שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
06.09.19
מוסף כלכליסט
יבגני דיברוב, צילום: תומי הרפז
הקוד הרוסי
בחזית ההייטק המקומי ניצבים כיום עוד ועוד יזמים שנולדו בברית המועצות, ראו את הוריהם המהנדסים נהפכים כאן לפועלים והחליטו לפרוץ קדימה. האנשים שהובילו את האקזיטים והגיוסים הגדולים של השנה חושפים בפני מוסף כלכליסט את האופי הייחודי של "הרוסים החדשים של ההייטק", שמשלבים ישראליות משוחררת עם מוסר עבודה מתרבות אחרת, ומתנערים מהמיתוג של "הקול הרוסי"
סופי שולמן 19:2706.09.19
י

בגני דיברוב צוחק. הוא רואה את הכותרות על "הקול הרוסי" — שבועיים לפני סופה של מערכת בחירות מוזרה, שנולדה מתה, ובכל יום יש לפחות כותרת אחת על "הקול הרוסי" ומרואיין שהוא "יועץ המפלגה לענייני רוסים" — ויודע כמה זה מגוחך. "הסטיגמות על הקהילה הרוסית לא מעצבנות אותי", הוא אומר, "אבל אם רוצים את הקול הרוסי, לא צריך לחפש אותו במעדנייה לא כשרה בנתניה או באשדוד. הוא נמצא ברמת החייל, בהרצליה או בשרונה".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

דיברוב עבד במשך שנים בהרצליה ובשרונה. הוא היה העובד הראשון בחברת אדאלום, מההצלחות הגדולות של ההייטק המקומי, שלפני ארבע שנים נמכרה למיקרוסופט ב־320 מיליון דולר. אחר כך היה ממייסדי חברת הסייבר ארמיס. הוא המנכ"ל שלה ומי שהוביל השנה לגיוס ענק של 65 מיליון דולר, בן 31, נולד באוקראינה, גדל בעיקר בישראל, והוא "הקול הרוסי" החדש, זה שלא מתיישב עם אף סטריאוטיפ שהפוליטיקאים (והתקשורת) מנסים להדביק לו. דיברוב הוא הפנים החדשות של "הרוסים בהייטק" — לא עוד "בוריס שאחראי ל־IT" או "סרגיי שכותב את הקוד במרתף". ילדי העלייה הרוסית הם היזמים והמעסיקים החדשים בכמה מחברות הטכנולוגיה הבולטות ביותר בישראל.

 

כך נראה בציר 2019 עד כה: סלאביק מרקוביץ' מכר את דמיסטו לפאלו אלטו תמורת 560 מיליון דולר; דיברוב רשם את הגיוס הגדול לארמיס; דימה סטופל מכר את טוויסטלוק לפאלו אלטו ב־410 מיליון דולר; לומינייט, שעם מייסדיה נמנה לאוניד בלקינד, נמכרה לסימנטק ב־250 מיליון דולר; גרדיקור של פבל גורביץ' גייסה 60 מיליון דולר; ובסוף יולי Lightricks, שהוקמה ומנוהלת בידי זאב פרבמן, גייסה 135 מיליון דולר לפי שווי של מיליארד דולר, כלומר נהפכה לחד־קרן. זו רשימה מרשימה מאוד של הצלחות בינלאומיות לחברות ישראליות שהוקמו בידי ישראלים ילידי מדינות ברית המועצות לשעבר. אלה לא המהנדסים או אנשי המדעים המדויקים של הדור הקודם, זה הדור החדש שבחזית ההייטק הישראלי.

