$
קירות מתקלפים

קירות מתקלפים

המגפה שמשאירה שכונה בלב חיפה נטושה כבר 50 שנה

השם "ואדי סאליב" טעון כל כך, עד שנדמה כי לפני שהוא מורה על שכונה, רחוב או תוואי טופוגרפי, הוא מורה על שסע מדמם שגם כיום מסרב להגליד. אם נחפור מתחת לפצע נגלה כי הוא נפער בליבה של עיר בשיא פריחתה בעיני רבים, אך בעיני אחרים מדובר בדימום של גירוש, הריסה ונישול. הטראומה של חיפה עוד עומדת נטושה בלב העיר, כמו מתעקשת להזכיר לכל מי שניסה להפוך מרד אזרחי ל"מאורעות" ומפגינים ל"פורעים" שכדי לתקן עוול – צריך להכיר בו תחילה

דור זומר 11:0009.05.20

המראות הסוריאליסטים של רחובות הערים השוקקות ביותר בעולם ריקים מאדם בעקבות משבר הקורונה, מייצרים תחושה כאוטית מצמררת, כזו שבעזרתה אנחנו יכולים לדמיין ביתר קלות את עוצמת הטראומה הדרושה על מנת שרקמה עירונית תינטש באחת ותהפוך למרחב רפאים.

 

 

 

"ואדי סאליב" בחיפה, הערוץ המשתפל מן ההר הירוק תמיד, הוא כזה - מרחב עירוני בפוסט טראומה.

שכונה נטושה בלב העיר שכונה נטושה בלב העיר צילום: אתר זוכרות

 

ראשיתה של ההתיישבות בוואדי סאליב נעוצה במחצית המאה ה-19. חיפה, אז עוד עיירה קטנטנה, נבנתה במיקומה הנוכחי רק כמה עשרות שנים קודם לכן, ב-1761, לאחר שהשליט העות'מאני העתיק את מיקומה (שהיה ליד בי"ח רמב"ם של היום) מסיבות ביטחוניות. בעוד האימפריה הולכת ונחלשת – מעצמות אירופה אשר התיאבון האימפריאלי שלהן כבר נגס בחלקים מתרחבים של העולם, החלו לגלות עניין רב גם במזרח התיכון. עכו – העיר הגדולה והחזקה בארץ עד אותה העת, עוד ליקקה את פצעי המצור של נפוליאון, ולאחריו את המצור של מוחמד עלי, ולא הצליחה לשחזר את ימי הזוהר שלה. חיפה החלה לתפוס את אור הזרקורים במקומה.

 

בשנת 1854 חיפה הספיקה להכפיל את עצמה אך עוד היתה מוקפת חומה ומונה כ-2,500 בני אדם, כאשר היהודים מנו 66 בתי אב בלבד - כך על פי מפקד היהודים השלישי שערך משה מונטפיורי. אחת העובדות המעניינות שעולות בנבירה בפרטי המפקד היא מספר גדול במיוחד של עולים יהודים שהגיעו בעיקר מאלג'יריה אך גם ממרוקו ומתוניס לחיפה עוד בשנות ה-20 של המאה ה-19, למעלה מ-60 שנה לפני מה שהציונות האירופאית תגדיר בתור "העלייה הראשונה".

 

1870, חיפה מתחילה לצאת מהחומות 1870, חיפה מתחילה לצאת מהחומות צילום: אתר זוכרות

 

מלבד הקהילה הנוצרית הוותיקה בעיר, תנועה ערה של נוצרים אירופאים החלה גם היא לגדוש את חיפה - הטמפלרים הגרמנים, המסדר הכרמליתי וגם הכנסייה הרוסית, כולם רצו חתיכה מארץ הקודש. אליהם הצטרפו גם קהילות של סוחרים ואפילו חברות ספנות בינלאומיות גדולות שהעתיקו את המטה שלהן לחיפה, שכן היא ממוקמת בצומת אסטרטגי בין אירופה המערבית מהים ופנים המזרח התיכון ועד להודו וסין מהיבשה. בהמשך גם היוותה נקודת שליטה מצויינת בדרך לתעלת סואץ.

