$
קירות מתקלפים

קירות מתקלפים

100 שנה להסתדרות: האדריכלות סטליניסטית, גם השקיפות

איך הפך איגוד עובדים שראשית התארגנותו בשולי האימפריה העות'מאנית לפרויקט שאין שני לו בעולם? ואיך הצליח לרכז כמות אדירה של נדל"ן, מבני ציבור ושטחים ציבוריים - שכל אלו נסתרים מעיני הציבור תחת תקנות מיושנות של אותה אימפריה? קירות מתקלפים בעקבות ההסתדרות

דור זומר 11:0012.12.20
השבוע לפני מאה שנה נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. מאז הצטופפו מייסדיה במתחם הטכניון בחיפה בחנוכה 1920, בכדי להקים ארגון על-מפלגתי לשמירה על זכויות הפועלים והעובדים בפלשתינה-א״י, ועד שהפכה להיות אחד הגופים החזקים במשק של מדינת ישראל וגם - לאחד המושמצים שבהם - עברה ההסתדרות תהפוכות רבות. צלילה ארכיונית לקורותיה היא בבחינת מדגם מייצג לאופן בו השתלטו צעירים מזרח אירופאים, שטופי רעיונות סוציאליסטים, על התנועה הציונית כולה ועל האופן בו עיצבו פיזית את המרחב הישראלי ואיתו את המזרח התיכון כולו. לא פחות.

 

מלבד תפקידה המכריע של ההסתדרות בעיצוב אופייה של ״המדינה שבדרך״ ושל המדינה שלבסוף הוקמה - היא גם עיצבה את המרחב הפיזי של ישראל - באמצעות מפעל הקמה מאסיבי של מאות מבני ציבור שביקשו להפוך את מרכזי הערים של ישראל, בין אם רצו בכך ובין אם לא, לצבועים אדום או ליתר דיוק אפור של בטון חשוף. אז מה לאיגוד עובדים ולמאות רבות של מבני ציבור בכל נקודה בארץ? אז זהו, שממש לא מדובר באיגוד עובדים רגיל.

 

מפעל בנייה אדיר של שיכונים ומבני ציבורי על קרקעות מדינה מפעל בנייה אדיר של שיכונים ומבני ציבורי על קרקעות מדינה צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר

 

ההסתדרות ביקשה להקיף את חיי הפועל בכל צורה והבט של חייו. מקופת החולים הכללית דרך רשת החינוך עמל, אגודת ספורט ׳הפועל׳, תנועת הנוער העובד והלומד, אולם תרבות מופ״ת, בנק הפועלים, המשביר, סולל בונה, מבטחים, שיכון ובנוי וכמובן מועצת הפועלים ונעמ״ת ועוד מוסדות וארגונים רבים - כולם ביקשו ליטול חלק ולהקיף את חייו של המחזיק בפנקס האדום. תלכו לגבעתיים, לכפר-סבא, לראשל״צ, לרחובות, פתח-תקווה, תל-אביב, רמת-גן, חיפה, ירושלים, באר-שבע, אשדוד, הרצליה והרשימה אינה נגמרת, ותוכלו למצוא בכל אחת מהם אוסף מבנים שעד היום נעוצים בלב הערים ישראל, לצד המגדלים שמסמלים פניה אידיאולוגית חדה ימינה. בערך.

 

האסתטיקה האדריכלית של המבנים הללו מגוונת ותלויה בתקופות בהן הוקמו המבנים. פרופ׳ צבי אפרת, מהמחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, טוען כי ״ההסתדרות עודדה בעקביות מגמה בוטחת של אימוץ אופנות אדריכליות בנות-הזמן.״ כלומר, חלק מהמוטיבציות של ההסתדרות להיות רלוונטית וצנטרלית בישוב היהודי ובמדינה שתקום - הפכו אותה לייבואן של טכניקות, ידע וסגנונות אדריכליים ותכנוניים אירופאים מודרניים, ממש כפי שהיא - תוצר קלאסי של הלכי המחשבה המודרניים של אידיאולוגיות גדולות ושלמות. אולי שלמות מידי.

בית הוועד הפועל, שנות ה-60 בית הוועד הפועל, שנות ה-60 צילום: דוד רובינגר

 

מלבד האדריכלות גם התכנון העירוני ומיקום המבנים נבחר תוך ניסיון להתמקם בלב החיים של האזרח העירוני. כך לדוגמא, בראשון לציון יושבת ההסתדרות עם קומפלקס רחב ממדים בלב הצומת המרכזי ביותר בעיר - רוטשילד וז׳בוטינסקי (למרבה האירוניה). עד לא מזמן קריית ההסתדרות הייתה מרכזית ומרשימה בהרבה מבניין העיריה בראשון לציון. אבל האם זה דבר רע? תלוי את מי שואלים.