 

"אנחנו לגמרי עוברים לפרונט, וזה תהליך הגיוני", אומר דיברוב ל"מוסף כלכליסט". "כשהדור של ההורים שלנו הגיע לארץ הם לא ידעו עברית, אבל במקצועות ההייטק היה קל להם להשתלב מכיוון שלא היה צריך את השפה. לאמא שלי, עם תואר שני בכלכלה, היה פחות מה לעשות עם זה. בדור הבא יוצאי ברית המועצות, כאלה שכיום הם בני 40–50, נהפכו לעובדים בכירים בהייטק, אבל יזמים כמעט לא היו. מ־2010 משהו השתנה, ואני רואה יותר ויותר יזמים שעלו מרוסיה כילדים. מייק מוריץ מקרן סקויה, שהשקיעה גם בארמיס, אמר לי פעם שהוא מעדיף להשקיע ביזם שחווה הגירה ולא ביזם שבא מעושר, כי המהגרים יעבדו קשה יותר וירצו להוכיח את עצמם יותר". בום ההגירה הגדולה, שהביא לכאן יותר ממיליון ישראלים חדשים, שינה את החברה הישראלית מאז בשלל אופנים; עכשיו הוא משנה גם את תעשיית הטכנולוגיה המקומית, עם מסלולי חיים שונים וסט כישורים קצת אחר מזה שהתרגלנו לראות בהייטק.

 

מציד ארנבות בסיביר לניהול חברת חד־קרן בירושלים

 

"ההתפרקות של ברית המועצות השפיעה עליי מאוד. זו היתה חוויה מבגרת למדי בגיל 10", משחזר זאב פרבמן, עוד רגע בן 40, ועדיין עם מבטא קל. "הילדות שלי היתה מוגנת, ואת שעות הפנאי העברנו בין השאר בציד ארנבות ודיג. כיום אנחנו לא מבינים איך עשינו את זה, אבל אז היה ברור מאוד שאם חסר לנו חלבון בתפריט חייבים להשלים אותו — לצוד ארנב היה פשוט צורך בסיסי. ואז נחתנו בנתניה, ואני זוכר שהכי הפתיע אותי שכולם הלכו עם חולצות מחוץ למכנסיים".

 

זאב פרבמן, מייסד Lightricks. מוערכת במיליארד דולר, בזכות אפליקציות לעיבוד תמונה. "מבחינתי עסק זה כשיש לך הכנסות, זה מושפע מהחינוך הרוסי" זאב פרבמן, מייסד Lightricks. מוערכת במיליארד דולר, בזכות אפליקציות לעיבוד תמונה. "מבחינתי עסק זה כשיש לך הכנסות, זה מושפע מהחינוך הרוסי" צילום: אלכס קולומויסקי

 

פרבמן נולד בעיר האוקראינית זפורוז'יה, שסבלה מזיהום אוויר כבד. אחיו הקטן חלה בברונכיט והרופאים המליצו למשפחה להתגורר במקום עם אוויר נקי יותר. המשפחה נדדה ליקוטיה, מאזורי הספר הגדולים (שטחו כשטח הודו, אבל יש בו פחות ממיליון תושבים) והמרוחקים בסיביר, שם ההורים, מהנדסי מכונות ואלקטרוניקה, תפעלו תחנת ממסר לוויינית. מסיביר הוא הגיע לנתניה בגיל 13.

 

"כשהגענו, ב־1992, ההורים שלי הלכו לעירייה ונאמר להם שבכל בתי הספר הרגילים יש יותר מדי ילדים מרוסיה, אז 'אם אתם רוצים שהבנים שלכם ילמדו עברית, שלחו אותם לבית ספר דתי'", מספר פרבמן. "מהר מאוד התקרבתי ליהדות ובחרתי להמשיך לתיכון במדרשיית נעם. שם הרב המליץ לי גם לעברת את השם מוולדימיר לזאב, 'כמו ז'בוטינסקי'". איך מגיעים מחינוך דתי לדוקטורט במחשבים? "הלימודים היו מחולקים — חצי יום לימודי קודש ואחרי הצהריים לימודי חול, מה שנקרא לימודי ליבה. אבל בסוף כיתה י"א, כשהתחלתי לחזור בשאלה, הרחיקו אותי מהמדרשייה".