 

בניסיון להצעיד את האימפריה המזדקנת שלהם לעבר עידן התיעוש והמודרנה, החלו העות'מאנים לצאת בסדרת רפורמות נרחבת – הטאנזימאת. בין יתר התקנות היו גם אלה שקבעו את דיני המקרקעין – תקנות שהסדירו את הבעלות על קרקעות אך גם השיתו עליהן מיסוי שהותיר אותן בידי המעמד המקומי העשיר. מעמד האיכרים, הפלאחים – בארץ כמו בחלקים נרחבים של העולם החל לאבד את המשאב המרכזי שלו – הקרקע. ומה עושים איכרים תלושים מאדמתם? עוברים לעיר.

 

 

כך קם עמק הצלב

לנוכח התנועה המתגברת לעיר החלו החומות ללחוץ קצת בצדדים של חיפה עד שזאת, ממש בצורה מילולית, התפקעה מהן החוצה. החומות פורקו ומהן נבנו בתים חדשים – בוואדי אשר יורד ממדרגת ההר התיכונה, כיום שכונת הדר, לכיוון חוף הים: זהו ואדי סאליב – עמק הצלב. שמו המקורי הוא ואדי אל-צאליב, על שמו של צלב שהיה חקוק על אחת המערות שבתוואי הערוץ. את מירב תנופת הבנייה קיבלה השכונה בעקבות הפרויקט השאפתני של העות'מאנים – בניית הרכבת החיג'אזית שדרשה מספר עצום של עובדים שרבים מהם התגוררו בוואדי סאליב. אם אפשר לסמן נקודת ציון ראשונה של הטראומה של הוואדי – אפשר אולי לקבוע אותה כאן. במקום אליו מתנקזים תחושות תלישות וזרות עם חווית נידונות מקוממת.

 

מלחמת העולם הראשונה סגרה את הגולל על העידן העות'מאני ועימם על ההגמוניה המוסלמית בארץ. כשהבריטים מגיעים חיפה היא כבר עיר גדולה עם מערכת רכבות מסועפת אך עם מרכז ישן ומתפרק. ואדי סאליב אז היא שכונה עם תשתיות רעועות כשחלק ניכר מבתיה לא חוברו למערכת ביוב או מים והיא סובלת מצפיפות נוראית.

 

בארץ פוגשים הבריטים אמנם רוב ערבי אך גם קהילה יהודית-אירופאית, קטנה וקולנית, ובעיקר מוכרת להם מבחינה תרבותית ופוליטית. כך הצהרת בלפור מ-1917 יצרה תסיסה בקרב האוכלוסייה המקומית. מאורעות תרפ"א שהגיעו שנים אחדות אח"כ הציתו עשורים של חשדנות ואלימות שהרחיקו את היהודים שנותרו בעיר התחתית למעלה – אל עבר שכונות הכרמל ההולכות ומתפתחות, כאשר המרכזית ביניהן היא שכונת הדר.

 

סמטאות השכונה לפני המלחמה סמטאות השכונה לפני המלחמה צילום: אתר זוכרות

 

בשנות ה-30 חיפה הפכה לאחת הערים הגדולות ביותר בארץ בעקבות העליות הרביעית והחמישית אשר הביאו גל עצום של יהודים יוצאי מרכז ומזרח אירופה. הפעם לא עוד סוציאליסטים תפרנים אלא בורגנים אמידים בעלי השכלה, מקצוע וכסף - אך גם תחושות תלישות, זרות ונידונות מקוממת. העולם שהכירו הלך ונמחק תחת מסך האפילה הנאצית. הפעם העולים היהודים הגיעו היישר לשכונות שעל ההר - אל העיר שנחלקה לה לשניים, חיפה של מעלה – היהודית החדשה והמודרנית, וחיפה של מטה – הערבית המיושנת והצפופה.

