם ריבוי עצים ברחובות הן התשובה היעילה למזעור נזקי ההתחממות הגלובלית ולטיהור האוויר המפויח שאנו נושמים, עוד ועוד עצים נעלמים מהמרחב הציבורי עבור מיזמי בנייה ותשתיות חדשים
בשבוע הבא יצוין בארץ חג האילנות במתכונת עצובה בעיצומו של הסגר השלישי שמתארך ובצל מגפת הקורונה שפשטה על העולם. אזרחי ישראל, יחד עם מרבית אזרחי העולם, ספונים בבתיהם תחת מגבלות המגפה קרוב לשנה והנתק הרגשי, הפיזי וההכרתי שלנו ממציאות היותנו חלק קטן, סופי ופגיע מהטבע, נדמה שרק הולך ומעמיק. אירוע הנטיעות הווירטואלי של קק״ל הוא אולי יוזמה נחמדה, אך כזו שרק מדגישה את התהום שבין עולם האדם והעולמות הווירטואליים שבנה לבין העולם כשלעצמו רק הולכת ונפערת.
90% מהישראלים חיים בערים ומעבירים את הסגר במרחבים אורבניים מלאכותיים שבועות, ונדמה שהחיים לא נגמרו. העבודה מהבית, הלימודים בזום, הקניות באונליין, המשלוחים מהסופר מגיעים עד הדלת, כולל ירקות ופירות. אפשר כמעט ולהתבלבל שכאשר יסתיים מבצע החיסונים נוכל לשוב ולחיות את חיינו, ממש כמו לפני שנה. אז זהו, שלא.
בזמן שכולנו סגורים בבתים תהליך כריתות העצים ובירוא היערות ברחבי העולם ממשיך צילום: איי אף פי
הערים המודרניות שאנו חיים בהן, והחל משנת 2013 גם מרבית תושבי העולם חיים בהן, הן אחת הסיבות המרכזיות שהביאו למשבר האקלים החריף שהקורונה היא עוד תופעה נגזרת שלו. ובו בעת הן גם ההזדמנות היחידה שלנו להיחלץ מהמשברים הללו, שרק ילכו ויחריפו אם לא נתעורר. ט״ו בשבט המתקרב הוא הזדמנות טובה להשכמה שכזאת. מה הקשר בין עצים לערים? חג האילנות במתכנותו הנוכחית, זו המייחדת את העצים, נטיעתם ושימורם ולא את פירות העצים, הוא במקורו בכלל חג אמריקאי - ״יום העץ" - (Arbor day) שמקורו בתחילת עידן התיעוש והעיור של המאה ה-.19
הסיבות שהחליטו דווקא אז, בתקופה התעשייתית, לציין יום חג ייחודי לעצים ויערות שהלך והפך פופולרי גם באירופה ומשם גם בקהילות של יהודים ציונים, קשורות לדעת חוקרים לכך שמיליוני בני אדם שחיו לפני כן בקרבה לטבע, החלו לחיות בתוך אזורי תעשייה מעושנים ומפויחים בסביבות בתי חרושת מבוססי הקיטור. יום הנטיעות, לדעת החוקרים, נולד מתוך געגוע לטבע, למרחב כפרי וירוק וגם מתוך כבוד לחומר הגלם שהלך והפך מבוקש יותר ויותר ככל שהתרבו מוצרי הצריכה על פסי הייצור ובחנויות. 200 שנה עברו ואולי הגעגוע בוער פחות, אך המתח שבין פיתוח לבין מגבלות משאבי הטבע לא מצליח להתאזן ואנחנו חיים באוברדרפט מתמשך של ניצול משאבים ובעיקר בגידול האקספוננציאלי של פליטות החומר שבמינון הנכון הוא מהיסודות החשובים לקיומם של חיים על הכדור הזה - פחמן דו-חמצני. ככה זה בטבע, הכול עניין של איזון.