 

בצבא הוא שירת ביחידת נ"מ, שם הכיר את מי שב־2013 היו שותפיו להקמת לייטריקס. החברה נוסדה עוד לפני שסיים את הדוקטורט שלו במדעי המחשב, עם התמחות בעיבוד תמונה וראייה ממוחשבת, ופיתחה כמה מהאפליקציות הפופולריות בעולם ליצירת תוכן ויזואלי, בראשן facetune   (אפליקציה לריטוש תמונות שלפני שנתיים זכתה בתואר אפליקציית השנה של אפל סטור ונהנתה מהמלצות חמות של קייטי פרי, קניה ווסט, קלואי קרדשיאן ואחרים). ההכנסות שלה כבר חצו את רף ה־100 מיליון דולר בשנה ועתידות לצמוח פי שלושה ב־2019. "בשנה הבאה אנחנו רוצים להגיע להכנסות של 300 מיליון דולר ול־500 עובדים", אומר פרבמן, ומוסיף שחלק מ־135 מיליון הדולרים שגויסו בסבב האחרון יוקצו גם לקניית חברות.

 

 

פרבמן: "לא רציתי להכניס משקיעים מוקדם מדי ללייטריקס. פה יצאה לי הרוסיות: אתה אופה לחמנייה, מוכר אותה ומקבל כסף - זו התפיסה הבסיסית של ביזנס. חשבתי שמשקיעים הם 'הקפיטליסטים האלה' שבאים להשתלט על הכל. היום הם כבר חברים שלי"

 

את המשרדים הוא עוד לא מתכנן לשדרג; פרבמן סבור שהרקע האישי שלו משמעותי בתפיסת החיים שלו עד היום, כמו גם בהתנהלותו כמנכ"ל. כך שלא לגמרי מפתיע שחרף ההצלחה הגדולה, לייטריקס פועלת באותם משרדים מאז הקמתה, במתחם ההייטק שפועל בירושלים, במבנים שבעבר היו מעונות "האלף" הידועים לשמצה של האוניברסיטה העברית. לייטריקס התקינה כאן דקים, מפלים, צמחייה, משהו שנראה ספק מנזר בודהיסטי ספק כפר נופש, ועדיין רחוק מאוד ממגדלי ההייטק שברמת החייל או מהמשרדים המצועצעים של סטארט־אפים במרכז תל אביב.

 

"יש לי קיבעון על מדדים פיננסיים, וחשוב לי לא לשרוף כסף ולא לסמוך על העולם החיצוני", אומר פרבמן. "כשהקמנו את החברה היינו בלי מימון בכלל וניסינו להתנהל באופן שהוא עסקי מאוד — ושונה מהתנהלות הסטארט־אפים כיום. מבחינתי עסק זה כשיש לך הכנסות; נכון שיש אינספור דוגמאות לחברות שהתחילו לייצר הכנסות שנים אחרי הקמתן והצליחו מעל ומעבר, פייסבוק למשל. אבל אני חשבתי על הדברים בצורה שמושפעת מהחינוך הרוסי — אתה פחות מאמין בסיפורים, אלא רוצה לראות שזה עובד.

 

"די מהר קיבלנו פניות ממשקיעים, אבל אני לא רציתי להכניס אותם מוקדם מדי. פה יצאה לי הרוסיות: אתה אופה לחמנייה, מוכר אותה למישהו ומקבל כסף — זו התפיסה הבסיסית של ביזנס. אני מבין שלמי שגדל למשל בארצות הברית וקרוב הרבה יותר לעולם הפיננסי או מכיר אותו יותר, משקיעים שהופכים לשותפים זה משהו שבא יותר בטבעיות. אבל במקרה שלנו לקח זמן עד שמישהו הסביר לי מה זה חוב מזאנין (חוב שמגייסים לפני הנפקה). אני חשבתי שהמשקיעים זה 'הקפיטליסטים האלה' שבאים להשתלט על הכל ולקחת ממך את החברה. היום הם כבר חברים טובים שלי, שגם מוזמנים לימי הולדת".