 

בסקר מבנים שנערך בעיר התחתית בשנת 1945 ע"י עיריית חיפה והשלטונות הבריטיים, לקראת שיקום האזור כולו ולפני שהוחלט אם ישופץ או יהרס - נמצא כי מתוך 10,808 תושבים בעיר התחתית רק 453 היו יהודים. זאת כאשר באותה העת מספר היהודים בכלל העיר חצה את רף ה-75,000 תושבים ואילו מספר הערבים משוער בכ-66,000.

 

חיפה של מטה, הפלסטינית, נעלמה כמעט כלא הייתה. כפי שמתאר זאת ההיסטוריון בני מוריס בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית", בין ההצבעה באו"ם על הצעת החלוקה בנובמבר 1947 ועד ערב מבצע "ביעור חמץ" לכיבוש העיר, צנח מספר הפלסטינים בלמעלה ממחצית והגיע לכ-25 אלף איש.

 

השכונה הגיעה למלחמה במצב גרוע גם כך השכונה הגיעה למלחמה במצב גרוע גם כך צילום: ג'ורן פייליס

 

בחודשים הראשונים שלאחר ההצבעה, פעולות תגמול הדדיות הכתיבו את סדר היום בחיפה. קו הגבול שבין שכונת הדר הכרמל לוואדי סאליב הפך לאזור התפר שבין היהודים לערבים – והאזור שספג את המהלומות הקשות ביותר. הביטחון האישי הלך והתערער ואיתו הביטחון התזונתי שכן מחסור קשה במוצרי בסיס חיוניים החל להשפיע על השכונות הערביות הנצורות ואלפי תושבים פלסטינים החלו לברוח מן העיר. ההנהגה הפלסטינית הוציאה צווים בכדי להשאיר את התושבים בחיפה אך ללא הואיל. בליל ה-21 לאפריל 1948 מבצע "ביעור חמץ" יצא לדרך.

 

אנשי ההגנה, אפריל 48' אנשי ההגנה, אפריל 48' צילום: ג'ורן פייליס

 

נהירה של פליטים לוואדי סאליב

בעוד ההנהגה הערבית הייתה מפולגת בין הנאמנים למופתי לבין הנאמנים לוועד הערבי העליון וכן בין הפלג הנוצרי בוועד ערביי חיפה לבין מוסלמים – הכאוס בחברה הערבית שלט. אנשי ההגנה, שביקשו במבצע לייצר גישה מן הכרמל לים ולנמל, כרזו בכניסה לשכונות בדרישה שיתפנו כוחות הצבאות הזרים, והשיבו אש כבדה למוקדי הירי הערביים. פליטים מכל השכונות הערביות התנקזו בוואדי סאליב.

השכונה שנקודת הפתיחה שלה לא הייתה מוצלחת גם טרם המלחמה – נראתה אחריה כגל לבנים מעשן וסרוח. הפליטים מכלל העיר יצרו בהלה המונית וערביי חיפה החלו בנהירה אל הים בתחנונים לכל כלי שיט שיקח אותם אל ביירות או עכו, חלק העדיפו לברוח לג'נין או נצרת דרך המחסומים הבריטים ביציאה מן העיר.

 

הוועד של ערביי חיפה פנה לאנשי ההגנה באמצעות הבריטים - ואלה העמידו מספר תנאי כניעה שכללו דרישה לפירוק כל הכוחות הערביים בעיר מנשקם, מעצרם של כל הנאצים מאירופה שהסתננו לשורות כוחות הצבא הערביים ועוצר של 24 שעות. בתמורה לכך, תינתן האפשרות לכלל התושבים הערבים בחיפה להמשיך לקיים את מסלול חייהם הרגיל ולחיות בעיר כאזרחים חופשים ושווי זכויות . אנשי הוועד הבינו כי אין להם שליטה בכוחות הערביים שעוד נלחמו והודיעו כי לא יוכלו לעמוד בהסכם גם אם יחתמו עליו ועל כן החלו להודיע לכלל התושבים כי עליהם להתפנות מהעיר. מקורות של אנשי ההגנה מספרים כי היהודים והבריטים הוכו תדהמה וניסו לגרום לאנשי הוועד לאמץ את ההסכם בכל זאת ולהישאר בעיר.