 

לבחון את הפרויקט ההסתדרותי בעיניים עכשוויות זה עוול לאותם חולמים שהפכו הזיות של 2000 שנות גלות למציאות. ביחס למצב הגיאופוליטי בפלשתינה של לפני מאה שנה מדובר באחד הפרויקטים המרשימים ויוצאי הדופן בעולם כולו. קבוצת צעירים, בני העלייה השנייה אשר עזבו את כל עולמם, ומתוך השבר הגדול של מציאות חיים בפריפריה של האימפריה העות'מאנית שהיתה בקריסה (אז החלה ראשית התארגנותה של הההסתדרות) ועם כניסת מחליפתה - האימפריה הבריטית, הצליחו לאגד את כל מפלגות הפועלים היריבות, את כל איגודי הפועלים וארגוני העובדים בארץ תחת ארגון גג שגם מייצג אותם ובמקביל, וכאן החידוש הגדול - גם מספק להם צרכי תרבות ופנאי, בריאות וספורט, ביטוח ופיננסים, דיור ומוצרי צריכה ולרבים גם פרנסה. והדברים הללו - מחייבים בינוי, תכנון, אדריכלות - מרחב.

קופת חולים - אז והיום קופת חולים - אז והיום

 

אותם צעירים מזרח אירופאים היו חניכיה של תרבות אירופה כמו גם יציר כפיה של הפוליטיקה האירופאית דאז. כך הם גם ייבאו ארצה את הסכסוך האירופאי שבין הסוציאליזם לליברליזם. בעוד בארצות המוצא שלהם החלו לצבור תאוצה הרעיונות המרקסיסטים והתגבשו לכדי תנועות פועלים עם שאיפות פוליטיות, אותם צעירים יהודים יצרו כאן בארץ, למרות ההגדרה העל-מפלגתית, האחדה בין השאיפות הציוניות לבין התפיסות הסוציאליסטיות הללו.

 

בכדי להגשים את חזונם הם ביקשו מרחב ריק, קרקע בתולית להגשים בה את מהפכת הפרולטריון - רק שקרקע בתולית לא הייתה כאן. צריך לומר זאת בגלוי - בקורותיה של העלייה השנייה כמעט ואין התייחסות רצינית לתושבי המקום הפלסטינים אשר היו רבים לאין שיעור מאנשי הישוב היהודי. יתרה מזאת, בעיני אנשי הישוב הישן - אלו שחיו בירושלים, ביפו, בחברון, בטבריה בצפת ובחיפה - היחסים עם בני המקום הערבים היו יחסי שכנות טובים. בעדויות רבות הם מספרים על האירופאים שבאים להוטים מידי ושוכחים שהתנהלו כאן חיים גם לפני שהביאו ארצה חלומות גדולים על מהפכה עולמית. הלהט הקיבוצי של צעירי העלייה השנייה תואר פעמים רבות כדורסני ומנותק.

 

בקיצור, קולוניאליזם 

ברל כצנלסון, אביה הרוחני של תנועת העבודה, זה שנתפס כמצפן הערכי של השמאל הישראלי שלפני קום המדינה סיפר על דילמת חילופי האוכלוסין מאוחר הרבה יותר, בשנת 1936: ״עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות... אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק". בקיצור, קולוניאליזם.

 

בתנופה אדירה החלו אנשי העלייה השנייה והשלישית ולהקים בזה אחר זה קיבוצים, מושבים שיתופיים, ומוסדות אשר צברו כוח, נכסים ובעיקר יכולת ניהול, ארגון ופיקוח שלא היו לאף גורם אחר בארץ, מלבד אולי האויבת המרה - תל אביב. במרחב הזמן הכאוטי שבין מלחמות עולם והחלפת שלטונות אימפריאליים - התמסדות ההסתדרות והתרחבותה לשלל תחומי החיים הן אלו שאפשרו במידה רבה את שימור הידע, ובחירת האסטרטגיה שנדרשו בכדי להביא את האידיאולוגיה הסוציאליסטית משולי האופוזיציה של התנועה הציונית אל מרכז הבמה.