 

דימה ברוסלבסקי, הארכיטקט הראשי של פאנדבוקס. גייסה 140 מיליון דולר, מפתחת פתרונות למתן אשראי לעסקים. "גרנו בשכונה רוסית לגמרי אז היו הרבה תוכניות העשרה במחשבים" דימה ברוסלבסקי, הארכיטקט הראשי של פאנדבוקס. גייסה 140 מיליון דולר, מפתחת פתרונות למתן אשראי לעסקים. "גרנו בשכונה רוסית לגמרי אז היו הרבה תוכניות העשרה במחשבים" צילום: תומי הרפז

 

לייטריקס התחילה לגייס רק כשנתיים אחרי הקמתה, כשהאפליקציה הראשונה שלה, facetune, כבר היתה באוויר והכניסה יותר מ־10 מיליון דולר. הגיוס השני, בסוף 2018, נעשה ברובו כסקנדרי — כשעובדי החברה מוכרים את המניות שלהם למשקיעים ונפגשים עם הכסף בלי להמתין לאקזיט. גם זה חלק מתפיסת עולמו של פרבמן: "המוטיבציה הפיננסית חזקה מאוד בהייטק, אבל לאנשים איכשהו לא נוח לדבר על זה. אנחנו חילקנו דיבידנד כבר ב־2013, כי מהרגע הראשון היה לי חשוב שאנשים יוכלו להיפגש עם הכסף". החברה גייסה עד כה יותר מ־200 מיליון דולר. הגיוס האחרון משקף שילוש של שווי החברה בתוך שמונה חודשים בלבד, וכיום היא אחת מחברות החד־קרן היחידות בישראל. לפי הערכות בענף חלק לא קטן מעובדי לייטריקס כבר מיליונרים, לא רק על הנייר. טוויסט מעניין בסיפור של מי שגדל תחת שלטון קומוניסטי ובמשך שנים המשיך להתייחס לאנשי הכסף כאל "הקפיטליסטים האלה".

 

איך מרגיש מי שגדל על ציד ארנבות ביקוטיה ועכשיו מנהל חברה בשווי של יותר ממיליארד דולר?

"בכנות? ממש טוב".

 

זה לא מובן מאליו ש"הבחור עם המבטא" הוא מי שמנהל את החברה, ולא אחד מילידי הארץ שהקימו את החברה איתו.

"זה נגזר מהדינמיקה בצוות ההקמה. האחרים רצו להתמקד בהיבטים אחרים בניהול".

 

 

דיברוב: "בגיל 25 הייתי סמנכ"ל פיתוח עסקי באדאלום, ואחרי האקזיט הבנתי שאני רוצה להקים משהו משלי. לפני שהקמתי את ארמיס הייתי מובטל במשך חודש, מה שהיה קשה מאוד למשפחה שלי. זה מוזר למי שבאים מתרבות שגורסת שצריך לעבוד תמיד"

 

עד כמה אתה מחובר כיום לתרבות הרוסית, או מרגיש חלק מאיזושהי קהילה, אפילו מ"הקול הרוסי"?

"פעם בוודאות היה 'הקול הרוסי', אבל כיום אני לא בטוח בזה בכלל. בסופו של דבר יש הרבה יותר דמיון בין אנשים ברחבי העולם שהם דוקטורנטים למחשבים מאשר לפי חלוקה גיאוגרפית.

 

"אישית, עם הזמן התחלתי להרגיש יותר קשר לקהילה הרוסית כאן. כשהייתי דתי רציתי להתנתק מהשיוך הזה. אתה מגיע לארץ וההורים שלך עוברים שינוי לא פשוט — אמא שלי למשל עבדה כמלצרית ובהמשך 'התקדמה' לעבודה בבית אבות, ואבא שלי עבד במסגרייה — אז אתה קצת מתבייש ורוצה להתרחק. היום אני גאה בהם ובמה שהם השיגו".

 

עזרת להם כלכלית מאז שהפכת לאיש אמיד?