 

פליטים ערבים בורחים מוואדי סאליב פליטים ערבים בורחים מוואדי סאליב צילום: ג'ורן פייליס

 

כך הפכה חיפה לאחד הסמלים הבולטים של הנכבה בקרב תושביה הפלסטינים. העיר התרוקנה כמעט לחלוטין, כוחות ההגנה נלחמו בשארית הכוחות של "צבא ההצלה" ממדינות ערב הסמוכות ולמעשה מלבד מספר מוקדים שנותרו בשליטת הבריטים לטובת יציאתם מהארץ וסיום המנדט - חיפה הפכה מעיר מעורבת למעוז יהודי כמעט לחלוטין. חיפה הערבית נותרה בעיקר נוצרית, עם הנהגה חבולה, כשוואדי סאליב, השכונה האחרונה שנותרה - הרוסה לחלוטין. מופת של קיום משותף לא?

 

"עזבתי את חיפה לפני מספר שבועות ואז היתה העיר העתיקה שטח סגור שדמה לשדה אשפה מבעבע, בו רקבו בשפך הביבים גבובי זבל , פגרי חיות בית ושיורי מטלטלין - ללא חומד ... קשה היה לתאר כי ברחובות אלה יגורו אנשים . אבל עובדה היא, כי לכאן נשלחו עולים", את הציטוט הזה, של בנימין כלפון, ראש המחלקה ליהודי המזרח התיכון בסוכנות היהודית, הביאה יפעת וייס בספרה המרתק - "ואדי סאליב – הנוכח והנפקד". כלפון הביע את תדהמתו בשלהי שנת 1948 – שבעה חודשים אחרי שננטשה ואדי סאליב על ידי אחרוני הלוחמים הפלסטינים. לתוך המציאות הזו הגיעו העולים.

 

כל עוד המלחמה סערה השכונות והכפרים הערביים ברחבי הארץ יועדו לאלה שיחזרו לאחר המלחמה, אך כבר לקראת סופה הציפייה לשובם של הערבים הפכה לחרדה מפני שובם. "ועדת הטרנספר" ברשות יוסף ויץ התוותה קו ברור של מניעת השיבה הפלסטינית לנכסים הנטושים. ויץ הושפע מהאטמוספירה האירופאית דאז של לאומיות אתנית הומוגנית, והמליץ לבן גוריון על "השכנת יהודים בכל השטח המפונה". עד סוף שנת 1948 המדיניות התהפכה לחלוטין משמירה על נכסי הנפקדים, להוראה שנתן בן גוריון למושלים הצבאיים: "יש לפנות את הערבים מן המקומות בהם ישוכנו יהודים".

 

שיטת נכסי הנפקדים השאירה את הערבים מחוץ לבתים ואת העולים משוללי בעלות עליהם שיטת נכסי הנפקדים השאירה את הערבים מחוץ לבתים ואת העולים משוללי בעלות עליהם צילום: גיל נחושתן

 

"מרוקו הקטנה"

היהודים שנכסנו לוואדי סאליב תחילה, היו יוצאי פולין או רומניה שכן יוצאי מדינות אלה על פי רוב הופנו לרצועת נהריה-גדרה ולא לאזורי פיתוח או ספר. אלו הצליחו במהירות לשפר עמדות ולצאת מהשכונה לשיכונים חדשים. כך למשל 50% מהעולים הפולנים שוכנו במהרה בתל אביב בדירות חיסכון שברבות הימים ניתנו להם במסגרת הלוואות ממשלתיות והפכו לנכסים בבעלותם. ישר אחריהם הגיע זרם גובר של יוצאי צפון אפריקה לארץ – 24,745 עולים הגיעו עד סוף שנת 49' והופנו למושבי עובדים או לדירות נטושות בשכונות הערביות. כפי שמתאר זאת סמי שלום שטרית בספרו "המאבק המזרחי בישראל".