ההסתדרות לקחה חלק פעיל במדיניות פיזור האוכלוסין ובניית שיכוני הפיתוח ההסתדרות לקחה חלק פעיל במדיניות פיזור האוכלוסין ובניית שיכוני הפיתוח צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר

 

כה מרכזי המקום שתפסה עד שנוצר ספק זיהוי ספק תחרות בין ההסתדרות לבין המוסדות הרשמיים של הישוב. זה לא קרה במקרה: בצורה מתוכננת ומוקפדת הצליחו ברל כצנלסון, דוד בן גוריון ושותפיהם לוועד הפועל להביא את הרעיון של ארגון הפועלים הכוללני לזיהוי עם התנועה הציונית כולה. "לכבוש את התנועה הציונית. אין דרך לציונות מאשר להיכבש בידי תנועת הפועלים, ואין דרך אחרת לפועל מלכבוש את התנועה הציונית במאת אחוזיה ולהשליט בה את רוחו, במשק ובתרבות״, אמר כצנלסון ברטוריקה מיליטנטית משהו כנגד הקולות הליברלים שהובילו אז את המוסדות הציונים.

 

בשנים הבאות - יחל המאבק שבין הרוויזיוניסטים לסוציאליסטים לעצב את המרחב הפיזי של ישראל דרך הקונפליקט על אופייה של הגיאוגרפיה במדינה היהודית - האם הבכורה תינתן למרחב הכפרי, כלומר לקיבוצים או שמא למרחב העירוני ולבורגנים? העלייה השלישית הביאה עמה אוכלוסייה גדולה שהתמקמה הן במרחבים הכפריים והן בערים - ואפשרה תעשיות חדשות שהצדיקו את שיכון הפועלים בערים. כך לאחר שב-1922 הוקמה שכונת בורוכוב, בגבעתיים של ימינו, על ידי פועלים שיצאו מתל אביב על אדמות קק״ל באמצעות חברת ״סולל בונה״, במימון ״קופת פועלי ארץ ישראל״ (לימים בנק הפועלים) - יצא לדרך מפעל השיכונים של ההסתדרות על בסיס אותו הדגם.

 

באמצעות חברת ״המרכז לשיכון עובדים״ שהוקמה בשנת 1927 שלימים תהפוך לחברת ״שיכון״, לאחר מכן ל״שיכון עובדים״ ולבסוף ל״שיכון ובינוי״, הקימה ההסתדרות תחילה את מעונות העובדים בתל אביב. בתוך 5 שנים שבין 1932 ל-1937 הוקמו כמעט 20 שכונות פועלים ומעונות עובדים - בדרך כלל מבנים בני שלוש קומות שהיו מסודרים סביב חצר משותפת גדולה עם צרכנייה, מכבסה ושאר חללים משותפים. קהילה סגורה בלב העיר. בהמשך, לאחר קום המדינה ועם הגעתם של גלי העלייה הגדולים - החלה במפעל מאסיבי בהרבה של הקמת קריות פועלים - ישובים קטנים המורכבים משכונות ושיכונים המסודרים סביב אותו אוסף מבני ציבור הסתדרותיים. 

 

מעונות עובדים ברמת גן שנבנו על ידי "שיכון עובדים" מעונות עובדים ברמת גן שנבנו על ידי "שיכון עובדים" צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר

 

בנאום לכבוד שנת העשרים להקמת ההסתדרות טבע ברל כצנלסון את הביטוי ״בניינו איננו בניין לבנים, כי אם בניין לבבות״. ובכן, מבלי להיכנס לעניין הלבבות - הלבנים ישנן, והרבה מהן. פרופ׳ צבי אפרת מתאר את ההתפשטות הגיאוגרפית של ההסתדרות ברחבי הארץ בספרו ״הפרוייקט הישראלי״ - באמצעות חברת ״בנייני ציבור בע״מ״ הקימה מאות מבני ציבור במטרה ליצור ״מערכת עצבים פועלית מסועפת, האמורה לשדר את אותותיה לחברים הוותיקים ולגייס לשורותיה את העולים החדשים, נטולי ההשתייכות הפוליטית.״ המטרה שלהם, מתאר אפרת, הייתה ״ליצור - בתוך רקמת הערים הקיימות, בחללים הריקים בלב הערים החדשות ובמרכזים האזוריים והכפריים - הצטברות של סימנים אדריכליים המנציחים את התופעה הישראלית המיוחדת של חברה הסתדרותית״

 