"קצת חששתי מהשיחה הזאת עם ההורים, אבל הם שמחו כשהצעתי. מחברים אחרים במצב דומה שרצו לסייע כלכלית להורים שמעתי שהם נתקלו בסירוב ובאמירות 'רוסיות' קלאסיות — 'תנו לילדים שלכם, אנחנו כבר נסתדר'. בלי קשר, אמא שלי, למשל, עדיין מתעקשת להאכיל אותי, להביא לי בורשט כשהם באים מנתניה לבקר אצלי בירושלים".

 

אם היית נשאר ברוסיה, היית נהיה יזם?

"לתחושתי, הייתי נשאר באקדמיה".

 

האם יש בכלל דבר כזה "מוסר עבודה רוסי"?

 

גם מיכאל מאראש (49), מייסד ומנכ"ל P-CURE, חשב שהוא יהיה חוקר באקדמיה. הוא אף למד רפואה בעיר גרודנו שבבלרוס, סיים שנתיים ותכנן לעבור למחקר, אבל אז, ב־1990, החליטו הוריו לעלות לישראל. בגיל 20, בלי לדעת עברית, מאראש מצא את עצמו לומד לתואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, משם המשיך לתואר שני בגנטיקה מולקולרית באוניברסיטה העברית ואז התגייס לחיל הרפואה, ובמקביל השלים תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון. אחרי השחרור פנה לדוקטורט בגנטיקה במכון ויצמן, ואז יצא לשוק הפרטי, לעולם הביומד, והיה מנהל טכנולוגיות ראשי (CTO) ב־VECTA.

 

מיכאל מאראש מייסד P-CURE. גייסה 30 מיליון דולר, מפתחת טכנולוגיה לטיפול בסרטן באמצעות קרני פרוטונים. "מעירים לי שאני דומה לפוטין" מיכאל מאראש מייסד P-CURE. גייסה 30 מיליון דולר, מפתחת טכנולוגיה לטיפול בסרטן באמצעות קרני פרוטונים. "מעירים לי שאני דומה לפוטין" צילום: אוראל כהן

 

אבל הצד העסקי משך אותו, וב־2006 הוא הקים את P-CURE, במסגרת חממה טכנולוגית בנתניה (העיר שמציעה ליוצאי רוסיה יותר ממעדניות לא כשרות). החברה מפתחת טכנולוגיה לטיפול בסרטן באמצעות קרני פרוטונים, שאפשר לשלוט בהן באופן מדויק יותר מבשיטות הקרנה אחרות ולכן הן פוגעות פחות ברקמות הבריאות שסביב הגידול הסרטני. ה־FDA האמריקאי כבר העניק למערכת של החברה אישור ראשוני, והיא גייסה עד היום 30 מיליון דולר ומתכננת להתרחב בקרוב מ־30 ל־50 עובדים. אלה עדיין צעדים ראשונים, אבל מדובר במוצר שעשוי להיות פורץ דרך ומצליח מאוד.

 

למאראש עדיין יש מבטא כבד, והוא מזכיר קצת במראהו את ולדימיר פוטין ("מעירים לי על זה לפעמים"), אבל הוא לא בטוח שאפשר לייחס את ההתקדמות שלו בעולם הטכנולוגיה לשורשים הזרים שלו. לדעתו זה שילוב של כמה אלמנטים. "כיוון שעליתי בגיל מבוגר יחסית כבר הייתי מחוסן לגילויי אפליה, ומהרגע הראשון הרגשתי ישראלי", הוא אומר. "יש דברים שאני עושה אחרת מיזמים צעירים יותר, אבל אני חושב שזה יותר עניין של גיל משל מוצא. נכון שיש משהו כמו 'מוסר עבודה' או 'משמעת' רוסיים, אבל גם הם תלויי גיל, ולכן אין שום דבר חד־משמעי, הכל שילוב של דברים".