תחנות כוח מבוססות בעירת דלקי מאובנים צילום: איי פי
מבט היסטורי מזווית כלכלית מראה כי ערים היו תמיד עניין של טכנולוגיה ויכולות ייצור. כל שינוי באופיין של ערים ובמבנה שלהן תמיד היה קשור לשינויים טכנולוגיים באמצעי הייצור. כך גם קמו הערים הראשונות - משחר ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית עם המהפכה החקלאית, הצליחו בני אדם לאגור מזון ולתכנן את אספקתו לזמנים קשים. סביב המאגרים ובסמוך לשדות קמו הערים הראשונות. מאז, במשך כעשרת אלפים שנה, הדברים לא השתנו הרבה והכול עבד חלק - רק הסיפורים סביב התרבויות השתנו קצת. חלק רקדו לגשם, חלק התפללו אליו, חלק עם פסלים וחלק עם מזבח, אבל עקרונית הכול נשאר די דומה - 95% חקלאים ועובדים את הקרקע, 5% שליטים, לוחמים, אנשים תרבות ואנשי דת.
לפני 200 שנה הדברים החלו להשתנות בצורה רדיקלית. תהליך התיעוש והייצור ההמוני שינה את העולם בתחילת המאה ה-19 כאשר מקור האנרגיה המרכזי של האנושות הפסיק להישען על מחזוריות הטבע והחל להישען על בעירת דלקים שנוצרו במשך מיליוני שנים על ידי מאובנים של ייצורים חיים בשלבי התפרקות שונים - נפט, פחם, גז טבעי.
מיליונים החלו למצוא את עצמם מחוץ לסביבת החיים המסורתית שלהם, בתוך משכנות פועלים מוזנחות שהצטופפו סביב מפעלים מעשנים ומזהמים. הערים החדשות הובילו לבירוא יערות ולכריתה של מיליוני עצים ברחבי העולם. גם הערים הוותיקות כמו לונדון או פריז השתנו לבלי היכר ונאלצו להיפרד מחורש טבעי, יערות עירוניים ואתרי טבע שהתקיימו בהן מאות שנים. ניו יורק היא דוגמא מצוינת לאי שלא נותרה בו פיסה אחת טבעית, גם לא בסנטרל פארק שכולו מלאכותי. למעשה, כל אסכולת תכנון הערים, כפי שאנו מכירים אותה היום, התגבשה כתגובת נגד לתנאי המחייה של הרוב המוחץ של העולם המערבי בערי התעשייה המזוהמות. ומה השתנה? לא הרבה.
פיתוח הערים התעשייתיות שאנו חיים בהן בא על חשבון עשרות מיליוני עצים ברחבי העולם
אופנות תכנוניות התחלפו מאז אלו שביקשו להקים ערי גנים המשלבות עצים רבים ונוף טבעי בתוך המרחב העירוני, ושוב בחסות שינויים טכנולוגיים. הרכב הפרטי שנכנס לייצור המוני ולמוצר שנמצא במספר משקי בית הולך וגדל החל מתחילת המאה ה-20, הפך היום למחלה ממארת. אז, לפני כמאה שנה, בחסות אלו שראו במכונית הממונעת את פאר היצירה האנושית והחלו לתכנן את הערים עבורן - כבישים סלולים החלו להתרחב, המדרכות החלו להצטמצם, עוד ועוד חניונים וחניות באו על חשבון שטחים פתוחים וזיהום האוויר חגג בערים, אבל זה לא הכול. תהליך הפירבור (מעבר לפרברים) שנוצר בחסות הרכב הפרטי הוביל להתרוקנות מרכזי הערים, הפיכתם למרכזי תעשייה ועסקים כאשר סביבם משכנות עוני לפועלים נטולי הרכב, ושכונות צמודי קרקע משמימות רחוקות מהעבודה אבל במרחק נסיעה סביר הפכו לחלום האמריקאי שבמחצית השנייה של המאה הקודמת הפך גם לחלום של תרבות המערב כולה. בני המאה ה-21 נולדו לתוך האמונה העיוורת של פיתוח נטול מגבלות ושצריכה היא צמיחה.