 

ואולם למרוקאים היה קשה לצאת מוואדי סאליב, כל כך קשה עד שכונתה "מרוקו הקטנה". ההלם הראשוני של העולים בראותם את הדירות העלובות היווה את המשבר הראשוני. משנה לשנה הדבר הלך ונעשה ברור – ליוצאי אירופה ישנה עדיפות אצל הפקידות הציונית הוותיקה שהיא הרי כולה יוצאת אירופה. בין אם במשרד השיכון בתור לקבלת דירה מסודרת ובין אם בלשכת העבודה בתור למציאת עבודה המרוקאים מצאו עצמם אחרונים בתור.

 

 

בתוך כך, את זרם העלייה מצפון אפריקה החלו למתן בעקביות, תוך אימוץ של מדיניות "עלייה סלקטיבית" – בשנת 1950 מספר העולים מצפון אפריקה ירד ל-9,211. אריה גלבלום, כתב "הארץ" פרסם מאמרים רבים בשבחי המדיניות: "זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה? המונים בורים פרימיטיביים ועניים יקלטו אותנו ולא אנו אותם". הדברים לא טלטלו את ההנהגה המקומית שכן דבריו של גלבלום כמעט וחזרו על דברי בן גוריון: "נסתלקה השכינה מעדות יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. באות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות". זוהי איננה דעה, זוהי מדיניות.

 

רגשות המירמור והקיפוח החלו מבעבעים בקרב יוצאי צפון אפריקה, ואלו החלו להפגין מול לשכות העבודה בקריאה האייקונית "לחם – עבודה". את כתב "הארץ" שבתאי טבת הדבר לא הרשים, כך כתב בשנת 1953: "90% מהמובטלים הם עולים, 90% מהעולים הם יוצאי צפון אפריקה. עובדה. לשאלות הפקידים הם מיד משיבים בקול בוכים מיד מתלוננים הם שהלשכה מקפחת אותם". טבת לא הסתפק בנימה המלגלגת על כאבם של העולים: "הם נוטרים לאשכנזים האשמים במצבם לדעתם. זהו ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלם למדינות ערב לגבי היהודים יוצאי אירופה". יש כאן האשמה בבגידה של ממש. לא פחות.

 

 

לקראת סוף שנות ה-50, כבר מילאו את הארץ 159,856 עולים מצפון אפריקה. רוחות הקיפוח והאפליה הבעירו את הרוחות במוקדים שונים בארץ אך אלה דוכאו בין אם בכוח ובין אם בשיטות פוליטיות של "אימוץ ההנהגה" לחיק המפלגה ובכך יצרו את סירוס המחאה והשכחת הדרישות. בערך מה שקורה בימינו לבני גנץ.

 

8 ביולי 1959, רוחות של מרד באוויר. עקיבא אלקריף, תושב השכונה נכנס לבית קפה "אביב" ברחוב שיבת ציון 85 בעודו שתוי. שכנים שהכירו את אלקריף הרחיקו אותו מהמקום וניסו לקחת אותו לביתו אך ללא הואיל. בדרכם במעלה הוואדי הגיעו לבית קפה "רוזיליו" ברחוב ואדי סאליב 24. שם נתקלו בשוטרים שסיירו בשכונה וכבר שמעו על עלילותיו של עקיבא מוקדם יותר. השוטרים ביקשו מעקיבא שיתלווה אליהם, וסירבו להענות לתחנוני האזרחים שביקשו להחזירו לביתו. משם הדברים התלקחו במהרה בעוד עקיבא צועק כי הוא רוצה למות ומשליך בקבוק זכוכית לעבר השוטרים. לטענתם הם פתחו באש הרתעה בלבד, אך כדור אחד מכלי הנשק של השוטר קרול סגל פגע בעקיבא וזה נותר משותק בפלג גופו התחתון. על פי כל העדויות עקיבא אכן התנהג בצורה אלימה אך הוא היה מוקף מכרים שהבטיחו להחזירו הביתה. כך או כך, על פי הוועדה המשטרתית – מדובר במתפרע בודד וללא נשק חם שאינו מהווה סכנה ממשית לחיי השוטרים - הירי היה מיותר. לאנשי ואדי סאליב זה כבר לא שינה.