 

אף שלדבריו הרגיש ישראלי מהרגע הראשון, התמונה מורכבת יותר. קודם כל במפגש עם ישראלים: הוא מתאר איך לעתים בני שיחו בעולם ההייטק פונים אליו כ"אלכס" — כנראה כינוי גנרי ליוצאי רוסיה בתחום. אבל המורכבות באה לידי ביטוי גם במפגש של מאראש עם התרבות שלו והקהילה המקומית: "הקול הרוסי תמיד נשאר", הוא אומר, "באופן שהפתיע אותי, דווקא עם הגיל ועם השנים שעוברות, כשאתה כנראה לומד לקבל את עצמך יותר, אתה גם מרגיש יותר בנוח עם המוצא שלך. זה לא בהכרח קובע למי תצביע בבחירות, אבל הקול הרוסי קיים".

 

יבגני דיברוב, לעומת זאת, סבור שיש איזה "מוסר עבודה רוסי" שמרחף מעל כל הזמן. הוא עלה בגיל 3 מאוקראינה לישראל, וחי ברחובות עם אמו והוריה, שהיו מעורבים מאוד בטיפול בו ובחינוך שלו. הוא נשלח לחוגי שחמט, קרא את הספרות הרוסית הקלאסית. אחר כך שירת ביחידה טכנולוגית של חיל המודיעין עם לא מעט יוצאי רוסיה, ולמד בטכניון הנדסת חשמל ומדעי המחשב. כשסיים, מי שהיה ראש הצוות שלו בצבא, אסף רפפורט, גייס אותו כעובד הראשון של אדאלום, שפיתחה מערכת לניטור שימושים ארגוניים בתוכנות מקוונות, והוא עבד בה עד האקזיט ב־2015.

 

איגור רבינוביץ' יועץ לקרן ההון סיכון AltaIR ומייסד סטארט־אפ לבית חכם. "הייתי מצפה לראות יותר סטארטאפיסטים ממוצא רוסי, אבל רבים בוחרים בצד הבטוח של הענף" איגור רבינוביץ' יועץ לקרן ההון סיכון AltaIR ומייסד סטארט־אפ לבית חכם. "הייתי מצפה לראות יותר סטארטאפיסטים ממוצא רוסי, אבל רבים בוחרים בצד הבטוח של הענף" צילום: עמית שעל

 

"בגיל 25 הייתי סמנכ"ל הפיתוח העסקי של אדאלום, ואחרי האקזיט הבנתי שאני רוצה להקים משהו משלי", הוא מספר. אלא שאחרי שנפרד מאדאלום ולפני שהקים את ארמיס, "הייתי מובטל במשך חודש, מה שהיה קשה מאוד למשפחה שלי, שבאה מתרבות שגורסת שצריך לעבוד תמיד". זה לא רק רוח העבודה הזאת, הוא אומר, אלא משהו עמוק יותר בחינוך שעיצב אותו, שמשלב ערכים רוסיים "מסורתיים" ודרייב ישראלי צעיר: "החינוך היהודי הסובייטי הוא 'בילט אין' אצלי, מהסבא והסבתא שלי — להצטיין כל הזמן, להיות הכי טוב במה שאתה עושה. אבל ככה זה גם במערכות הישראליות של תיכון, צבא והייטק — הן מתגמלות את מי שעובד קשה וטוב".

 

את ארמיס הוא הקים עם חבר מהצבא, נדיר יזרעאל, והחברה מתמקדת בהגנה על מכשירים "מסורתיים" מפני תקיפות סייבר. "העולם נהפך ליותר דיגיטלי, כל דבר מתחבר לרשת, גם המעלית והמזגנים. בבתי חולים מכשירי MRI מחוברים לרשת. הקמנו את החברה כדי להגן על כל המכשירים האלה, שאי אפשר להתקין עליהם אנטי־וירוס ושהם כיום היעד המרכזי לתקיפות סייבר". ארמיס גייסה עד כה 112 מיליון דולר, מוכרת בעשרות מיליוני דולרים בשנה ומעסיקה 200 עובדים (מהם 100 בישראל והשאר בפאלו אלטו, שם דיברוב חי כיום). שוויה נאמד במאות מיליוני דולרים, והצפי הוא שהיא תצא להנפקה בנאסד"ק בשנים הקרובות.