היום, כאשר התהודה של מדעני אקלים ופעילי סביבה הולכת וגדלה, נדמה שהמודעות לעיוות הזה משתרשת בקרב קהל הולך וגדל. ואולם אחרי צונאמי, שריפות באמזונס, תמונות קורעות לב של דובי קוטב מורעבים ומגיפה עולמית, נדמה שצמדי מילים שנאמרו קצת יותר מדי כמו משבר האקלים, ההתחממות הגלובלית, המסת קרחונים או פליטות מזהמים קצת איבדו ממשמעותם או לפחות מהאפקט הרגשי שהן מבקשות להותיר עלינו.
השפעה ישירה על תוחלת החיים
בעולם התכנון ובוודאי במחקר על תכנון עירוני וסביבה, ברור כבר שנים שערים הן הזירה שיכולה לתת את המענה להשלכות הבלתי נמנעות של ההתחממות הגלובלית כעת וגם להיות הפתרון למשבר הזה. אבל שינויים מהותיים מוכרחים להיעשות. רוצים לחגוג את ט"ו בשבט? הניחו את קופסאת הפלסטיק עם הפירות היבשים רגע בצד, פיתחו את החלון ובידקו - כמה עצים אתם מצליחים לראות? ספוילר: אם אתם חיים בעיר - כנראה שלא מספיק.
מחקר שנערך ברשות היער העירוני של ג׳ורג׳יה ב-2004 מצא שקיימת התאמה בין כמות העצים במרחב הציבורי לאופן שבו אנשים משתמשים בו - ברחובות עם עצים נוהגים ללכת יותר, לרוץ יותר ולרכב יותר. מחקר יפני אחר מצא כי לנוכחות עצים במרחב העירוני השפעה ישירה על תוחלת החיים של אוכלוסייה מבוגרת המתגוררת לידם. במחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב מצאו כי רחובות מוצלים בעצים מורידים בכ-3-5 מעלות את הטמפרטורה של איי החום העירוניים, תופעה שהופכת את הערים במתכונתן הנוכחית לחמות יותר מבשטחים הסמוכים להן. בנוסף, מחקר שנערך בשיקגו מצא כי נוכחות של עצים מצמצמת ב-7% את הפשיעה, הגרפיטי, השלכת האשפה והאלימות מאזורים נטולי עצים. מחקרים על השפעתם החיובים של עצים ושל צמחייה בכלל על המרחב העירוני הן מבחינה אקולוגית והן מבחינה חברתית מתפרסמים לאחרונה יותר ויותר.
לפני כמה שבועות פרסם מנהל התכנון בשיתוף משרד החקלאות מסמך חשוב שזכה לשם הלא מחמיא ״המדריך לצל עצים במרחב הבנוי״. מטרת המסמך היא להשלים הליכי חקיקה מהשנים האחרונות שנתנו לפקידי היערות סמכויות נרחבות יותר, וחייבו בהיוועצות עימם לפני אישור של כל תכנית אם שטח המתחם המתוכנן עולה על 35 דונם ובו ישנם 50 עצים בוגרים. החוק גם מגדיר כיום כי עץ בוגר הוא עץ אשר קוטרו 20 ס״מ בנקודת הגובה של 1.3 מטר מעל פני הקרקע. ובכלל לכרות עץ היום ללא אישור של פקיד היערות העירוני או האזורי היא עבירה על החוק שיש בצידה עונשים לא קלים.
שדרות רוטשילד בתל אביב: מחקרים מוכיחים כי תושבים יעדיפו לצעוד, לרוץ ואו לבלות ברחובות עם עצים צילום: אוראל כהן
מי כורת? למה כורתים?