 

אלקריף נלקח לבית החולים כאשר אנשי השכונה בטוחים כי הוא מת. הזעם ברחוב התלהט ובמהלך הלילה הופצו שלטים שהודיעו על שביתה והתאספות ליד בית הכנסת בשבע בבוקר למחרת. המארגנים היו אנשי "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" בראשות דוד בן הרוש. עם דגל ישראל מגואל בדם, צעדו אל עבר תחנת המשטרה בצעקות "רצחתם את אחינו" ו"אין דין בארץ". השוטרים ביקשו שיראו בעינהם כי הוא חי ונושם, אבל הזעם שביקש לצאת החוצה כבר לא היה תלוי בעקיבא ובבריאותו כי אם במצבם הכלכלי, ותחושות חוסר האונים מול ממסד שמתעקש להשאיר אותם כעובדי תעשייה באזורי פריפריה עם חינוך מקצועי בלבד, הדרה מהחיים הציבוריים וייצוג תרבותי וחברתי נלעג בכל במה אפשרית. זוהי נקודת ההתחלה של המאורעות, ונקודת מפנה ביחסים העדתיים בישראל.

 

בדרכם חזרה אל הוואדי מתחנת המשטרה החלו ההמונים לנפץ חלונות ראווה, ולהרוס את מועדון מפא"י ובניין ההסתדרות - סמלים למדיניות הפרוטקציה והקיפוח לטענתם, וכמו כן גם ניפוץ חלונות ראווה והרס של רכבים בשכונת הדר החדשה והמתקדמת שגבלה בשכונתם העלובה. המשטרה הגיבה שוב באלימות שעל פי העדויות לא פסחה גם על נשים או ילדים. זה לא עצר את המרד, לא בוואדי סאליב ולא בשאר המקומות אליו התפשט במהירות.

 

 

"מי שירה אתמול במוחמד סופו שירה היום ברחמים"

מדינת ישראל מצאה עצמה מול שטף של התקוממויות ברחבי הארץ מירוחם דרך יפו, בית שאן, עכו ועוד. חיפוש בעיתוני התקופה מציג תמונה ברורה של צנזורה ושיתוף פעולה של התקשורת עם ניסיון ההשתקה של הממסד. אורי אבנרי עם "העולם הזה" היה מהבודדים והחריפים ביותר שסיקרו את המרד בעקביות: "מי שירה אתמול במוחמד סופו שירה היום ברחמים". אבנרי היטיב לזהות כי מערכת אזרחית דיפרנציאלית - עם זכויות יתר ליהודים על פני הערבים, לא תעצור רק בהבדלי דת ותחל גם להדיר קבוצות על סמך הבדלים נוספים - כמו מוצא אתני למשל. מי יודע, יום אחד זה עוד עלול להידרדר לאפלייה על רקע השקפה פוליטית.

 