 

ועם זאת, דיברוב נשאר בעיני רבים "רוסי בהייטק". כמו המרואיינים האחרים בכתבה (וכמו המראיינת) הוא נחשף שוב ושוב לסטריאוטיפים שבאים עם התיוג "רוסי" — הספק ביהדות, הקישור לאוכל לא כשר ולאלכוהול, הכינויים, אפילו ההתייחסות לאביגדור ליברמן כ"דוב רוסי". וכל אלה הם מנת חלקם גם של אנשים כמו דיברוב, שעלה לארץ כפעוט. "אני אפילו לא יודע אם אני זוכר משהו מהחיים ברוסיה, או שזה רק מהסיפורים", הוא אומר, "אבל הסטיגמות משעשעות אותי".

 

גם דימה ברוסלבסקי (32) עלה בגיל 3 ועדיין חי עם הסטריאוטיפים — ועם החינוך הרוסי שעיצב אותו. באוקראינה הוריו היו מהנדסי בניין, בארץ אביו נאלץ במשך כעשור לעבוד כשוטף כלים ואמו עבדה במפעל, עד שהצליחו להקים חברה עצמאית בתחום הכשרתם. "כשהגענו לאשדוד בשנות התשעים היא היתה פריפריה וגרנו בשכונה רוסית לגמרי", נזכר ברוסלבסקי, "אבל דווקא בגלל זה היו בבית הספר הרבה תוכניות העשרה במחשבים, וזה נתן לילדים הזדמנות להיחשף לטכנולוגיה מתקדמת. תמיד היתה ויש בי איזו זהות כפולה — אני רואה את עצמי כישראלי לכל דבר ולא חושב שיש כזה דבר מוסר עבודה רוסי או משמעת רוסית, אבל כן יש סט כלים שאתה בא איתם מהבית".

 

הוריו רצו שילך לעתודה, אבל הוא התגייס לחיל המודיעין ושם הכיר את יובל אריאב. כשאריאב הקים עם אייל שנער את FundBox, שמפתחת פתרונות למתן אשראי לעסקים קטנים, העובד הראשון שגייסו היה ברוסלבסקי, שמשמש כיום הארכיטקט הראשי של החברה. גם בזמן שירותו הצבאי הוריו לחצו שילמד והתאכזבו כשלא עשה זאת לאחר שחרורו. האכזבה הזאת התרככה עם השנים, כשפאנדבוקס, מהחברות המסקרנות בתחום הפינטק, גייסה יותר מ־100 מיליון דולר, כולל מג'ף בזוס מאמזון, ויקראם פנדיט שהיה מנכ"ל סיטי בנק ושלמה קרמר מצ’ק פוינט.ּ עם השנים ברוסלבסקי, כמו רבים אחרים, עזב את אשדוד, אבל לפני כשלוש שנים חזר אליה כדי להיות קרוב להוריו וחמיו ולהיעזר בהם בגידול הילדים.

 

לא צריכים מפלגה של רוסים, אבל אני אצביע לה

 

יוצאי רוסיה אפשר כמובן למצוא בכל התפקידים ובכל הדרגים בעולם ההייטק, אבל בהנהלות הבכירות או בזירה היזמית הם עדיין מיעוט. "הייתי מצפה לראות יותר סטארטאפיסטים ממוצא רוסי", אומר איגור רבינוביץ' (41), שותף מקומי בקרן ההון סיכון הבינלאומית AltaIR. "יש הרבה חבר'ה שבוחרים בצד הבטוח של הענף, כמו שלימדו אותם במשפחה — לומדים תואר רלוונטי וממשיכים למשרה טובה ובטוחה בחברת הייטק. פעם הייתי רואה כל שבוע 20-10 סטארט־אפים, בכל אחד מהם היה מישהו רוסי חזק בפנים אבל כמעט באף אחד הרוסי לא היה המוביל, בפרונט".