בשנים שלאחר הקמתה של המדינה נוצר מצב מעוות אותו מתאר ״ ספק גוף דו-ראשי ספק ראש דו-גופי״, כתוצר של היחסים שבין מדינה צעירה וחסרת מוסדות ומבני ציבור לבין מערכת מסועפת, בעלת כמות אדירה של חברות, מועצות פועלים, מפעלי שיכון ובניה, תרבות וספורט ובנק עם אשראי יציב ואמין. יתרה מזאת - ראשיה של המדינה הצעירה היו גם אלו שמילאו בעבר תפקידי מפתח בשורות ההסתדרות הוותיקה והמבוססת. הם היו איבר מגופה. כך בדיוק נוצר הזיהוי הבעייתי בין שני הגופים הללו - זיהוי שיביא על ראשיה תחילה את ״המהפך״ ולאחר מכן את קריסת ״חברת העובדים״.

 

ועידת מפלגת העבודה בשנת 1974 בבית ההסתדרות. הזיהוי היה טוטאלי ועידת מפלגת העבודה בשנת 1974 בבית ההסתדרות. הזיהוי היה טוטאלי צילום: דוד רובינגר

 

מפעל הבנייה המרשים של ההסתדרות

בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה הצליחה ההסתדרות להקים בפרישה ארצית, כפי שמתאר אפרת במחקרו, 68 בנייני מועצות פועלים, עשרות בתי תרבות, כ-850 סניפי קופת-חולים כללית - כלומר כמעט בכל ישוב בארץ, 11 בתי אבות של רשת ״משען״, מכוני השכלה דוגמת ״בית ברל״ סמינרים וסניפים רבים של תנועת הנוער.

 

אחד ממפעלי הבנייה היותר מרשימים של ההסתדרות בשנות ה-50 הוא בית הוועד הפועל הרשמי - ברחוב ארלוזורוב 93 בתל אביב. הוא תוכנן בשנת 1949 על ידי קבוצת האדריכלים בראשות דב כרמי  צבי מלצר, מריאן גרינהאוז, מלכיאל קוטלביץ', יצחק ישר, יצחק משה לבקוביץ', מאיר צרפתי ומארק פינטל. ונחנך בשנת 1953. מדובר אולי במבנה הממלכתי והמפואר (לשעתו) הראשון בארץ. בוודאי בממדים הללו. הסגנון האדריכלי מכונה ברוטליזם ושמו מגיע מן הביטוי הצרפתי לבטון חשוף - béton brut. לא ניתן להתעלם מן האסתטיקה הסובייטית של המבנה, יש שיכנו את הסגנון ״ברוטליזם סטליניסטי״, סגנון המבקש לייצר האחדה סגנונית של מבני ציבור עם שימוש בחומרים זולים דוגמת בטון חשוף מחד ורשמיות טקסית מאידך. הסגנון הזה היה נפוץ ברחבי הגוש הסובייטי ויובא ארצה עם שינויים והתאמות לסגנון הבינלאומי. מה שבטוח הוא שהדגם האסתטי ההסתדרותי שועתק כמעט לכל מבני הציבור שהוקמו לאחר מכן ברחבי ישראל.

חגיגות האחד במאי על רקע המבנה האיקוני של בית הוועד הפועל חגיגות האחד במאי על רקע המבנה האיקוני של בית הוועד הפועל צילום: אילן קוסטיקה

 

״חברת העובדים״ אז כמו היום היא הזרוע המנהלת את נכסי ההסתדרות. פעם היא הייתה החברה שדרכה עברו כל הכספים הגדולים של כל מערכת מימון הבנייה וגביית המיסים העצומה של ההסתדרות. סיפור קריסתה של חברת העובדים הוא סיפורה הידוע של הרפורמה של חיים רמון ב-1994. הוא החל עוד קודם לכן דרך מכירתם של בנק הפועלים, סולל בונה ושיכון ובינוי. אך המהלך המכריע הוא זה שהוציא את מבוטחי קופת החולים ואת קופת החולים עצמה מן ההסתדרות ובכך הצניח את הכנסותיה במאות אחוזים. מאז חברת העובדים מתעסקת בניהול הנכסים ומכירתם בכדי לכסות את חובות הארגון. תהליך שיקומה של ההסתדרות עבר דרך אותה הפיכה שביצע רמון אבל רק דבר אחד קטן הוא שכח בכדי לסיים את הרפורמה וזו - רפורמת השקיפות.