בדו״ח של פקיד היערות הראשי במשרד החקלאות לשנת 2019 נרשמו 106,320 כריתות של עצים, מתוכם 89,630 באישור פקידי היערות של קק״ל. עוד 37,194 עברו כריתה והעתקה למקום אחר כאשר הסיכויים שלהם לשרוד ולהיקלט מוטלים בספק גדול. לערים הגדולות, בהן פועלים פקידי היערות העירוניים, גם חלק לא מבוטל בסטטיסטיקה. כך למשל בתל אביב נכרתו 2,535 עצים, בירושלים 6,388, בראשון לציון 1,787 עצים, ברמת-גן 1,184 עצים. על זה תוסיפו עוד כ-40 אלף עצים שנכרתו והועתקו שסיכויי ההישרדות שלהם נמוכים מאוד. מי כורת? למה כורתים?
כצפוי הרוב המכריע של רישיונות הכריתה מונפק עבור מיזמי בנייה או מיזמי תשתית. במסגרת הרפורמה בחוק התכנון והבניה סקר עצים הוא תנאי סף להגשת תכנית ומוסד תכנון מחויב לדון בחשיבות העצים שבתחום כל תכנית תוך בחינת כל הברירות לשימורם במקום הקיים. אבל החוק והרפורמה לא מחייבים אותם מה להחליט לבסוף. כאשר מסתכלים על דו״ח רישיונות הכריתה ובוחנים מקרוב את התקנות מוצאים כי הציבור פשוט לא נמצא בהליך הזה. דו״ח העררים על רישיונות כריתה לשנת 2020 שהתפרסם על ידי פקיד היערות הראשי מגלה כי בכל השנה הוגשו 69 עררים בלבד ולאחר הדיון בהם ניתנו רישיונות לכריתת 1,111 עצים ורק 139 עברו לשימור או העתקה.
יתרה מזאת - חלק נכבד מהעררים שהוגשו בהליך הוגשו על ידי יזמים, קבלנים או רשויות מקומיות שביקשו רישיון כריתה והגישו ערר משעה שנדחו והצליחו להשיג את מבוקשם. ההליך כיום מאפשר הגשת ערר מרגע שכבר ניתן רישיון הכריתה ולא קודם לכן, ורק למשך 14 ימים ממועד הנפקתו. המידע לציבור על פתיחת תקופת ההתנגדות נמצא באתר משרד החקלאות בעמוד פקיד היערות הראשי. לא המקום עם הכי הרבה טראפיק באינטרנט ואולי בכך יש בכדי להסביר את הפער שבין מספר העצים שנכרתו למספר העררים שהוגשו - הציבור הרחב פשוט לא יודע על כך דבר.
עצים הם הדרך האחת והיחידה שהמציא הטבע כדי לקחת פחמן דו חמצני - ולהפוך את רובו לחמצן, זה שבלעדיו אין חיים. את יתרת הפחמן העץ מאכסן בעליו כמקור אנרגיה. כאשר בעלי חיים, כולל אותנו, אוכלים את עלי העצים ואת פירותיהם - הם ניזונים מאותו הפחמן שמאוחר יותר ייקבר דרך גופן של חיות שימותו בתורן באדמה או בקרקעית האוקיינוסים, ושאנו התחלנו להוציא משם בכדי לנסוע ברכב פרטי מהווילה בפרבר אל העבודה עם שעה צ׳ופר של פקקים ואגזוז מעשן. על כל זה אנחנו גם עוקרים את המסנן היחיד שקיים לכל הבלגן שעשינו. ולנו, לציבור, יש לא מעט אחריות על שמתרחש בתחום האקלים, אבל להטיל את האשמה רק על הציבור זו זריקת אחריות.