 

הוא עצמו עושה את זה עכשיו, אחרי שהקים את הסטארט־אפ Akita, שעוסק בהגנה על בתים חכמים וקיבל השקעה מהקרן שהוא שותף לה. AltaIR הוקמה בידי איגור ריאבנקי, ישראלי ממוצא רוסי ודמות מוכרת בסצנת ההייטק הרוסית. לפי פרסומים ברוסיה, רומן אברמוביץ' הוא אחד המשקיעים בקרן. היא משקיעה בחברות אמריקאיות, רוסיות, אירופיות וישראליות, למשל בחברת הנסיעות השיתופיות ג'ונו, שנמכרה לגט הישראלית לפני כשנתיים בכ־200 מיליון דולר. אז גם בצד הזה, של ההון סיכון, יש יוצאי רוסיה.

 

רבינוביץ' עצמו עלה מקישינב ב־1991, שירת בממר"ם, עבד כשכיר ואחר כך היה ליועץ עצמאי. זה מסלול די קלאסי ליוצאי רוסיה: "איכשהו מרבית החבר'ה הרוסים מרגישים בנוח ללכת לכיוון הזה — לא להמציא משהו חדש, אלא להיות יועצים בתחום שבו פיתחו מומחיות. זה פחות מסוכן, ואין לי היום כמעט חבר רוסי אחד שאין לו חברת ייעוץ".

 

עם זאת, המרואיינים אומרים שאין נטוורקינג ייחודי ליוצאי רוסיה. "אמנם לקח קצת זמן עד שנכנסנו לפסי הייצור של תעשיית ההייטק, בעיקר השירות ב־8200 וביחידות טכנולוגיה נוספות, אבל מהרגע שזה קרה אנחנו הולכים במסלול הסטנדרטי ואין נטוורקינג מיוחד", אומר ברוסלבסקי.

 

כמו ברוסלבסקי, גם רבינוביץ' חי כיום בעיר שאליה עלה, נתניה (כן, שוב). בקרב המרואיינים הוא היחיד שיוצא מהארון בתור "הקול הרוסי". "מצחיק אותי שמסווגים את זה ככה במדינה שקיימת 70 שנה, שאין בה יותר מדור אחד שנולד במדינה. הבעיה אצלי עמוקה יותר ומה שמעצבן אותי הוא שאנשים כמו אריה דרעי, שלא היה בצבא אבל היה בכלא, מתחילים לדרוש בדיקות דנ"א מיוצאי ברית המועצות לשעבר שרוצים להתחתן ברבנות. אני לסטארט־אפ שלי מגייס חרדים מתוך תפיסה שכולם צריכים לעבוד, ואני רואה שגם הם במצב לא פשוט — הם ציבור טוב ואיכותי, וכבר מבינים שהמציאות שלתוכה הם נולדו היא לא המציאות שבה הם ימשיכו לחיות. עד היום בחיים לא הצבעתי לליברמן ואני גם לא חושב שב־2019 צריכה להיות מפלגה של הקהילה הרוסית, אבל בבחירות האלה אני אצביע לו בפעם הראשונה".

 

 

הכתבות והמדורים של מוסף כלכליסט
 
להאזנה לפודקאסט לחצו כאן >>

 

 

ויש כאן אישור לתהליך המורכב שעברו רבים מהעולים בישראל, ובולט מאוד גם בהייטק: אחרי שנים של נסיונות להיטמע לגמרי, להיות כל־ישראלים, יוצאי ברית המועצות בהייטק הצליחו להשתלב באופן מלא — ודווקא עכשיו הם מתחברים חזרה לזהות הרוסית שלהם, מתגאים בדרך המורכבת שהם והוריהם עשו ומצליחים לזהות את היתרונות שלה, אפילו בחזית הטכנולוגיה העולמית. מוסר עבודה רוסי, חינוך למצוינות, חוסן של מהגרים — איך שלא קוראים לזה, מתברר שזה עובד, ומתחיל לתת פירות בדמות מאות מיליוני דולרים.

x