 

מהלך פתיחת גינת ההסתדרות. תרגיל יח"צ או צעד לעבר שקיפות? מהלך פתיחת גינת ההסתדרות. תרגיל יח"צ או צעד לעבר שקיפות? צילום: ניצן כהן
את הגדרות של מבנה ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב הורידו לאחרונה ברוב הדר והודעות לתקשורת. אין מה לומר - מדובר בהצלחה, גינת ההסתדרות המחודשת התמלאה משפחות, שמיכות פיקניק וילדים מתרוצצים. בהודעה לציבור אמר יו״ר ההסתדרות ארנון בר-דוד כי מדובר ״בצעד שיש בו אמירה נחרצת לגבי הדרך של הארגון הזה והמשך העשייה שלו״. האמנם?

 

ההסתדרות ואיתה חברת העובדים הם שריד לישות המשפטית שנקראת ״אגודה עות'מאנית״. מה זה אומר? זה אומר שבניגוד לכל חברה או עמותה המחויבים בדיווח על נכסים, אחזקות, וניהול תקין - אגודות עות'מאניות לא מחויבות בשקיפות. תרגיל היח״צ של הורדת החומות לגינה הוא נחמד, ואכן משרת את הציבור. אבל אפשר להרגיע מעט את ההתלהבות - מדובר היה לאורך כל הזמן בשטח ציבורי, הוא רק ניתן לנו באיחור של 67 שנה.

 

שרת המשפטים לשעבר, ח״כ אילת שקד, ניסתה רגע לפני עונת הבחירות להחיל תקנות שקיפות ודיווח על אגודות עות'מאניות. אלא שהמהלך נתקע בממשלות המעבר עד שהגיע לפתחו של שר המשפטים הנוכחי - ויו״ר ההסתדרות לשעבר, אבי ניסקורן. כיצד המהלך טורפד? ניסקורן עדכן כי ״טרם גיבש דעה בנושא״.

הפגנה בשנת 1979 במתחם ההסתדרות בארלוזורוב ת"א הפגנה בשנת 1979 במתחם ההסתדרות בארלוזורוב ת"א צילום: דוד רובינגר

 

העובדה היא שכיום, 2020, מאה שנים מאוחר יותר, אמנם ההסתדרות מחזיקה בהרבה פחות נכסים, אך עדיין לציבור אין מילה ומושג על מה מתחולל באלו שישנם. הזיהוי של מפלגת מפא״י ושל קק״ל כמו גם של הרשויות המקומיות בשנות ה-50 וה-60 - יצר מצב בו נמצאים עד היום נכסים בעלי חשיבות ציבורית, היסטורית או שטחי ציבור במרכזי הערים שנמכרים על ידי חברת העובדים, מעבירים ידיים ושימושים ואינם נתונים לפיקוח.

 

כפי שטוען אפרת, ייתכן ומדובר בהזדמנות - ״הרשת ההסתדרותית - מכיוון שהייתה פריווילגית (קיבלה מהמדינה מגרשים מרכזיים בלב הערים), כוחנית (חשבה ובנתה בגדול), אקס-ממלכתית ומטא-עירונית (יצרה מתחמים אוטונומיים, מעין בועות המקיימות ביניהן זיקה מערכתית) - מורישה את המאגר האחרון של "חורים" אורבאניים, מגרשים גדולים ומרכזיים במיוחד בלי חלוקות (פרצלות) ובעלויות רבות״. אפרת מסכם ״בדיוק מאותן סיבות שמגרשים אלה מגרים כל כך את אנשי הנדל"ן - הם אמורים לעורר את האינטרס הציבורי, לעלות לתודעה של אזרחי העיר הישראלית כהזדמנות נדירה לשטחים ציבוריים, מבונים או פתוחים, המוגנים מפני הנורמות הספקולטיביות של ה"ערים ללא הפסקה" או לפחות מכתיבים את כללי המיקוח התרבותי״.

פרופ' צבי אפרת, המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל פרופ' צבי אפרת, המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל צילום: אוראל כהן

 

השאלה היא, האם בר-דוד ושאר אנשי הסתדרות, לרגל מאה שנה - מוכנים להצעיד סוף סוף את ארגון העובדים הגדול במשק, לעבר העולם הדמוקרטי אשר רואה בשקיפות וביקורת הזדמנות ליעילות וביסוס אמון הציבור. ההזדמנות ההיסטורית של ההסתדרות בכדי להישאר רלוונטית גם בעולם הקפיטליסטי של ימינו, ובכדי להצליח להגן על העובדים באמת, איננה טמונה בשמיכות פיקניק על מדשאה מסוגננת אלא בהשקפה, הנגשה ודיגיטציה של כל חלק וחלק בפעילות הארגונית שלה.

x