טבע עירוני בישראל
סעו לראש העין ותבינו לבד
מערכת התכנון כפי שהיא בנויה כיום מדירה את הציבור מהנעשה בעירו ובמרחב הבנוי, זה שיש לו חלק משמעותי כל כך גם בהשלכות על הבריאות והסביבה שלנו. מדיניות התכנון של הוותמ״ל והפוליטיזציה הצינית שעברה מערכת התכנון בחסות ״משבר הדיור״ יצרה עשרות שכונות עם אלפי יחידות דיור שנבנו על שטחים פתוחים, בתוך מסדרונות אקולוגיים, וגררו עקירה של עשרות אלפי עצים. שכונות שכאלה נטולות תשתיות, נטולות מרקם עירוני ומבוססות רכב פרטי בניגוד לכל היגיון - עודן מקומות גם כיום. סעו לראש העין החדשה ותבינו לבד.
אמנם אנרגיות מתחדשות (ולא גז טבעי) הן דרך קריטית בכדי להפוך את אורח החיים המודרני לאפשרי, כרגע זה פשוט לא ייתכן, אבל בדרך ל-100% אנרגיה מתחדשת ו-0% פליטות פחמן דו חמצני יש דרך אמצע והיא לצרוך פחות אנרגיה. כאן בדיוק יכולה העיר להפוך ממחלה ממארת לתרופה שלה.
כפי שמגדיר זאת מנהל התכנון בשלל מסמכי מדיניות מזה של תמ״א 1 - תכנית המתאר הארצית האחודה שאושרה השנה - כמו גם במסמכים התקדימיים לקראת תכנון תמ״א 70, התוכנית המתארית לתכנון סביבות תחנות המטרו - ציפוף הבנייה בתוך הערים דרך התחדשות עירונית במקום בנייה על שטחים פתוחים, עירוב שימושים כך שנוכל לגור קרוב למוקדי תעסוקה והבילוי ולהיפטר מהרכב הפרטי, מערכת תחבורה ציבורית יעילה, ירוקה וחכמה כמו תכנית המטרו המקודמת בימים אלו הן העתיד של ערי ישראל כולן ובייחוד בגוש דן.
יצירת שכונות עם אוכלוסיות מעורבות דרך מגוון רחב של אפשרויות דיור - עם גודל דירות משתנה, דיור בהישג יד ונגישות לבעלי מוגבלויות כך שהמרקם האנושי יהיה מגוון ומאוזן ולא ייווצרו פרברים שמזדקנים או שכונות הומוגניות של זוגות וילדים שצעירים או רווקים לא יכולים לגור בהן. לזה גם מתייחס מסמך המדיניות העוסק בעצים ומדריך רשויות כיצד לנטוע עצים במרחב הבנוי, אילו זנים מומלצים ובאילו אזורים. בין היתר נטען כי יש לנטוע עצים לחיזוק אזורים מוחלשים משום ״עצי צל יכולים לחולל בהם שינוי משמעותי ולשפר את איכות החיים של תושבים כחלק ממדיניות רחבה החותרת לשוויון הזדמנויות ולצמצום פערים״. בקיצור - אקולוגיה עירונית.
פיתוח לא חייב לבוא על חשבון הטבע צילום: שאטרסטוק
עד שנוכל לראות אם מסמכי המדיניות מיושמים, נצטרך להיות עם האצבע על הדופק ועם הרבה תשומת לב לנעשה במרחב שלנו. כמו עם דלקי מאובנים - אם יש מי שמרוויח מזיהום, הוא ינסה לעשות זאת - כך גם עם בנייה זולה על שטחים פתוחים בשכונות בזבזניות ומזהמות. האחריות היא שלנו - בעיקר בהגנה על המרחב ושמירה על האינטרס המיטיב עם כלל האוכלוסייה ובעיקר עם הדורות הבאים. על הטבע אנחנו לא צריכים לשמור, כשתופסים את המהות שלו מבינים - כל שינוי באיזונים של מערכות הטבע מווסת עצמו בצורה אוטומטית, אם לשם כך דרושה מגיפה, בצורת, הצפות, זיהום אוויר, הכחדה של זנים או טמפרטורות שלא מאפשרות חיים - אז כך יהיה. זה האיזון שמאפשר את החיים שלנו שאנחנו צריכים לשמור. הטבע יישאר כאן גם אחרינו, בצורה כזו או אחרת.