במהלך החודשים הקרובים תושבי ואדי סאליב שבו והפגינו מול כינוסי מפא"י בעיר ואף הצליחו לפוצץ כמה מהם. הדברים החלו להסעיר את ממשלת ישראל שביקשה להגיב ביד קשה אף יותר. בן גוריון ודיין הגיעו לסיור בשכונה על מנת להראות נוכחות. בנוסף ליד הקשה של המשטרה, לאלימות של פלוגות "הפועל" שהיכו את המפגינים נמרצות ובנוסף לדה-לגיטימציה העקבית של המפגינים - כיום אנו יודעים על על מבצע "כוכב". מדובר במבצע מודיעיני משטרתי שמטרתו גיוס משת"פים, מלשינים ואיסוף מידע על עולי צפון אפריקה, על מנהיגים בקהילות, ועל מהלכים פוליטיים מתוכננים. הממשלה הנוכחית לא המציאה את המעקב אחר האזרחים וגם הקורונה לא. נראה שלאורך השנים השלטון הישראלי לא כל כך אהב אפוזיציה, מה שמעלה שאלה עד כמה שלטון עם אופוזיציה תחת מעקב הוא אכן דמוקרטי.

 

 

בעוד הרוש ואנשי מפלגתו נתונים במעצר, הם עוד מעזים להתמודד לכנסת ה-4 ורחוקים בקולות מעטים בלבד מאחוז החסימה. בינתיים הפגנות שונות ניצתות ברחבי הארץ. ממשלת ישראל מתכחשת כמעט לחלוטין הן למרידות, הן לתגובות השוטרים ובעיקר לטענות המפגינים על אפליה וקיפוח. הניסיון הוא להציגם "כפורעים" או "חוליגנים", כך במקום שהשלטון יואשם ויאלץ לספק תשובות, היו אלה המפגינים שהפכו לקומץ של עבריינים. בכל הזדמנות שיכלה הממשלה לתקן את העוול – העדיפה להעמיק אותו עוד ועוד.

 

מסמכי ועדת הבדיקה לאירועי ואדי סאליב, שהותרו לאחורנה לפרסום, קבעו כי "אפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל". יתרה מזאת קובעת הוועדה כי ההפך הוא הנכון וכי ניכרת נכונות רבה בקרב הממשלה לקדם את העולים ולסייע להם. עם זאת הועדה הכירה בכך שקיימת תחושת אפליה בקרב הקהילה הצפון אפריקאית וכי אכן תנאי החיים בשכונת ואדי סאליב "לא ראויים למגורי אדם". כך, כאשר נציגיהם הפוליטיים אסורים, ובחסות ועדה ממשלתית שקבעה כי אין אפליה - יש "רק" מציאות מפלה, ובעזרת לא מעט אלימות פיזית - הצליחה הממשלה לדכא את המרד ולהותיר את הציבור מיואש לעוד 11 שנים לפחות – כשהפנתרים השחורים יגיעו הם יהיו כבר רהוטים יותר, עם רשימת דרישות מסודרת והנהגה ברורה. נכון, הם יהיו "לא נחמדים" אבל אז גם ההגמוניה של מפא"י כבר תריח את הסוף בעצמה.

 

ואדי סאליב ננטשה לחלוטין בשנות ה-70 והבניינים נאטמו בלבנים וקרשים מחשש פלישות. כיום היא עוד נטושה ברובה, תוכניות שונות שביקשו להפוך אותה לרובע אמנים, ואחרות שהציעו להרוס את הכל ולבנות מחדש עלו לפרקים, אך הטראומה עוד נוכחת בעיר התחתית של חיפה. עיר שהחלה דרכה עם קהילה ערבית ויהודית-ספרדית ענפה ובחיים משותפים והפכה להיות מעוז קולוניאלי-אירופאי שהצליח להדיר הן את הערבים והן את היהודים יוצאי ארצות ערב, כל זאת בשם ערכי "השוויון" של מפא"י הסוציאליסטית. אולי רק טראומה כזאת, שמשאירה פצע על פניה של עיר יפה כל-כך, תצליח יום אחד להביא להבנה שלא ניתן לרפא מגיפה בשקרים ובהסתרה כפי שלמדנו בדרך הקשה מהכחשת הקורונה בסין, אלא רק בהכרה בבעיה והתמודדות כנה איתה.

 

בית קפה "אביב" בשיבת ציון 85. זירת פרוץ האירועים בית קפה "אביב" בשיבת ציון 85. זירת פרוץ האירועים צילום: גיל נחושתן

 

x